Michael Halperin

http://www.nzbr.org/index.php?page=382&person=40

http://israelphilately.org.il/images/stamps/1442_L.jpg

ויקיפדיה הלפרן נולד בעיר וילנה שבליטא, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. אמו, פרידה מאירוֹבְנה, הייתה בתו של פרשן התנ"ך הרב מאיר ליבוש וייזר (מלבי"ם), שנחשב לאחד משובי הרבנים בתקופתו‏[1]. אביו של מיכאל, ר' אליהו חריף הלפרן, היה נשוי בנישואין ראשונים לשרה סוניה לבית רטנר (נישאה לאחר גירושיה למהרי"ל דיסקין ונודעה בירושלים בכינויה "הרבנית מבריסק"). האב החזיק מגילת יוחסין שהגיעה עד דוד המלך.‏[2] למיכאל הייתה אחות אחת, אמליה.

אביו נפטר קודם שמלאו למיכאל 14, והוריש לו הון רב. אמו עברה לסמולנסק, שהייתה מחוץ לתחום המושב היהודי ברוסיה, ונישאה שם לעשיר יהודי בשם זליקין.

בווילנה למד מיכאל בישיבה. בסמולנסק למד בגימנסיה הממלכתית הרוסית. בנעוריו הצטרף לאחד מתאי-הנוער המהפכני, לתנועת "נרודניה ווליה" (ברוסית: Народная воля, "רצון העם").‏[3] הצטרפותו הייתה אופיינית לרבים מבני הנוער היהודי ברוסיה, ושיעור היהודים בארגונים מהפכניים היה גדול פי כמה משיעורם באוכלוסייה.‏[4] הארגון היה אחראי, בין השאר, לרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני ב-1881. בעקבות כך, פרצו פרעות קשות ביהודים ברוסיה במשך השנים 1881‏-1882, אשר כונו "הסופות בנגב". פרעות אלו כללו רצח המוני של יהודים, מעשי אונס, אלימות ושוד על ידי כנופיות חמושים. השלטונות "הוכיחו אזלת יד גמורה וחוסר רצון להגן על היהודים המותקפים, ובכמה מקרים כגון בקייב עמדו יחידות צבא באפס מעשה שעה שהפורעים היו עסוקים במלאכת ההרס. עצם העובדה שהפרעות נתפשטו במהירות רבה מרמזת על כך שהיתה כאן יד מכוונת".‏[5] שר הפנים החדש איגנאטייב, יזם מסר להמונים שהתפרצותם האלימה היא "זעם העם" כנגד "הניצול היהודי", ובעקבות זאת, נוסחו "תקנות זמניות", שנקראו "חוקי מאי" שאסרו על היהודים שורה של פעילויות במסחר ברוסיה ואף ב"תחום המושב"; בהמשך התפשטו הפרעות לוורשה ולבאלטה (כ-150 ק"מ מצפון לאודסה), הקצוות המערביים של האימפריה הרוסית. בעקבות שרשרת האירועים הקשים, החל הלפרן להתעניין בגורלו של העם היהודי וברעיונות של התנועה הציונית.

הלפרן נדד בערים ובעיירות שבהן שכנו הקהילות היהודים המוכות. הוא ניסה לארגן קבוצות חמושות של יהודים, במסגרת פעולות "הגנה עצמית" של הקהילות היהודיות, אך "נתקל בהתנגדות קשה מצד פרנסיהן של הקהילות היהודיות וגבאיהן", אשר חששו מהמשטרה החשאית, האוכרנה. בבית הכנסת הגדול בווילנה קטע הלפרן את הרצאתו הפייסנית של הרב הראשי של העיר, והכריז בניגוד לדבריו על יום "צום ותפילה" קרא:‏[6]

Cquote2.svg לא עקידת יצחק דרושה לנו, אלא מרד המכבים ובר-כוכבא, הבוז לדמעותיכם ולתחנוניכם, כי לא באלה ניוושע.

Cquote3.svg 

בהיותו בן 19 נישא לבבה פאפירנא, בתו היחידה של יוסף פאפירנא, יהודי עשיר ושומר מסורת בן העיר וִיטֵבְּסְק; אולם נישואים אלה לא עלו יפה, והם התגרשו כעבור שנתיים[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94 הבהרה].

הלפרן הקים את האיגוד המקצועי היהודי של פועלים ופועלות הראשון בווילנה. ארגון זה נקט באמצעי השביתה להטבת תנאי העובדים, להעלאת שכרם ולהקטנת מספר שעות העבודה ביום. הוא הרצה על ציונות סוציאליסטית באיגוד שהקים, וכן במפגשי "חברת שש"י" ("שאלו שלום ירושלים"), ולהרצאותיו נהר קהל רב. בנו אריה (ליובה) התנדב יחד עם חבריו מן הגימנסיה העברית הרצליה לצבא הטורקי בשנת 1915. הוא נפל בקרבות כנגד הצבא הבריטי בחזית עזה בדרום הארץ ב-1917.

בתו שולמית (מיטה) היגרה לאחר מות אביה לצרפת. שם נישאה לצרפתי קתולי. בנם, רנה (ליאון) אוואר (René Havard) (צר'), היה לשחקן קולנוע ותסריטאי. הוא כתב את התסריט לסרט "מונית לטוברוק" ("Un Taxi pour Tobrouq") משנת 1960. רנה הוא נכדו היחיד שהאריך ימים.

בנו ירמיהו (ירמה) היה מלח ורב חובל, מפקד בתנועת הנוער בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית וממייסדי הימאות העברית.

http://www.tlvstreets.com/165695/%D7%94%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%...

מיכאל הלפרן נולד, 1860, נפטר: 9 בדצמבר 1919; (תר"ך - י"א בכסלו תר"ף) היה מחנך ופעיל ציוני, מהפכן סוציאליסט, חלוץ העלייה הראשונה, חוזה המדינה העברית בארץ ישראל, מנהיג איגודי פועלים, ממייסדי מפלגת "פועלי ציון", יזם של ארגוני הגנה יהודית בארץ ובמזרח אירופה. היווה השראה למייסדי "השומר", יזם תעשייה והתיישבות, תועמלן השפה העברית, לוחם ושומר, פועל ומדינאי. בעל השפעה רבה על חלוצים בשנות העלייה הראשונה והעלייה השנייה. השפעתו ופעולותיו ניכרות עד עצם היום הזה

מיכאל הלפרין בן אליהו זלמן , נולד בוילנה לאביו מאשתו השניה פראדיל, בתו של הגאון המפורסם הרב ר' ליבוש מלבי"ם. אביו היה עשיר מופלג בעל נכסים, אחוזות ובתים בוילנה וביתר ערי ליטא.

חנוכו היה מסורתי. כשגדל היה כבר חדור רעיונות סוציאליים ולאומיים, וניסה לתקן את פירצת הזנות שפשתה בערי ישראל. לתכלית זאת היה עוסק בפדיון בנות ישראל הפרוצות מבתי בושת והשתדל להחזירן למוטב ע"י שהשיא אותן. אח"כ יסד בסמולנסק מכספי ירושתו בית ספר למלאכה, ובוילנה יסד בכספו בית-חרושת קואופרטיבי לסריגת גרבים והעביד בר את הפועלות העניות שעבדו בתנאים קשים בבתי החרושת הפרטיים.

אחדי פרעות 1880 התמסר כולו להבת ציון. בשנת תרמ"ד הגיע לוילנה יהודי ירושלמי אחד, מרדכישטיינרד שמו, והביא עמו מא"י כלים מעצי זית. הוא סיפר, כי מהמלאכה הזו אפשר להתפרנס בכבוד לו רק היו ממציאים לעובדים בעבודה זו סכום מסויים להכנת עצי זית יבשים לפני בוא החורף. הלפרין, שהיה באותו מעמד, הלך לאחד מראשי חו"צ בוילנה ל. ליבנדה - ורצה למסור לו 500 רובל לשם השקעה בעסק זה. ליבנדה סירב לקבל ממנו את הסכום הזה, מכיון שלא רצה שהלפרין יבזבז את כספו בנסיונות מפוקפקים.

בשנת 1885, אחרי ועידת קטוביץ, החליט לעלות ארצה. לפני צאתו לא"י נכנס לבית הכנסת. הגדול בזמן התפלה, פתח את ארון הקודש וביללה ודמעות קבל לפני קונו על הצרות והימורים שהביא על עם ישראל. לבסוף תפס ספר תורה ונדר להקדיש את כל הונו לטובת א"י וסיים, בשבועה: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

נשא את שרה לבית קלמנוביץ (דודה קלנבאך היה יד ימינו של גאנדי בימי התקוממות ההודים באפריקה ודודה שני היה עו"ד ידוע במשפט פוטיומקין).

בהגיעו לא"י השתתף בגאולת אדמת יסוד המעלה, קנה את אדמת נס ציונה ליסדה כמושב פועלים, אך לא יכול להוציא את מחשבתו זו אל הפועל מכיון שהסתבך בחובות והוצרך למשכן את "מושבתו". ביום חנוכת נס ציונה הופיע מיכאל הלפתן אל נוכח הגבעה עם חבורת פרשים ודגל תכלת לבן בידו.

כשיצאה הגזירה על איסור הכניסה (1891) ערך כעין הפגנה נגד הגזירה הזו; ביום חג ערבי, כשכל התושבים הערבים היו ברחוב עבר ברחובות יפו בדגל ציוני עם גדוד פרשים, ובקול חוגג ודמונסטרטיבי שרו המפגינים את ההמנון של העליה הראשונה: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה", אח"כ חזר עם הפרשים לנס ציונה, ובהגיעו אל הגבעה אשר במושבה שלף את חרבו ושאג: "חרב לה', אלי !" כמוהו עשו יתר אנשי גדודו, ואח"כ הכה בחרבו על יד ימינו עד זוב דם להוכיח, כי רק ע"י חרב ודם תגאל הארץ.

באותו פרק זמן יסד הלפרין את אגודת הפועלים הראשונה באי. אך לא הסתפק בזה, ופתח במלחמה גלויה נגד פקידות הברון בעד מעלליהם במושבות, הנתמכות וגרם במעשיו אלה למרד גלוי נגד הפקידות הזו. מחמת זה הוכרח לעזוב את הארץ ולחזור לגולה, שם שהה כמה שנים. בשנת 1898 חזר לא"י. הוא חזר ויצא עוד כמה פעמים לחו"ל, כדי להשתתף בקונגרסים הציונים ולנהל ותעמולה ציונית. בקונגרסים היה מופיע לבוש בחולצה אדומה לשם הפגנת הציונות הפרוליטרית. היה ממניחי היסוד ל"פועלי ציון". בקונגרס הששי לחם נגד אוגנדה.

הוא שהה בחו"ל עד 1906, ולפני שחזר באותה שנה לא"י, נכנס לבית הכנס'ת באודיסה ונשבע שלא ישוב יותר לרוסיה, ואמנם את שבועתו זו קיים.

בשובו לארץ נהיה לשומר לילה, כי כל אמצעיו החומריים אבדו לו או בוזבזו. לכתחילה היה שומרלילה ביפו ואח"כ, עם יסוד תל-אביב - שומר בגמנסיה "הרצליה". הוא גם הטיף בהתלהבותו ליסוד "לגיון העם" או גדודים עברים לשם כבוש ארץ ישראל משני עברי הירדן.

הלפרין היה נואם בעל מיתוס ודבריו עשו תמיד רושם גדול. הוא גם ניסה את כחו בכתיבה וחיבר באידיש דרמות ושירים מלאי חבה וקנאות לארץ ישראל.

בשובו ארצה הניח את היסוד ל"השומר" ול"פועלי ציון" בארץ ישראל. כדי שיוכל להתמסר לתכניותיו ופעולותיו הוכרח לפרוש מאשתו ומבנו. מצבו החומרי היה כל הזמן בכל רע.

בשנת 1918, כשאלנבי התחיל בכבוש הארץ והתחילה ההתנדבות לגדוד העברי, הלך גם הוא להתגייס, אך מפני גילו סירבו לקבלו. הוא התעצב מסרוב זה להתאונן על כך בפני כל ידידיו.

חדשים מספר לפני מותו הוסיף לחקור ולשאול אם אפשר בעשרת אלפים גבורי ישראל לכבוש את הארץ כדי שתשמש מקלט לעם ישראל מרודפיו.

בזמן המלחמה ועם סיומה סבל מאד גם ממחלות וגם מעוני. הלך לגליל העליון, שם היה חולה, עזוב

בודד, ומת בי"ב כסלו תר"פ בבית החולים בצפת נקבר בחורשת בורוכוב במחניים.

כל כתביו, שהיו שמורים בשלשה ארגזים מלאים, נשרפו באש בזמן ההתנפלות על תל-חי.

לזכרו הוקם מושב על יד נס ציונה בשם גבעת מיכאל" ובצפון ת"א רחוב על שמו (רחוב מיכאל הלפרין). צאצאיו; שולמית אשת מוריס הבר (צרפת), אריה (נפל בחזית עזה כקצין בצבא התורכי במלחמת העולם

הראשונה) וירמיהו (קצין השלטון של בית"ר העולמית וראש המחלקה להכשרה צבאית, ב-1938 היה מפקד אנית-הלמודים "שרה א'").

מיכאל הלפרין "החולם והלוחם" (1920-1860)

מיכאל הלפרין הוא גיבורה השני של נס ציונה. דמות אגדית שהינה היפוכו הגמור של המייסד ראובן לרר. ראובן לרר גיבורנו, "המייסד", איש זקן, איש מעשה מנוסה העומד בשתי רגליו על הקרקע, דבק בנחלתו, איש מסורת, יהודי המאמין בביאת המשיח וגאולת הארץ והאדם, איש היוזמה הפרטית, הנאבק על נחלתו ונקבר באדמתה. גיבורנו השני מיכאל הלפרין, הוא אדם שונה לחלוטין: צעיר, איש חזון הממריא אל אופקים שאין להם גבול. יהודי מאמין שחזר בשאלה, ונתפס לתיקון החברה במהפכה סוציאליסטית עולמית, שתפתור גם את הבעיה היהודית לשוויון זכויות. מאמין בעשייה קולקטיבית כפתרון חברתי כלכלי ואנושי. הלפרין פעל בנס ציונה שלוש שנים בלבד, אך חותם פעילותו נצחי הוא. שני הגיבורים אנשי אמונה נחושים. עתירי הון ונכסים, הנגמרים בהשקעותיהם בארץ-ישראל ולמענה. במותם אין זוהר המנהיגות, כמעט נשכחים. ורק ההיסטוריה המאוחרת מעלה אותם מנשיות השיכחה, לגלריית מייסדים וגיבורים. מיכאל הלפרין נולד בוילנא בשנת 1860, נכדו של הגאון המלבי"ם. משפחתו הינה חלק משושלת רבנים וגאונים ותיקה ביהדות ליטא. שושלת המייחסת עצמה לדוד בן-ישי מלך ישראל, על סמך מגילת יוחסין שנשמרה ועברה מדור לדור במשפחה. שושלת עתירת הון ונכסים, ורבת השפעה ומנהיגות בקהילות ישראל במזרח וצפון אירופה, ואף בין הגויים. מיכאל הצעיר התחיל דרכו ב"הדר" ולאחר מכן במיטב הישיבות כתלמיד מבריק. וכדי שיהא גדול בתורה ומנהיג בדורו ובקהילתו, פותחים לו הוריו גם צוהר אל לימודים כלליים המשכילים את האדם. והצוהר הקטן שנפתח, שבה את ליבו של מיכאל, והוא פותח אותו לרווחה למגינת ליבה וצערה של המשפחה. הוא נסחף בסערת הימים והאידיאלים הפוקדים את רוסיה הצארית. אל המהפכה הקומוניסטית המתיימרת לשנות סדרי עולם ולתקן את החברה הנצלנית לחברה שוויונית בין-לאומית. ללא הבדל מין דת וגזע. מיכאל פונה עורף לכל שהיה קודם לכן עולמו ועולם משפחתו. יורד אל הרחוב הלוחם בלהט והופך לחלק ממנו. מיכאל בחור בעל תכונות מנהיגות מלידה, משכיל, כריזמטי, בנוי היטב, משתלב ומתבלט בחוגי הסטודנטים המהפכניים. אך מדי פעם בלהט העשייה, או במפגש חברתי עם חבריו החדשים, הגויים, המקנאים באישיותו, לא חוסכים הם ממנו את הכינוי ז'יד, יהודון מלוכלך. אלה רגעי אמת מתסכלים הפותחים את עיניו להבין שהמהפכה שהוא נקלע אליה אינה כוללת את היהודי. ולא תיטיב עימו, כיוון שהאנטישמיות ספוגה בדמם של חבריו, לדורות. אין שוויון ליהודים בין הגויים גם במהפכת דמים זו. הוא מחליט לשנות כיוון וייעוד, להמשיך בתיקון החברה. אך זאת בקרב עמו שלו. וזאת יש לעשות בארץ ישראל בה החלה כבר המהפכה הציונית, התחדשות העם במולדת אבות. מיכאל עולה לארץ (1885), בכיסו ממון רב ובליבו להט הדברים ותוכניות רבות. דרך ארוכה עושה הלפרין בארץ עד הגיעו לוואדי אל חנין - נס-ציונה. דרך ארוכה בעשייה ובחזון. ביחסיו עם מנהיגות הישוב ביפו וכנואם חוצב להבות בראש חוצות, לעיני השלטון הטורקי המתנכל, אשר משום מה מאפשר להלפרין לחרוג בדבריו ובמעשיו. פרש וגיבור חיל אשר מהלכים וידידים לו במאהלי הבדואים, אף ממזרח לירדן. מפקד "העשרות" וממשיך דרכם. הוא מדבר על התחדשות הגזע העברי, על מרעה צאן וחקלאות, טיפוח הדמות הכנענית התנ"כית של החיים בטבע בצנע. באומץ לב, ואהבת החופש והמולדת. מדבר על לוחמים עבריים, מכבים חדשים, כיבוש הארץ מחדש, ובעיקר שוויון זכויות וחובות בכל מובן. הלפרין יפה תואר. הוא התגלמות דמות נביא וגיבור, הצועד הישר מתוך דפי התנ"ך וסיפור ההיסטוריה. כמו מזיגה של דוד בן ישי, אליהו הנביא ובר כוכבא. היה גם אירוע בלתי נשכח שהעלה את יוקרתו של מיכאל הלפרין בישוב ובעיני הערבים. באחד הימים בהיותו ביפו נכנס להופעת קרקס. לקראת הופעת האריות בזירה, הכריז המנחה הערבי: "אתם היהודים וולד אל מייתה (כינוי למוגי לב) היש בכם אחד שירד לגוב האריות"? והקהל הערבי מוחא לו כפיים קורא קריאות גנאי ובוז ליהודים. הלפרין נעמד מלוא קומתו והחל יורד אל זירת האריות. הס הושלך בקהל, והמתח גאה והגיע לשיאו. הלפרין צעד למרכז הזירה אל מול כלוב האריות השואגים, הרעבים לטרף. כלוב האריות נפתח והאריות זינקו לעבר הלפרין שעמד ללא ניע וללא חת. נעץ מבטו הישר בעיניהם. ככל שקרבו האריות האטו צעדם ובהגיעם אליו רבצו לרגליו, מסתכלים הישר בעיניו, לאחר שהות קלה חזרו לכלובם. הקהל יצא מגידרו בקריאות הידד, והערבים החלו לקרוא "מלכ אל יהוד" "מלך היהודים, מלך היהודים". הלפרין עזב את הזירה ונעלם בתוך ההמון. כשבא מיכאל הלפרין לנס-ציונה היה כבר אישיות מפורסמת בישוב. אישיות שהדעות עליה נחלקו מאוד. מחד, מחנה מעריצים נלהבים התומכים בו ללא סייג, רואים בו מנהיג בעל שיעור קומה ובכל אשר ינהיגם ילכו, בעיקרם בני הדור הצעיר. מאידך, במנהיגות הישוב ובציבור המיושב, מתקבל הלפרין כהרפתקן, חולם בהקיץ, שבמעשיו מהווה סכנה קיומית לישוב כולו, המתקיים בחסד השלטון הטורקי העוין והמושחת. וכך אירע המעשה האחרון שהביא אותו לוואדי אל חנין: הלפרין הגיע לראשון-לציון כדי לעבוד ביקב. לאחר פרק זמן, הנהיג את פועלי היקב לשביתה כללית במסגרת מאבק על שכר ותנאים. פקידי הברון ראו בשביתה הראשונה בישוב מרד גלוי בממלכתם. הלפרין גורש מראשון לציון והוחרם בכל מושבות הברון, ובכל מוסד שהיתה לו זיקה עם הפקידות. ולמי לא היתה זיקה לפקידות הברון בארץ? היתה זו ואדי אל חנין הקטנה, החופשית, העצמאית, שקיבלה את הלפרין בלי לחקור ולשאול - ובמודע. הוא בא לוואדי אל חנין כדי לקנות אדמה להקמת מושבת פועלים שכירי יום על בסיס שיתופי. רעיון שאימץ מארגון "העשרות" ועיקרו: דאגה לפועל השכיר, לאיכות חייו ובעיקר לעת זקנה ככלות כוחו. זאת אפשר ללמוד מתוך סעיף בתקנות מושבת הפועלים הראשונה בישוב. "...את האדמה יקנה ציבור הפועלים. עליה יטע כרמים קטנים, ויבנה בתים קטנים למגורים וגם ידאג לעיבודם וטיפולם. וכשיתנו פרי, תהא הכנסתם קודש לקופת הפועלים. והיה כי ימצא עצמו פועל שאין בכוחו להמשיך בעבודה גופנית שכירה, מטעמי בריאות או זיקנה, יזכה באחד הכרמים האלה על פי הגורל. לעבדו ולהנות מהכנסתו עד בוא יומו". תוכנית המקפלת בתוכה בדרך מקורית אנושית את עקרונות הפנסיה, קופות הגמל, וביטוח לאומי של היום. עד שציבור הפועלים יתארגן ויקנה קרקע, יטע ויבנה, רוכש הלפרין מכספו מאה שבעים דונם מאדמת לרר. משקיע מכספו בהכשרה ובנייה ובקידומה של התוכנית. כדי להיות חלק מהתוכנית הוא מקים את ביתו בתחום מושבת הפועלים העתידה. בית רב מידות, שהוא מייעד למרכז המבצעים שלו. הוא קורא לו "הבית המרכזי לפרולטריון חובב ציון", ובבוא העת יקים אגף נוסף ונרחב אשר ייקרא "ארמון האינבלידים", בו ימצא שיקום ומרפא לנפגעי הצבא העברי, לוחמי "לגיון העם" שהוא מגייס כדי לכבוש את ארץ אבות. על שטח של מספר דונמים הוא נוטע חורשת אקליפטוסים, כגן ציבורי לרווחת משפחות הפועלים וילדיהם. ובמקביל הוא מטפח את "מחנה יהודה". יחידת הפרשים בפיקודו, הגרעין הצבאי הפיקודי ללגיון העם. עתה חש הלפרין כי הגיע הזמן לשלב נוסף, שלב הסמלים, הבונים עם במאבקו: דגל, שבועה, שם. יישום שלב זה נשמע כאגדה. מעיד עליה הסופר ההיסטוריון משה סמילנסקי בספרו "נס-ציונה" תרמ"ג ואת הסיפור שמעתי מפי ראשונים שהיו חלק מהחוויה. היה זה בכ"א טבת תרנ"א 1891, חג "השמחה המשולשת". הנחת אבן הפינה לבית הלפרין ומושבת הפועלים. חנוכת ה"בית המשותף" בנחלת ראובן, וטקס ברית המילה לילד הראשון שנולד לאהרון איזנברג, איש המניין הראשון. ידידו של מיכאל הלפרין. משפחות המניין הראשון התכנסו כולן. מוזמנים רבים נהרו והגיעו מיפו והסביבה ובהם מנהיגי הישוב. לעת ערב, כיבוד, ריקודים, ונאומים נלהבים ליד המדורה שבמרכז החגיגה. לפתע, תדהמה, התרגשות והתלהבות. הדי שעטת סוסים ורוכביהם. אל מרכז החגיגה פרץ פרש אביר מלווה בפלוגת פרשים. הפרש האביר על סוסו הלבן, מנתר מעל המדורה כאליהו הנביא העולה בסערה. בעוד הכל נרגשים ומופתעים, שולף הפרש, הלא הוא מיכאל הלפרין, את חרבו, וקורא בקול אדיר: "בדמי אני נשבע, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרך. בדם ואש נפלה יהודה ובדם ואש תקום". הלפרין מכה בחרבו על ימינו, ודמו נוטף ונספג באדמה. הקהל הנרגש החש עצמו עד ושותף למעמד נשגב, קורא הידד ומוחא כפיים. ואז מתרגשת ההפתעה הדרמטית המשליכה הס בקהל. מתוך גלימתו הגדולה שולף הלפרין דגל מקופל על מוט ומניפו מעלה. הדגל נפתח ומתנופף ברוח הקלילה, נענה למשבה המלטף. דגל לבן, ולאורכו, מצידיו יורדים שני פסים בכחול, ובמרכזו מגן דוד כחול. ועל הפס הכחול רקומות באותיות זהב המלים "נס-ציונה". לראשונה, לאחר אלפי שנים וגלות, הונף דגל עברי על אדמת אבות. דגל המתקבל כדגל הלאומי של ההסתדרות הציונית והישוב בהחלטת הקונגרס הציוני בבזל, וכדגל מדינת ישראל במגילת העצמאות. המלים נס ציונה עתידות לנשור מהדגל ולהיות שמה של המושבה - נס ציונה. השמות ואדי אל חנין, נחלת ראובן, אגודת תל-אביב נבלעות בשם המיוחד הזה: הדגל של ציון, נס ציונה. במעמד זה, ובדרך כה הפגנתית ונחרצת, נתן הלפרין ביטוי לסמליו. לישוב ולמדינה העתידה נתן דגל. לעם נתן שבועה, ולמקום העניק שם. וזו זכות גדולה למיכאל הלפרין ולמושבתנו, זכות ראשונים העומדת לנו עד עצם היום הזה, הדגל!. הלפרין נקשר במקום. במפעלו, בהקמת ביתו ובהקמת משפחתו בנס ציונה. נושא לאשה את אהובתו שרה, שאף היא דמות נדירה וייחודית באישיותה וביופיה. בספר "אבי מיכאל" שנכתב על-ידי בנו ירמיהו הלפרין מתוארת החתונה בזו הלשון: "...החופה נערכה על המגרש רחב הידיים אשר בחזית ביתו החדש במושבתו נס ציונה. המקום המה מאדם. מקצות הארץ נהרו מוזמנים כדי להשתתף במשתה הנישואין. פועלים איכרים, סוחרים עסקנים, נציגי עדות, שייחים בדואים, דרוזים, אפנדים, נציגי שלטון, ערבים מיפו ופלחים מהסביבה. החתן מיכאל הלפרין הגיע לטקס הנישואין שלו רכוב על סוסו הלבן בראש שיירת רוכבים אנשי לגיון העם. לצידו של החתן רוכב הטוב שבידידיו, "שייח השייחים" מחסון, אשר מעבר לירדן מזרחה". בני הזוג, שרה ומיכאל הלפרין גרו בביתם החדש מאושרים ושמחים. אלא שדווקא אז במפתיע בא המפנה הגורלי העצוב. כספיו העצומים של מיכאל אזלו. הוא נאלץ ללוות כסף בריבית, כדי להמשיך ולקיים את מפעל חייו וחלומותיו. גדוד פרשי "מחנה יהודה" ואחזקתו, קניית האדמה והכשרתה למושבת הפועלים. סיוע למטבחי פועלים בארץ. בית חרושת קואופרטיבי לנעליים שפשט את הרגל. מסעותיו בארץ בראש פרשיו כדי לעודד ולחזק. ומסעותיו לידידיו הבדואים, הקמת ביתו ו"פרק הפועלים", ותרומות לידידים וחברים. מוטרדים על ידי נושים, הם נאלצים לעזוב את הארץ בהיחבא ובאישון לילה. חוזרים לרוסיה, למשפחתם. במטרה לגייס כספים, לחזור ולפדות חובותיהם ולהמשיך בגדול. אך לא כך התגלגלו פני הדברים. בשובו לרוסיה נקלע לתקופת פוגרומים ביהודים, גזירות וגירושים. מיכאל הלפרין נחלץ לעמוד בראש תנועת ההגנה היהודית ברוסיה. הוא חזר לארץ לאחר שנים, אך לא לנס ציונה. מנכסיו במקום לא נשאר לו דבר. הלפרין עלה לגליל והצטרף לאנשי אגודת "השומר". במושבה נס ציונה שהה הלפרין בסך הכל שנתיים וחצי מתוך שישים שנותיו הסוערות. אך שנתיים וחצי אלה היו תקופות חזון ועשייה בהספק של שנות דור. פרק זמן קצר, אך נצחי בתוצאותיו, לעם, למדינה ולמקום - דגל לאומי, שבועה ושם: נס ציונה. המושבה נס ציונה לא שכחה חסד עשייה זו והנציחה את שמו בקריאת השם "גבעת מיכאל" לגבעת הקיבוצים. עתה הוקמה עליה קרית התרבות של העיר נס ציונה. "בית ראשונים" הנציח את מיכאל הלפרין הסוגר בתמונתו את המניין הראשון. וכן מעלה את זכרו על נס בסיפורי נס ציונה המסופרים ברציפות למבקרי הבית. תלמידים, חיילים, אגודות למיניהן ותיירות פנים וחוץ.

אבנר כהנוב, שאו נס ציונה

הנסיך האדום. הכל התחיל שהבריון של הכיתה הטיח בהלפרין ש"בז'ידים לא נלחמים. שוחטים אותם עם סכין". מיכ'ל בן ה13, עד לא מזמן נסיך הישיבה הוילנאית, מצא עצמו יהודי יחיד בכתה של גויים מיוחסים בגימנסיה של סמולנסק. אמו האלמנה עזבה את וילנה לאחר נישואיה השניים לסוחר עשיר ועברה עם ילדיה לסמולנסק, עיר יפיפיה מחוץ לתחום מושב היהודים. אלא שמיכ'ל לא הגיב כמו ג'יד, הוא תקף את הביריון בחמת זעם, נפצע בידו מהסכין, העיף אותה מידיו של התוקף והתחיל לחנוק אותו. שוטר שהוזעק למקום לקח את שניהם לתחנת המשטרה. אמו, אביו החורג ופרקליט צמרת מקומי מיהרו לשחררו. למרבה הפלא סירב מיכ'ל להשתחרר "לוואסקה (הביריון) אין מי שיגן עליו, ולא אצא עד שישוחרר". השוטר ההמום ניסה לשכנעו שאשמתו של וואסקה ברורה לאור ידו הפצועה של מ'יכל אך הוא סרב. לבסוף דאג עורך הדין גם לשיחרורו של וואסקה הביריון.

מיכ'ל הפך לגיבור בית הספר, אך האנטישמיות הקשה לה נחשף לראשונה בחייו הטרידה את נפשו. אחד מחבריו לכיתה הסביר לו כי האנטישמיות תעלם עם ניצחון הסוציאליזם ובניית עולם חדש ומאושר. מיכ'ל מצטרף בהמלצתו לתנועת הס.ר. הסוציאליסטית אנרכיסטית שדגלה באלימות ובהליכה אל פשוטי העם. קומת מגוריו בבית הדירות הפכה לחרדתה של אמו, למרכז התנועה. המשרתים היו עסוקים בהאכלה ובניקוי אחרי המהפכנים שלא הפסיקו לאכול, לשתות, לעשן ולנהל ויכוחים של שעות על גבי שעות כיצד לגאול את מעמד העמלים ממנצליו החזיריים. מיכ'ל קרא ל"מועדון" שבביתו "קומונת הגאונים" ואילו אמו שפחדה ממשטרת הצאר נתנה את הכינוי "בית המשוגעים" או "הפרזיטים".

הסוציאליזם שלו היה נאיבי. הוא ביקש לגאול את האנשים ולא רק את האנושות. לשם כך הלך לבית הבושת הקרוב ופדה את הזונות תמורת 10,000 רובל. סכום עתק אותו השיג ממכירת אחד מהיערות שירש מאביו מאחורי גבה של אמו. הזונות הודו לו בדמעות והוא ליווה אותן לרכבת שתחזיר אותן לכפריהן שם יתחילו בחייהן החדשים. למחרת כולן חזרו לבית הבושת וכל העיר צחקה על הדון קישוט הנאיבי.

הנישואין לבבה פפירנא. אמו, בת הרב המלבי"ם דאגה לבנה ופחדה שיסור מדרך הישר - דרכה שלה. מיכ"ל סיפר לחבריו ממועדון הגאונים שחלומו הגדול להגיע לגיל 18 ולהשתחרר סוף סוף מכספו ולפזרו לעניים. האם המודאגת חיפשה לבנה שידוך טוב, שיתחתן, יביא ילדים ויפסיק עם ה"שטויות". הוא היה שידוך מושלם, יפה, עשיר, מיוחס.... אלא שהוא בז לכל הניסיונות לחתנו וגרש את כל השדכנים. אמו מצאה לו את האחת: בבה פפירנא בתו היחידה של האיש הכי עשיר בעיר ויטבסק. הכי יפה, הכי מיוחסת, סיימה את הגימנסיה והמשיכה את לימודיה בקונסרבטוריון תוך שמנבאים לה עתיד גדול כפסנתרנית. כל הקצינים (הגויים) היו מאוהבים בה, וכשעברה במרכבת המשפחה המפוארת הרתומה לסוסים לבנים לא היה מי שלא התבונן בה בהערצה.

הרב של ויטסבק סיפר לאם על ה"מציאה" והשניים שהיו מודעים לגאוותם של הצעירים דאגו לכך כי בני הזוג יזדמנו במקרה לאותו מקום ולא ידעו על ידם המכוונת. ואכן האהבה ניצתה ממבט ראשון, הם דבקו איש ברעהו והתנתקו מכל חבריהם. מיכאל ביקש לשתף את בבה בחלומותיו, באידאלים שלו לתיקון העולם, במאבק לשינוי החיים והמשטר. בבה קטעה את חלומותיו :" הכרתי כמה סטודנטים המשתייכים לתנועה הסוציאליסטית. הם שעממו אותי עד מוות. מהפכנים דואגים לכל העולם אך לא לנשותיהם". ניסתה לדבר על ליבו שזוג כמוהם שיש לו הכל צריך ליהנות מחייו ולא לבזבזם על חלומות שווא.

למרות חילוקי הדעות הם נישאו בטכס מפואר ורב רושם. 300 נגנים של תזמורת שהוזמנה מפטרבורג ניגנה וואלסים ומוסיקה של שופן. אליקים צונזר הפייטן והבדחן על שמו קרוי רחוב צונזר בקריית שלום בידח את האורחים המכובדים שהגיעו מכל רחבי הממלכה. זרע הפורענות נגלה כאשר החתן וסבו הרב המלבי"ם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה ונתגלו רק אחרי זמן רב סועדים במרתף עם הקבצנים שהוזמנו כדי לאכול את השאריות. המלבי"ם שכונה "רבולוציונר בגלימת רב" הלהיב את באי המרתף המסמורטטים בדרשתו על עגל הזהב שנהיה אלילם של העשירים. בינתיים המושל, בכירי המשטר, בכירי הרבנים ושאר הסוגדים לעגל הזהב ישבו ליד שולחנות הכבוד ותהו להיכן נעלמו הרב והחתן. עבור בבה זו הייתה השפלה. הנישואין לא מיתנו למרות הציפיות את הנער הסורר. פה נתן לקבצן את מעיל הפרווה שלו ברחוב, סתם כך כי ראה שהוא סובל מקור. שם העניק לחסר בית את מגפיו המפוארים. למרות חוסר ההתאמה הם נסעו לירח דבש במוסקבה ואלה היו הימים המאושרים ביותר בנישואיהם: תיאטראות, אופרה, נשפי ריקודים, מסעדות מפוארות, מסבאות עם צוענים, גיטרות ושמפניה עד אור הבוקר. מיכאל היה ספורטאי והצטיין בסייף, ברכיבה ובהאבקות. בבה החליקה על הקרח או רכבה עמו בגן העירוני על סוסי המרוץ. לצוד שנא "אני מוכן לירות במלכים ורוזנים המוצצים את לשד העם אך לא להרוג חיה חסרת מגן".

אלא שירח הדבש הסתיים. מיכ'ל ניסה ללמד אותה סוציאליזם אך היא השתעממה. הוא ביקש שיירשמו שניהם לאוניברסיטה של מוסקבה וילמדו כימיה. בבה גילתה לזוועתה כי הסיבה האמיתית לתוכנית לימודי כימיה היא כי המחתרת האלימה אליה השתייך זקוקה לכימאים לשם הכנת חומרי נפץ. היא דיברה על ליבו, שהמצב משתפר לאיטו, "אבולוציה במקום רבולוציה" ושהיא מתנגדת להרג. הוא לא הקשיב לה. כואב הלב על בבה המסכנה שבאמת אהבה את מיכ'ל וכואב הלב על רוסיה שהעדיפה את המהפכה האלימה ותוצאותיה הרות האסון.

מיכ'ל הסכים אמנם לוותר על לימודי הכימיה כי לא עמד מול דמעותיה של האישה שאהב, אך הפער הבלתי ניתן לגישור ביניהם הלך והעמיק. היא הרבתה לבלות עם בני הטובים הריקנים במסיבות פאר והוא הרבה לבלות בשכונות העוני כשהוא מפזר את ירושתו לכל עבר. כאשר ערכה נשף בביתם הסכים בלית ברירה לשמש כמארח. בבה המאושרת ניגנה על הפסנתר ומיכ'ל בעל הקול המרשים שר שירים להנאת האורחים. אלא שלפתע עבר לשיר שירי מהפכה האסורים על פי החוק, ואשר מי ששר אותם צפוי להישלח לסיביר. הנוכחים, שהיו כמובן אותם בורגנים נגדם מכוונת המהפכה היו המומים ובבה לא ידעה את נפשה מרוב בושה.

בבה ביקשה מאביה רשות להתגרש אך האב שאהב את מיכ'ל ואהב את הרעיון שבתו היחידה זכתה לשידוך כה מיוחס סירב. הבת אמרה לו שגם המלבי"ם וגם אביו המנוח של מיכ'ל התגרשו מנשותיהם הראשונות ונשאו אישה שנייה. "הוא אינו בנוי לחיי משפחה. הוא לעולם לא יזנח את חלומותיו על מהפכה אלימה" טענה ושלמרות האהבה אין ליחסיהם עתיד.

כשאמרה לבעלה שברצונה להיפרד שאל אותה אם יש לה אהוב אחר. היא שיקרה וציינה את שמו של אחד ממחזריה. מיכ'ל אמר לה שידוע לו שהוא כהן כך שלא יוכל לשאתה לאשה אם תהפוך לגרושה. "אם צריך אשים קץ לחיי כדי שתהיי אלמנה ותוכלי להינשא לו". בבה שהכירה את האביר המשוגע שלה פרצה בבכי ואמרה ששיקרה, והיא אוהבת רק אותו אבל יודעת כי אינו בנוי לחיי משפחה.

אמו הגיעה לויטבסק, דיברה על ליבו, וצעקה עליו שלא תיתן לו לבזבז אגורה מירושת אביו על קומונת הפרזיטים שלו, אך לא עזר לאיש והגט ניתן. הם נפרדו בבכי מר ונשיקות והלכו איש לדרכו שבורים וכואבים.

חיבת ציון. לאחר רצח הצאר ב1881 החלו כנופיות חמושות בעידוד השלטונות במסע רצח המוני ומאורגן של יהודים שלוו במעשי אונס ועינויים. הפרעות שכונו הסופות בנגב היכו את העולם היהודי בהלם. מאותו רגע החלה הנדידה הגדולה של היהודים מרוסיה בעיקר לארצות הברית. הפרעות גרמו לאינטליגנציה היהודית לחפש פתרונות ל"בעיה היהודית", להקמתה של תנועת "חיבת ציון" ולראשיתה של העלייה הראשונה.

הלפרין זועזע קשות מהתפרצות אלימה זו. הוא שאל את אחד מחבריו ל"מועדון הגאונים - הפרזיטים" מה הסיבה לפרוץ הפוגרומים. החבר השיב לו כי "זהו שמן על גלגלי המהפכה". הלפרין שאל עצמו מדוע השמן על גלגלי המהפכה צריך להיות דם יהודי דווקא. מיכאל שם לב לכך כי הפורעים היו אנשי הפרולטריון הרוסי, האיכרים, פשוטי העם עבורם חרפו חבריו היהודים את נפשם. גם מרבית דמויות המפתח של האינטליגנציה הרוסית מילאו פיהם מים ושתקו מול גלי הרצח.

סבו, הרב הידוע כ"המלבי"ם" גילה לו את אהבת ארץ ישראל וחיבת ציון. סבו, היה אף הוא דמות ציורית שנרדף על ידי הרבנות האורתודוכסית ונאסר פעמים רבות בשל הלשנותיהם. מבחינת הממסד הרבני שיבת ציון שלא באמצעות המשיח הינה כפירה בעיקר וזירוז הגאולה.

אחת מהאורחות הקבועות של בית המשוגעים הייתה חסיה הלפמן, צעירה יהודיה סוערת בעלת שיער ג'ינג'י פרוע. חסיה שכרבים מחברי קומונת הגאונים השתייכה לתא טרוריסטי אנרכיסטי, השתתפה ברצח הצאר אלכסנדר השני והוצאה להורג מיד לאחר שילדה את בנה. צאר זה דווקא לא היה מהגרועים ביותר וניסה לפחות בתחילת שלטונו לקדם רפורמות. מיכ'ל כאחד ממקורביה וחברם של האנרכיסטים, ביניהם גריגורי גרשון שאף לו יוחס חלק בהתנקשות נמצא בסכנה של מאסר ואף מוות. אמו פחדה פחד מוות שיקשרו בין בנה לבין רצח הצאר והפצירה בו לעזוב את העיר. מיכאל נגעל מחבריו למהפכה שפנו עורף ליהודים, נגעל מההמון הנבער שגילה את פרצופו האלים והאנטישמי והבין שהפתרון היחיד למצוקת היהודים הוא הפתרון שהגה סבו הרב המלבי"ם. פתרון זירוז הגאולה והעלייה לארץ ישראל. יחד עם זאת לא זנח את הרעיון הסוציאליסטי וביקש לשלב בין שיבת ציון ואחוות העמלים. כאשר דפק על דלתו באישון לילה אחד מחבריו והזהירו שהוא ברשימת החשודים ברצח הצאר עזב את העיר ועבר לוילנה.

בוילנה המיר את חבריו המהפכנים בצעירים יהודים שהאמינו ביישוב ארץ ישראל. היו לו רעיונות גדולים, ביקש להקים ארגון שישווק את התוצרת של היישוב היהודי בארץ בגולה, ותרם למטרה זו מכספו. הוא הקים בכספו קואופרטיב של עובדות אריגה כהכנה לקואופרטיבים התעשייתיים שיקומו בארץ ישראל. הוא לימד את העובדות של הקואופרטיב אותו מימן לשבות וגרם לשביתות רבות בוילנה. בסופו של דבר השביתה במפעל שלו הביאה לקריסתו אך חזונו עוד יקום לתחייה בדמות קואופרטיבים תעשייתיים וחקלאיים רבים בארץ ישראל. הגנה עצמית: בשנת 1892 חודשו הפרעות ביתר שאת. מיכאל כאב את לכתם של היהודים כצאן לטבח. כאשר הרב של וילנה הכריז על עוד צום ותענית צעק מיכאל בבית הכנסת "אין טעם ואין תועלת בכל אלה. לא עקידת יצחק דרושה לנו, אלא מרד המכבים ובר כוכבא. הבוז לדמעותיכם ולתחנוניכם. לא באלה ניוושע". מיכאל נדד בערים ובעיירות של מרכזי היישוב היהודי וארגן יחידות של הגנה עצמית אך פרנסי הקהילות פחדו שבשל פעולותיו של מי שידוע עם קשריו למהפכנים תיענש כל הקהילה. היו מקומות מהן גורש והזהירו אותו שאם לא יסתלק מהעיר יוסגר למשטרה. ארגון ההגנה העצמית והקריאה לעלות לארץ ישראל היו כרוכים בסכנת נפשות אך מיכאל לא פחד ולא נרתע, ואכן בעיירה דובוסארי התארגנה ההגנה על פי שיטתו. כ400 צעירים מגיל 15 ומעלה התאמנו והתארגנו. ביום הפקודה כאשר האספסוף הלום השתייה הזולה שסופקה לו הסתער על היהודים עם רצח בעיניים, חיכו לו הלוחמים והיכו אותם שוק על ירך. הפורעים ההמומים, מיד לאחר שהתאוששו מההפתעה, איימו על היהודים שישרפו את רכושם כנקמה. היהודים העבירו את עיקר הרכוש לעיר אחרת אך לא עזבו את העיר. הם הבהירו כי על כל בית יהודי שיישרף יישרפו בתים של נוצרים ולמרבה ההפתעה העיר שקטה.

הפרעות הקשות הבהירו ליהודי רוסיה והעולם כי יש לפתור את הבעיה היהודית. החרדים האמינו בצום ותפילות. הצעירים הסוציאליסטים האמינו במהפכה שתיצור עולם חדש ומופלא שבו לא תהיה שנאה בין אדם לאדם ואנטישמיות. נו, שויין. הרוב צידדו בהגירה לאמריקה, חלקם בהתבוללות וויתור על הדת היהודית. היו שהאמינו בציונות הטריטוריאליסטית: תנו לנו פיסת קרקע היכן שלא תהא בחסות אחת המעצמות ונקים שם את המקלט היהודי.

בציונות המדינית האמינו מעטים. אחד הבודדים היה הנוצרי המאמין סיר לורנס אוליפנט שקבע את מושבו בכפר הדרוזי דליית אל כרמל וסייע לתושבי הארץ היהודים להקים מקורות תעסוקה. גם מיכאל הלפרין האמין בשיבת ציון והקמת מדינה יהודית. כדי להפיץ את רעיונותיו היה עליו לשפר את יכולת הנאום שלו. הוא שאף להגיע לרמת הנאום של סבו המלבי"ם ולשם כך התאמן בנאומים בפני יהודים בבתי הזקנים. יום אחד, בטיילו בעיר הגיע לבית הכנסת שנבנה על ידי אביו ושסבו דרש בו את דרשותיו. השנים כמהפכן הרחיקו אותו מהדת, אך ריחו של בית הכנסת וקולות התפילה מילאו את ליבו. הוא ניגש חרש אל ארון הקדוש, הכניס ראשו בין ספרי התורה וניגש אל קדמת הבמה. הוא החל לנאום. דיבר על העם העברי חסר המולדת, על הסבל, הרעב, ההתקלסות בכבוד האדם. באור הקלוש שהסתנן מבעד לחלונות הצבעוניים נראתה דמותו כשל נביא קדמון המביא לעמו בשורת נחמה ותקווה. הוא סיים את נאומו בשירו של המשורר האהוב עליו פרוג (על שמו רחוב במרכז תל אביב) "קומו ונלך". הקהל המהופנט פרץ בבכי של כאב, של אושר. מיכאל ירד מעל הבימה, ניגש אל ארון הקודש הוציא משם ספר תורה ובשתי ידיו העלה אותו מעל לראשו ומעל לראשי המתפללים וזעק "נשבע אני בפני עם ועדה, בשם התורה הקדושה, ובשמי שלי, להקדיש את כל חיי ואת כל הוני ורכושי למען גאולת עמי ושחרור המולדת בארץ ישראל. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". הצעד הראשון בדרך לארץ ישראל היה בפגישות עם ראשי חיבת ציון. הראשון שבהם טייקון התה ויסוצקי (על שמו רחוב בשיכון צמרת), שב בדיוק מביקור בארץ ישראל וקיבל אותו בזרועות פתוחות. לראשונה בחייו, הלפרין חש שכאשר הוא מפרט את תוכניותיו להקים צבא עברי שיכבוש את הארץ, להקים צי אוניות שיעביר את העולים, חקלאות ותעשייה משגשגות הבנויות על קואופרטיבים סוציאליסטים אין מסתכלים עליו כעל מי שזקוק לאישפוז דחוף.

ויסוצקי הזמינו לארוחה עם פעילי ציון שם ביקש ממנו להציג את חזונו. כשלב ראשון ביקש הלפרין להקים חברה שתרכוש קרקעות עבור מתיישבים. הרעיון שלו היה הגיוני. כל מתיישב יקבל קרקע שתאפשר לו להתקיים ממנה ויחזיר את ההלוואה לקרן על פי מצבו ובריבית סימלית. כל מי שיתרום 50 רובל יקבל מניה (אקציה) בבנק הקרקעות. ויסוצקי תרם 2500 רובל והלפרין הפתיע את הנוכחים שהכריז על תרומה של 5000 רובל. לא היה כדבר הזה שמישהו יתרום יותר מויסוצקי. גם שאר הנוכחים פתחו את כיסיהם. משם נסע למרכז הגדול של חיבת ציון באודסה כדי לפגוש את לילינבלום ופינסקר (על שמם רחובות במרכז תל אביב). כאן נחת אל קרקע המציאות החנוונית של פעילי חיבת ציון. כמי שנטועים עדיין בשורשיהם שבעולם האורתודוכסי הם הוקירו את נכדו של המלבי"ם ורוו נחת מהתלהבותו הרומנטית, אבל הם היו עסוקים בסיוע בהיקף דל ליישוב הקטן שבארץ ישראל. לילינבלום הסביר לצעיר הנלהב כי "כשהפרה מתה אנו עסוקים בקניית פרה חדשה, או תחליף לעז שהלכה לעולמה. וזוהי כל התנועה כולה". פינסקר הזקן שהיה על ערש דווי הצליח בסופו של דבר לשכנע את הלפרין להסית את 5000 הרובלים שתרם מהבנק היומרני שעתיד להכין תשתית חקלאית ותעשייתית, לתשלום עבור אדמות המושבה יסוד המעלה אותם עמדו לאבד. כך רגע לפני שרגליו דרכו על אדמת הארץ הצליח לתרום תרומה שבימינו אנו יודעים להעריך את ערכה.

בארץ ישראל. מיכאל נכנס לדיכאון כשראה את המתיישבים העייפים, המיואשים, החולים המנסים לברוח אך אין להם כסף לאוניה שתחזירם לרוסיה. את יושבי המושבות שרבים מהם לוקחים את הכסף מהברון, משלמים פרוטות לפועלים ערבים וחיים חיי שפע ובטלה. את היישוב האורתודוכסי העני והמנוון. כשנסע לירושלים התיידד בדרך עם אחד השייכים הבדואים החשובים של עבר הירדן וידידות זו תלווה אותם כל חייהם. הוא סיפר לשייך על המוני היהודים שהולכים להקים את המדינה היהודית בה יחיו יחדיו יהודים וערבים בשלום ובשגשוג.

הלפרין בעל החוש התיאטרלי היה מהראשונים ששילב בלבושו את מראה הבדוואי/צ'רקסי/קווקזי: הסכין המעוקמת, שרשרת כדורי הרובה התלויה באלכסון, החולצה הרוסית בסגנון החולצות של טולסטוי עם העבייה הערבית ושכמיית הצמר הצ'רקסית (בורקה) והכל בדהרה על סוס ערבי אציל. הסטייל שאומץ בחום על ידי לוחמי "השומר" שהיו מעריציו הצעירים. הבדואים אהבו אותו, העריכו את אומץ ליבו, את יכולת הסייף והרכיבה שלו, הנכונות שלו להתחרות בפרשיהם וקראו לו "שייך אל יאהוד". קריניצי, ראש העיר המיתולוגי של רמת גן שהיה ממעריציו הצעירים של הלפרין סיפר בזיכרונותיו כי הלפרין הציע כי גברים יהודים יישאו לנשים נערות בדואיות כדי "להשביח את הגזע היהודי" שהתנוון באלפיים שנות הגולה.

פגישה מעניינת הייתה למיכאל בירושלים עם אשתו הראשונה של אביו. סוניקה הייתה יפיפייה שאהבה את החיים הטובים ונישאה לרב הלפרין, אביו העשיר. האב נאלץ לגרשה מעל פניו בשל קלות דעתה המוחצנת, ולימים נשא לאשה את אמו של מיכאל. האשה המגורשת נישאה לרב דיסקין מירושלים והפכה לאדוקה, לפנאטית דתית ולאימת ירושלים. בהשפעתה הפך בעלה לפוסק מחמיר בצורה קיצונית. כאשר מיכאל ביקר אותה ביקור נימוסין, לא הזמינה אותו לשבת, והטיחה בו שהוא מכלה את כספי אביו על המתיישבים המשוקצים במקום לתרום לישיבות. איימה עליו שאם לא יזנח את הסוציאליזם ואת החלומות על התיישבות יהודית תדאג להחרמתו.

כאשר ביקר את אליעזר בן יהודה נוכח במו עיניו בהשפעתה ההרסנית של סוניקה. הניסיון להחיות את השפה העברית עמד בניגוד להשקפת עולמה ועל כן דאגה להלשין עליו לשלטונות התורכים שאסרו אותו. גם לאחר ששוחרר בלחץ הקהילה הספרדית בעיר לא הניחה לו. ביום בו ביקר אותו מיכאל נפטרה בתו הקטנה של בן יהודה ואנשי החברה קדישא סרבו בהשראתה של הרבנית דיסקין לקבור את הילדה בשל "חטאיו" של אביה מחייה השפה העברית. רק לאחר תחנונים רבים נאותו בסוף לקבור את הילדה.

חוץ מאשר להתיידד עם הבדואים והצ'רקסים ולעצב סגנון סגנון חדש בהשפעתם, היו למיכאל הישגים רבים ומעניינים: הקמת בית חרושת לסבון, בו שכנע את העובדים להתאגד, להגיש דרישות כספיות מוגזמות ולפשוט את הרגל. לשהות במושבה ראשון לציון, להקים את אגודת הפועלים השיתופית הראשונה שדאגה לתנאי חייהם, זכויותיהם ומזונם של הפועלים. לגרום למרד בפקידי הברון שזעזע את העולם היהודי. לקנות מראובן לרר את אדמות נס ציונה, להעניק לישוב את השם נס ציונה ולהקים מודל חדש של התיישבות חקלאית שיתופית. בחגיגות ההתיישבות על הקרקע נופף בדגל עם רקמת המגן דוד בצבעי כחול לבן, ושר את התקווה. אמנם הוא לא המציא את שניהם אך נתן להם את הבמה והמיתוג שהפכו אותם לימים לדגל ולהמנון של המדינה שתקום. להפסיד את הקרקע שרכש מראובן לרר מאחר ולא עמד בתשלום יתרת חובו. כמו כן הקים יש מאין בכספו גדודים שנקראו "העשרות" של לוחמים על סוסים שרכש מהבדואים שעסקו באימוני קרב.

מיכאל פוגש את שרה קאלנבאך/קלמנוביץ. אשתו הראשונה של מיכאל, בבה, הגדירה אותו כדון קישוט, והצהירה כי למרות אהבתה אינה מוכנה להיות הסנשו פנשו שלו. שרה קלמנוביץ לא הייתה סנשו פאנשו. היא הייתה דון קישוט ממין נקבה. נרשה לעצמנו לדלג במינהרת הזמן אל יום מותה בגיל 65 בפריז כדי להבין מיהי שרה. רופא קנדי סיפר לשרה שהייתה באותה עת כבר אלמנה כי מצא שיטה להתגבר על מחלות חשוכות מרפא באמצעות צום ממושך. הוא חיפש מתנדב שיהווה שפן ניסיונות בעל כוח רצון עז שיהיה מסוגל לצום מעל ל30 יום ואם זה יצליח ניתן יהא לפתח את שיטת הריפוי ולהציל רבבות ממוות. שרה התנדבה בשמחה כדי להציל את האנושות ומתה לאחר צום ממושך. זו האישה שמיכ'ל הלפרין מצא כדי לחלוק את חייו (ליתר דיוק חלק קטן מהם) ולהביא עמה לעולם 3 ילדים.

כשנפגשו מיכאל היה גרוש כבן 32 ושרה בלונדינית יפה כבת 20 שבאה עם אביה, חובב הציון שנשלח על ידי פינסקר ולילינבלום לבדוק מה מצבו של היישוב העברי בארץ. אופיה החזק נחשף עוד ברוסיה, כאשר בזמן הפרעות, האספסוף גרר את אביה מהמרכבה, והחל להכות את ראשו עם בקבוקי שתיה. שרה לא פחדה, זינקה מהמרכבה וגוננה עליו בגופה עד שהחיילים הרוסים חילצו את האב ובתו היפה מהסכנה. שלושת האחים קלמנוביץ/ קאלנבאך היו מיוחדים במינם. מוצאם מפרוסיה ואלו שהיגרו לרוסיה שינו את שמם לקלמנוביץ. האח הרמן קאלנבאך היה אדריכל מפורסם שעשה הון בדרום אפריקה. איש פיתוח הגוף, צימחוני שהיה בין הראשונים שיצא כנגד דיכוי השחורים. הוא הפך לידיד נפש של מהטמא גנדי שהתגורר בצעירותו בדרום אפריקה. יחד בנו אחוזה "יאסנאיה פוליאנה" על פי עקרונותיו של טולסטוי עמו התכתבו. בביוגרפיה שפורסמה לאחרונה בניו יורק טיימס נכתב כי מאהאטמה גנדי והרמן ק. היו נאהבים וכי גנדי עזב בגינו את אשתו. במכתב שצוטט בספר הגדיר גנדי את יחסו להרמן כשעבוד. הוא ביקש להוריש לגנדי ולפעילותו את רכושו, אך גנדי שיכנעו כי עשה די למען העם ההודי וכעת עליו לחשוב על עמו שלו ולהוריש את רכושו לעם היהודי. בקפיצה נוספת במנהרת הזמן נספר כי רחוב רדינג ברמת אביב קרוי על שם הלורד היהודי שבעת שהיה מושל הודו, כלא את המהאטמא גאנדי בבית הסוהר, למרות שבאופן אישי היה בעל דעות ליברליות. האח השני היה פרקליט מפורסם שהגן על ימאיה המורדים של האוניה פוטיומקין. לאחר מלחמת העולם השנייה היגר לארצות הברית ועשה שם חיל כמשפטן, אלא שסטלין ביקש ממנו לשוב לרוסיה ונרמז שימונה לשר המשפטים. מיד לאחר שחזר לרוסיה נאסר, שוחרר לאחר מספר חודשים ומת משברון לב.

שרה כנצר למשפחה מרתקת זו לא הייתה קוטלת קנים בעצמה. סיימה את חוק לימודיה בהצטיינות בגימנסיה הרוסית של אודסה והמסע לארץ ישראל היה פרס על הצטיינותה. הייתה סוציאליסטית ורצתה ללמוד ארכיאולוגיה וכן מיילדות כדי לסייע לנשים חסרות אמצעים. כשפגשה במיכאל התאהבה בו אך גם חששה ממנו. שאלה אותו על כישלון נישואיו, על השמועות כי הוא שובר לבבות ודון ג'ואן. מיכאל ענה לה בגילוי לב והסביר את כישלון נישואיו במחוייבותו לשיבת ציון ולעם היהודי. קשריו לאחר נישואיו היו נווה מדבר, ואילו בשרה ביקש למצוא את נמל הבית - המקום אליו שבים אחרי הפלגה. הוא לא הסתיר מפניה את אהבתו והערכתו אך גם את העובדה שאינו מסוגל ואף אינו רוצה לשנות את מחוייבותו לאידיאלים ואת אי התאמתו לחיי משפחה. אביה שאהב את מיכאל כבן הזהיר אותה מפניו: "מיכאיל איליץ הוא אדם נדיר. הוא יורשו הרוחני של סבו המלבי"ם ודם מזרע בית דוד נוזל בעורקיו. אך הוא בז לקטנות חיינו היום יומיים, וזוהי הסיבה ששום אדם מבני משפחתו, הן מצד אביו הן מצד אמו לא היה מאושר בחייו המשפחתיים. גם הוא עצמו נאלץ להתגרש מאשתו, שהייתה יפה מאד, עשירה ומיוחסת".

שרה היתה בחורה מבריקה ודעתנית. מיכאל אמר לאביה בצחוק כי אילו פגשו חכמינו בעלמה כזאת ודאי לא היו אומרים "אל תרבה שיחה עם האישה". הם בילו שעות בשיחות על הדרכים הראויות לגאול את האנושות ואת העם היהודי. שרה החזיקה בהשקפת עולם סוציאליסטית ולא הגדירה עצמה כציונית. בסופו של דבר העז להציע לה נישואין ושרה שידעה בדיוק לאיזה קשר היא נכנסת הסכימה בשמחה. גם אביה נתן את ברכתו.

מיכאל מגורש מהארץ: מיכאל היה היוזם, המממן והמפקד של גדודי ה"עשרות". הם נהגו לרכב על סוסיהם הלבנים, לבושים בצבעי תכלת ולבן בלוק הצ'רקסי/ בדואי/ רוסי, חמושים בחרבות ורובים כשבראשם מיכאל האוחז בידו את דגל הלאום. נהגו להסתובב בצורה מתריסה ביפו, בכפרים הערביים ומול הסרייה - מרכז השילטון המקומי העותומאני.

לאחר מסע בכפרים ערביים שלמרבה הפלא לא הסתיים בשחיטתם חזרו לנס ציונה. שם תרגלו טכס צבאי שהסתיים בהסתערות של פלוגת "מחנה יהודה" על הגבעה במושבה. מיכאל ושאר הפרשים הקיזו את דמם ונשבעו "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".

מנהיגי היישוב הקטן בארץ, "החנוונים הקטנים" של "חיבת ציון" מאודסה היו אחוזי פלצות. כל המרקם העדין והשברירי של היישוב הדל בארץ עמד בסכנה. על השלטונות התורכיים הופעל לחץ להפסיק את ההגירה היהודית לארץ ישראל והם החלו בסגירת שערי הארץ בפני העולים. הפאנטאזיות המוחצנות של הלפרין וגדודיו עם הדגלים המתנופפים ברוח והדיבורים על מלכות יהודה היו הדבר האחרון שהם היו צריכים. הלפרין נקרא אל ולדימיר זאב טיומקין (על שמו רחוב במרכז תל אביב על יד רחוב יהודה הלוי). טיומקין אהב את הצעיר :"חבל לי עליך, מיכאל איליץ. האלוהים נתן לך הכל : עושר, ייחוס אבות, וכל זה אתה מפזר לרוח ומבזבז את מרצך ואת כישרונותיך ואת הונך על הזיות. אינך אלא פנטזיונר, והפנטזיות שלך מסכנות את קיומנו בארץ". הוא דרש ממנו לעזוב לאלתר את הארץ ולחזור לרוסיה. חלק ממנהיגי היישוב שקלו לפנות לשלטונות העותומאניים, להתנער מהלפרין ולדרוש את גירושו. טיומקין העדיף לשוחח עמו ולבקשו לעזוב את הארץ.

הלפרין שאל אותו "מי אתה שתגזור על בן העם העברי לחזור לגלות? אפילו פושע אסור לגרש מן הארץ, שכן ארץ ישראל היא מולדתם של כל היהודים, אם טובים ואם רעים. אינני מאמין בדרככם, עוד עז, עוד תריסר פליטי פרעות וקליטתם מכספי הנדבות. סופכם שתקימו גטו חדש בלב האוקיאנוס הערבי".

אלא שלמרות התנגדותו העקרונית, הלפרין גילה לו שבדעתו לקבל את הצעתו. התקומה תחל כאשר ההמונים יצבאו על דלתות הארץ ויש לעוררם בגולה. בדעתו לעבור מעיר לעיר ולקרוא לצעירים להכשיר עצמם ולעלות לארץ. חוץ מזה הוא רצה להכיר לאמו את אשתו הצעירה שרה.

בגולה: גם ברוסיה חולל מיכאל מהומות. הוא הסתובב בכל ריכוזי היהודים וקרא להם לעלות לארץ. הצעירים אהבו את המשוגע המרשים עם הקול העז והיו לו מעריצים רבים. אנשי הבונד התנגדו לו כי האמינו במהפיכה הסוציאליסטית שתגאל גם את היהודים. החרדים התנגדו לרעיון שיבת ציון כי זירוז הגאולה הוא חטא. אחרים פחדו מהשלטונות ובחיבת ציון נבהלו מהפאתוס וגובה החלומות. בתחילה שרה התלוותה אליו אך כשילדה את בתה הבכורה באכסניה עלובה החליטו שתחזור לבית אמו ומיכאל המשיך בנדודיו לבדו. רחל ינאית בן צבי, אשתו של הנשיא הראשון ודמות פוליטית ומהפכנית מרשימה סיפרה כי ההחלטה לעלות לארץ ישראל התגבשה אצלה לאחר הרצאה של הלפרין. בזיכרונותיה סיפרה " באותם הימים נודע לי שמיכאל הלפרין שוהה בעיר. זה עתה בא מארץ ישראל. ..והאיש - אינו צעיר, והוא מוזר ונלהב. אני רצה אליו, אני מוכרחה לשמוע ממנו על הארץ". היא מצאה אותו במרתף טחוב, במקום שולחן מונחת חבית הפוכה ועליה נר, אך כשהתחיל לספר על הארץ נעלמה הסביבה העלובה. "ומדי דברו - ופניו ועיניו להטו. פניו הבהירים, מוקפי התלתלים וזקנו המסולסל ועיניו, עיני התכלת העמוקות והמבריקות.. והתערבבו המציאות והחלום, המעשה והדמיון. על העבודה במושבות דיבר, ועל השמירה העברית התלהב, ואת רעיון מושבי ההגנה פיתח. וזכורני, הירבה להשתמש בדוגמה במושבי הקוזאקים אשר על הדון. לדוגמה זו של חירות וגבורה השתוקק. ועד שעה מאוחרת באותו הערב התהלך הלפרין לאורכו ולרחב של חדרו - המרתף, ושפך את ליבו על ארץ ישראל שלו. ולי נדמה היה כי שכח את מציאותי... ואני - מקשיבה כמוקסמת, כאילו הפלגתי עמו לארץ הפלאים.. ובאותו הערב גמלה ההחלטה בלבי לעלות בהקדם. לעלות ללא דיחוי".(מיכאל הלפרין מחולמי ולוחמי הגאולים - מרדכי רייכר עמוד 36).

בנו של מיכאל, ירמיהו הלפרין שהיה מחסידי ז'בוטינסקי וקצין בחיל הים ובצי הסוחר, כתב ספר על סיפור חייו של אביו. במבוא לספרו ציין כי זכרו של אביו קשור תמיד בכינויים שהעניקו לו אוהביו בהם חיים יוסף ברנר שכינה אותו בהספדו "אקסמפלר משונה, אקזוטי" : "אכן, "מטורף" קראו לו דבריה ועסקניה של התנועה הציונית: "דון קישוט" כינו אותו חבריו. "אנארכיסט" אמרו עליו הסוציאליסטים, וחבריו שעמהם עבד ועמהם רעב ראו בו "עשיר". מכל מקום, בדבר אחד הסכימו כולם, יריביו וידידיו :מוזר היה האיש, מוזר במחשבותיו, בלבושו, בכל הליכות חייו. ואילו הוא, מיכאל הלפרין, מעולם לא קבל על יחס זה שגילו כלפיו, שכן ידע כי זהו הגורל המזומן לכל החלוצים האמיתיים". אלא שבמרחק השנים הסתבר כי הפנטאזיות של המשוגע התממשו, יוזמותיו המשונות והארגונים שהקים צמחו ושגשגו. על כן, כדי לעשות צדק עם זכר האב,התפנה בנו וכתב ספר מרתק בו סיפר את האמת שלו: "הלפרין היה מן הראשונים לייסוד "אגודת הפועלים" שממנה הסתעפה תנועת העבודה בארץ. מן הראשונים להנפת נס המרד נגד פקידות הבארון. אדם שבכספי ירושתו העשירה ייסד את נס ציונה כמושב העובדים הראשון ובכך קדם למייסדי מושבי העובדים, הקבוצות והקיבוצים. ראש לאגודת מגרש גנים, אחד הגרעינים שהצמיח את רמת גן. רעיונותיו על "לגיון העם" בישרו את בוא מגשימיו: הכרזתו על הצורך בעלייה בלתי לגאלית נשמעה עוד בקונגרס הציוני השלישי: מבשרו של "השומר" קודם להתארגנותה של אגודה זו על גלגולי התפתחותה: ראשון לארגון ההגנה היהודית בגולה: ואפילו ברעיון העברת ילדים עברים מארצות הגולה לארץ הקדים את עליית הנוער". ירמיהו הלפרין "אבי מיכאל הלפרין" עמודים 7-8 . כמו כן חזה וקידם את התפתחות התעשייה בארץ והקואופרטיבים התעשייתיים וממייסדי "כרמל מזרחי" שנועד לשווק את תוצרת הארץ בגולה. באותם ימים בגולה החל לקדם את הארגונים, איש איש על פי הרגליו: עבור תלמידי הישיבות היה בין מקימי "בני עקיבא", עבור הסוציאליסטים היה בין מייסדי "פועלי ציון" שהיתה לימים ביתם הפוליטי של בן גוריון, יצחק בן צבי ומנהיגי היישוב. עבור הצעירים הנלהבים היה בין מקימי ארגון ההגנה "בר גיורא" שקדם לארגון "השומר". ב1986 פרסם הרצל את "מדינת היהודים" ומיכאל הלפרין הרגיש כי מצא את אביו הרוחני. סוף סוף יהא מי שינהיג את הציונות המדינית שביקשה להקים מדינה בארץ האבות.

הלפרין ומהפכת התורכים הצעירים. מיכאל שב לארץ ב1905. הוא חש כי רעיון הציונות המדינית קרם עור וגידים וכי מיצה את תפקידו בגולה. רעיון הציונות המדינית תפס תאוצה והתגבש במסגרת ההסתדרות הציונות העולמית. קודם לכך הספיק להשתתף בקונגרס הציוני ב1903 בו נדונה תוכנית אוגנדה שפילגה את הצירים ותחילה עשה רושם שהתמיכה בה צוברת תמיכה ועשויה להתקבל. היו צעקות והקונגרס עמד בפני פיצוץ. כשאנשי הבונד הסוציאליסטים ניסו לסלק את דגל הלאום זינק אליהם מיכאל, חטף את הדגל מידם ועמד ושר בקולו הרועם את המנון מפלגת פועלי ציון "השבועה". מילות האהבה והערגה לארץ ישראל גרמו לרבים להזיל דמעה וקולו הרועם גבר על המהומה כך שבסופו של דבר תוכנית אוגנדה נדחתה. מיכאל שהיה נציג מפלגת פועלי ציון (שילוב של סוציאליזם וציונות) נמנע בניגוד למצופה בהצבעה. הוא תרץ זאת בכך שאמנם הוא מתנגד התנגדות נמרצת לתוכנית אוגנדה אך הוא מעריץ את הרצל ומאמין בכוונותיו הטובות ועל כן לא רצה להצטרף ל"עדת הזאבים הטורפים המוכנים לקרוע את האיש הגדול הזה לגזרים".

הרצון לעלות היה קיים אך שערי הארץ נסגרו על ידי הסולטאן עבדול חמיד. מיכאל יצר קשר עם נציגי התורכים הצעירים, קבוצת קצינים שקשרה כנגד שלטון הסולטן. הקשר עם קבוצת המורדים היה כרוך בסכנת מוות ועד היום לא ידוע בדיוק במה סייע להם. ייתכן ששיתף אותם בניסיונו מתקופת המחתרת האנרכיסטית ברוסיה, או בשנים שבילה בהכשרת צעירים למלחמת הגנה. ידוע כי לאחר ניצחונם הגדול של התורכים הצעירים הוא קיבל דרגת קפיטן בצבא התורכי ואות הצטיינות גבוה על תרומתו לניצחון. לאורך כל הדרך הלך כנגד הזרם תוך שהוא מקומם עליו את המנהיגות המקומית שפחדה מצעדיו הפרובוקטיביים. כעת, בכנס הניצחון הגדול של השלטון החדש הוא ביקש להגיע עם דגל הלאום היהודי ולהסביר, לחרדת מנהיגי היישוב, לתורכים את התרומה העצומה לאימפריה העותומאנית בהקמתה של מדינה יהודית בתוך האוקיאנוס הערבי. "כל העולם היהודי יסייע לכם, ויהיו לכם בני ברית במזרח התיכון". התורכים דווקא לא אטמו את אוזניהם לרעיון הדי הגיוני הזה, אך פרנסי היישוב באותה עת שקלו לגרשו שנית מהארץ. עליית התורכים הצעירים אכן הביאה לשינוי בגישת השלטונות ושערי הארץ נפתחו למה שמכונה בשם העלייה השנייה.

עבור צעירי העלייה השנייה, רבים מהם מהפכנים ואנרכיסטים מיכאל היה זקן, שייך לותיקי הארץ, אבל הם אהבו אותו, את דמותו הרומנטית -דמות נביא קדמון. השומר אלכסנדר זייד זכר את הימים בהם אימן מיכאל אותו ואת חבריו בוילנה והכשיר אותם להלחם בפורעים. הם הזמינו אותו לשמחותיהם בהם שר בקולו המרשים, רקד וסחף את הקהל בנאומיו ההזויים. אגודת השומר קמה על פי חזונו אך הוא לא שותף בה. רחל ינאית ממייסדי השומר מספרת בזכרונותיה : "לא פלא שהלפרין, בעל הדמיון הנלהב, הלפרן מתכן התכניות הנועזות, החולם הראשון על השמירה העברית - נשאר למעשה ליד "השומר" ולא בפנים. לא בתוך האגודה. אכן זו הסתירה שבנפשו הגדולה. בלבו תמיד בעצם החיים, בעצמו - יוזם כל מפעל נועז, ובמציאות - למעשה - ללא הגשמה שלמה. בינינו בין החברים, שימש כוח מאחד ומקרב, מחלומותיו ורעיונתיו ניזונו מיטב החברים - והוא, בעצמו, לעולם לא ידע סיפוק בנפשו".מרדכי רייכר עמוד 59.

לאחר ימי האופטימיות של העלייה השנייה פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל הקלפים נטרפו. כספי הירושה אבדו ומיכאל הפך לאביון וחסר כל. לימים שינו התורכים את עורם ומיכאל תמך עוד פעם בניגוד לדעת חבריו במחתרת הניל"י שחברה לבריטים ששאפו לכבוש את הארץ. כאשר מחתרת ניל"י נחשפה, שרה אהרונסון עונתה ומתה, הצליח חבר המחתרת לישנסקי, חברו הטוב של מיכאל להימלט. אנשי השומר שפחדו מנקמת התורכים ניסו להרגו אך הוא רק נפצע, ברח מרודפיו ומצא מקלט אצל מיכאל. למרות שגם אנשי השומר וגם התורכים חיפשו אותו הצליח מיכאל להסתירו זמן רב ולרפא את פצעיו בעצמו. לישנסקי סיפר למיכאל ההמום שאנשי השומר ניסו לרצוח אותו והוא אף זיהה את מי שירה בו. מיכאל הזדעזע מכך שאנשי השומר, תלמידיו ומעריציו בגדו בחברו. בסופו של דבר, כשהרגיש לישנסקי כי החבל מתהדק סביב צווארו והוא מסכן גם את מיכאל, נפרד ממנו ואמר לו שאם יצליח להגיע לבריטים בעזה חייו ינצלו. הוא לא הגיע לעזה, נתפס, הוסגר לתורכים ונתלה בדמשק. הלפרין לא סלח לאנשי השומר על בגידתם.

מיכאל בגוב האריות שיא עלילותיו יוצאות הדופן, הוא סיפור כניסתו לגוב האריות של קרקס נודד, תוך שהוא עטוף בדגל הלאום ושר את התקווה. מנהלו (היהודי אגב) של קרקס נודד ביקש בשנת 1911 למשוך קהל גדול וקבע מועד בו אנשים מפורסמים יכנסו לכלוב האריות. בין האנשים שהסכימו לסכן עצמם היו הקונסול האיטלקי ביפו, יווני, סוחר עשיר, איכר גרמני מהמושבה וילהלמינה: נוצרים, ערבים, יוונים ואף יהודי ולו אחד לרפואה. הערבים בבתי הקפה של יפו הרבו לדון בפחדנותם של היהודים. מיכאל שעבד בפרדסי נס ציונה מיהר להציל את הכבוד היהודי והודיע למנהל הקרקס כי הוא יכנס לכלוב.

בערב הקבוע, הגימיק של מנהל הקרקס הצליח והמונים צבאו על הכלוב בו 3 אריות זועפים. בזה אחר זה נכנסו הגיבורים, כל אחד עמד כקפוא שד שניות מספר ויצא בבהילות. הלפרין נשאר האחרון. הוא נכנס לכלוב לבוש בבגדי כחול לבן עם מגן דוד ענק רקום על חולצתו ונשא נאום נרגש בפני האריות ההמומים והקהל. "אף עמי כמוך, מלך החיות כלוא בכלוב. אבל הוא יתעורר ויכבוש את כנען ארצו". כשסיים את נאומו מול האריות המופתעים הסתובב לקהל ושר את שיר התקווה בקולו האדיר. רק כשסיים את השיר במלואו יצא לאיטו מהכלוב. סיפור זה הפך ללהיט בעיתונות היהודית ברחבי העולם כולו.

הנסיעה לאתיופיה (חבש): אין סיפור הממחיש יותר מכל את השילוב של מגלומאניה, הבנה יוצאת דופן של המציאות וקריאת העתיד מאשר מסעו לחבש. התורכים הצעירים גרמו לו לאכזבה מרה ועל כן חיפש בני ברית חדשים במרחב. הוא הקדיש את זמנו ללימוד העם החבשי והשבטים היהודים. ידידו היל, בן לאב אנגלי ולאם שחורה אתיופית קישר אותו לקהילה האתיופית בירושלים. הוא ישב שעות בספריה וקרא כל דבר על מוצאו של הקיסר שראה עצמו מצאצאי שלמה המלך ושלח מכתב להרצל בו הוא שואל את דעתו על גיוס החבשים היהודים לצבא ליגיון העם. בחבש פגש משומד בשם דוקטור ישעיהו פרינץ שעבד כמיסיונר בחבש והכיר את הארץ ויושביה מלפני ולפנים. הם טיילו יחד בין השבטים השונים, ומיכאל עם מראה הנביא הקדמון קרא לפלשים להתגייס ללגיון העברי. הם באו בהמוניהם כשהם נושאים איתם את נשקם (חרבות, קשתות וחיצים). אלא שפרינץ ששאף להעביר את הלפרין על דתו גילה לאכזבתו כי הלפרין מחזק אצל השבטים את אמונתם היהודית. הוא מיהר להלשין עליו לשלטונות והלפרין נעצר. פרינץ דאג מצד אחד למעצרו אך מצד שני דאג בעזרת המיסיון בלונדון שיגורש ויגיע בשלום בחזרה לארץ ישראל.

המשפחה: בנו ירמיהו הלפרין היה כאביו איש רוח וספר אך גם לוחם. הוא דבק בדרכו של זאב ז'בוטינסקי והיה מהימאים וקציני הצי הראשונים. על שמו של הבן רחובות בנתניה, אשדוד והרצליה (ערים בהם לביתרים הייתה השפעה על בחירת שמות הרחובות). לוחם אמיץ שלחם כשלישו של ז'בוטינסקי על הגנת העיר העתיקה בירושלים ושלא הסכים לדרכו של מנחם בגין כאשר הכריז מלחמה על בריטניה. בספרו על אביו הוא מספר בגילוי לב על יחסו של מיכאל למשפחתו, והעובדה שנטש אותם לשנים כה רבות. הספר מלא אהבה והבנה לדמות האב ודומה שסלח לו על שזנח את ילדיו ואת אמו האהובה. בילדותו פגש את אביו לעיתים רחוקות, במרווחי זמן של שנים. אמו שרה, אותה העריץ מילאה את כל עולמם של הילדים. היא ידעה עם נישואיה כי מיכאל אינו מתאים לחיי משפחה והשלימה עם כך. בספר שהקדיש לאביו סיפר על האושר שחוו בני המשפחה בביקוריו הנדירים של האב, וכיצד כעבור זמן השדים שבנפשו קראו לו לצאת לדרכים, או כמו שקראו להם בימים ההם "תקומת עם ישראל": "ראיתי את אבי לאחרונה בטרם מלאו לי שלוש שנים. אך רבות סיפרה לי עליו אמי. היא סיפרה מתוך כבוד והערצה. בחדרה היתה תלויה תמונתו, שבה נראה צעיר יפה תואר ולבוש הדר. .. ימי שהותו של אבי בחיק משפחתו היו לנו ימי חג ושמחה, הוא פינק אותנו, מילא אחר כל מבוקשנו והשתדל לפצותנו על ימי היעדרו הממושכים. אך לא רק כלפינו התנהג אבא כימאי החוזר לאחר הפלגה ארוכה לחיק משפחתו. אלא כך היה גם יחסו כלפי אמא. קשה היה להאמין באותם הימים כי אב הוא לשלושה ילדים. הוא נראה כמאהב צעיר המחזר אחר אהובתו. את כל זמנו הקדיש לאמא והיה מוכן למלא אחר כל דרישותיה. אלא שלא היו לאמא לא טענות ולא מענות. היתה גאה מדי כדי להתלונן. היא לא שאלה דבר ולא ביקשה דבר. לא הוכיחה את אבי על שהזניח את משפחתו וגם לא ניסתה לשנותו. ידעה שאין טעם בכך". כל ביקור היה חג לילדים אך הם הסתיימו מהר מדי :"אבא כאמור לא היה משתהה בבית זמן רב. רק עשה עמנו שבועות מעטים וכבר היה מצב רוחו משתנה לרעה. היה מסתגר והיה מהלך שעות ארוכות בחדרו כאריה בסוגר". כותב ולא מחליף מילה עם איש מבני משפחתו. "הסימנים של אי השקט הנפשי נבעו מתוך כך, שחיי המשפחה התקינים היו מתחילים להעיק עליו, בדומה לימאי שהשתהה זמן ממושך מדי על היבשה". עמוד 306.

שנים לאחר שחזר לארץ ביקש במכתביו משרה שתעלה עם ילדיו ארצה. חייה של שרה בסמולנסק היו קשים. ביתם נשרף פעם אחר פעם על ידי פורעי כנופיות המאות השחורות האנטישמיות. שרה טובת הלב הסתירה בביתה לא פעם את אנשי המחתרת האנרכיסטית בהם אחותה לידה ובעלה ובשל כך נעצרה ונחקרה על ידי המשטרה. למרות התנגדותם של הבנים היא נענתה לבקשתו והם עלו לארץ. בנמל יפו לא הכירו בתחילה את מיכאל שהזדקן והשתנה בחלוף השנים. הם שכרו בית בשכונת נווה צדק שהפך למרכז חברתי וניסו לנהל חיי משפחה. מניה שוחט, אלכסנדר זייד, שייכים ערבים ובני משפחת בלקינד שותפיו של מיכאל למרד בברון היו באי ביתם. ליובה - אריה וירמיהו -ירמה למדו עברית עם מורה פרטי ונרשמו לגימנסיה העברית. ירמיהו מספר שחבריו לכיתה לעגו לרוסיותו ולצמחוניותו אך הוא הגן על כבודו באגרופיו. הילדים, ובמיוחד שולמית התגעגעו לרוסיה. ירמיהו ואריה השתלבו בסופו של דבר בהוויה הארצישראלית אך שולמית ראתה עצמה כסוציאליסטית רבולוציונרית והאווירה הפרובינציאלית לא תאמה את שאיפותיה האומנותיות. מאחר ומעולם לא ראתה עצמה ציונית חזרה לאירופה בהזדמנות הראשונה, למדה אומנות בפריז ובמלחמת העולם השנייה השתתפה במחתרת האנטי נאצית. אריה ליובה נפל על משמרתו כקצין בצבא התורכי בקרב על עזה מול הצבא הבריטי. גורל הקרב היה ידוע מראש אך אריה לא רצה לערוק ולבגוד במורשת המשפחתית. ירמיהו איבד את בתו היחידה ממחלה. הנכד היחיד של מיכאל ושרה ששרד הוא בנה הצרפתי של שולמית רנה אוואר שחקן שהצליח בתיאטרון ובקולנוע והסרט מונית לטוברוק מבוסס על תסריט שכתב. ככל הידוע הוא נפטר בלא שהביא ילדים לעולם. מיכאל עצמו שבעצם התנתק ממשפחתו בערוב ימיו וחי בגליל נפטר בחורף 1919 בבית החולים בצפת בגיל 59. בקשתו האחרונה הייתה שלא יפטרו את האחות שהתרופה שנתנה לו בטעות גרמה להחרפת מצבו. על מצבתו בקיבוץ מחניים נכתב "יחיאל מיכאל הלפרין, אחד מחולמי ולוחמי הגאולים".