Al Jolson

Al Jolson (born Asa Yoelson) was an American singer, comedian and actor. In his heyday, he was dubbed "The World's Greatest Entertainer".

He was born in the Kovno Governorate, Russian Empire (now Lithuania) and emigrated to America at the age of five with his Jewish parents. He was the fourth child of Moses Reuben Yoelson and his wife Naomi. His siblings were Rose, Etta, Hirsch (Harry), and a sister who died in infancy. Moses moved to the United Kingdom in 1891 and was a rabbi and cantor at the Talmud Torah Synagogue in the Southwest Waterfront neighborhood of London. In 1894, Al and his siblings moved to London, shortly after which Naomi died, leaving Al in a period of deep depression.

Performing Style

Author Stephen Banfield has written that Jolson's style was "arguably the single most important factor in defining the modern musical." His performing style was brash and extroverted, and he popularized a large number of songs that benefited from his "shamelessly sentimental, melodramatic approach". Numerous well-known singers were influenced by his music, including Bing Crosby, Judy Garland, Jerry Lee Lewis, and Bob Dylan, who once referred to him as "somebody whose life I can feel". Broadway critic Gilbert Seldes compared him to "the Great God Pan," claiming that Jolson represented "the concentration of our national health and gaiety."

Hollywood Career

In the 1930s, Jolson was America's most famous and highest paid entertainer. Between 1911 and 1928, Jolson had nine sell-out Winter Garden shows in a row, more than 80 hit records, and 16 national and international tours. Although he's best remembered today as the star in the first full-length talking movie, The Jazz Singer, in 1927, he later starred in a series of successful musical films throughout the 1930s. After a period of inactivity, his stardom returned with the 1946 Oscar-winning biographical film, The Jolson Story. Larry Parks played Jolson with the songs dubbed in with Jolson’s real voice. A sequel, Jolson Sings Again, was released in 1949, and was nominated for three Oscars.

Military Support

After the attack on Pearl Harbor, Jolson became the first star to entertain troops overseas during World War II, and again in 1950 became the first star to perform for G.I.s in Korea, doing 42 shows in 16 days. He died just weeks after returning to the U.S., partly due to the physical exertion of performing. Defense Secretary George Marshall afterward awarded the Medal of Merit to Jolson's family.

Social Activism

With his unique and dynamic style of singing black music, like jazz and blues, Jolson has been credited with single-handedly introducing African-American music to white audiences. As early as 1911 he became known for fighting against anti-black discrimination on Broadway, even though he enjoyed performing in blackface makeup. Jolson's well-known theatrics and his promotion of equality on Broadway helped pave the way for many black performers, playwrights, and songwriters, including Cab Calloway, Louis Armstrong, Duke Ellington, Fats Waller, and Ethel Waters.

Personal Life

In 1906, while living in San Francisco, Jolson met dancer Henrietta Keller, and the two engaged in a year-long relationship before marrying in September 1907. In 1918, however, Henrietta — tired of what she reputedly considered his womanizing and refusal to come home after shows — filed for divorce. In 1920, Jolson began a relationship with Broadway actress Alma Osbourne (known professionally as Ethel Delmar); the two were married in August 1922.

In the summer of 1928, Jolson met tap dancer, and later successful actress, Ruby Keeler. The two started dating and were married on September 21 of that year. In 1935, Al and Ruby adopted a son, whom they named "Al Jolson Jr." Despite it being a marriage that was considered to be more successful than his previous ones, Keeler left Jolson in 1939, and later married John Lowe, with whom she would have four children and remain married until his death.

In 1944, while giving a show at a military hospital in Hot Springs, Arkansas, Jolson met a young X-ray technician, Erle Galbraith. Jolson became fascinated by her and – over a year after meeting – was able to track her down and hired her as an actress while he served as a producer at Columbia Pictures. After Jolson, whose health was still scarred from a previous battle with malaria, was hospitalized in the winter of 1945, Erle visited him and the two quickly began a relationship. They were married on March 22, 1945. During their marriage, the Jolsons adopted two children, Asa Jr. (b. 1948) and Alicia (b. 1949), and remained married until Al's death in 1950.

Masonic Affiliation

Jolson was a member of the famous St. Cecile Lodge, No. 568, in New York. Fellow members of his time included Harry Houdini and D. W. Griffith.

אל ג׳ולסון

• Updated from MyHeritage Family Trees via mother Naiomi Etta Yoelson (born Cantor) by SmartCopy: Mar 4 2015, 19:13:19 UTC

אל ג'וֹלְסון

' (באנגלית: Al Jolson;‏ 26 במאי 1886, סְרֶדְנִיק, פלך קובנה, האימפריה הרוסית (ליטא) – 23 באוקטובר 1950, סן פרנסיסקו) היה זמר, שחקן וקומיקאי יהודי-אמריקאי; הוא נחשב ליהודי הראשון שהיה לכוכב בידור בארצות הברית. הקריירה שלו נמשכה מ-1911 עד למותו בשנת 1950, ובמהלכה כונה "הבדרן הגדול ביותר בעולם".

סגנון הופעתו היה חצוף ומוחצן, ותרם לפופולריות של מספר שירים שהרוויחו מ"גישתו המלודרמטית, הסנטימנטלית וחסרת הבושה". מספר רב של זמרים ידועים הושפעו מהמוזיקה שלו, בהם בינג קרוסבי, ג'ודי גרלנד ובוב דילן שהתייחס אליו כאל "מישהו שאת חייו אני יכול להרגיש".

בשנות ה-30 היה ג'ולסון הבדרן המפורסם והיקר בארצות הברית. בין השנים 1911–1928 היו לו תשע הופעות ב-Winter Garden (ברודוויי) שכל כרטיסיהם נמכרו, ברצף, יותר מ-80 הקלטות רבי מכר ו-16 סיבובי הופעות לאומיים ובינלאומיים. למרות זאת הוא נזכר יותר בשל תפקידו הראשי בסרט המדבר הראשון בעולם באורך מלא, "זמר הג'אז", שהוקרן בשנת 1927. הוא כיכב בסדרה של סרטים מוזיקליים מצליחים במהלך שנות ה-30. אחרי תקופה מסוימת של אי-פעילות, תהילתו חזרה אליו עם הסרט הביוגרפי זוכה פרס אוסקר "The Jolson Story". השחקן לארי פארקס שיחק בתפקיד ג'ולסון עם השירים שבקולו האמיתי של ג'ולסון. סרט ההמשך "Jolson Sings Again" יצא לאקרנים בשנת 1949, והיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. לאחר ההתקפה בפרל הארבור, ג'ולסון נהיה לכוכב הראשון שבידר חיילים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובשנת 1950 הופיע שוב בפני הצבא והיה לכוכב הראשון שהופיע בפני חיילים במהלך מלחמת קוריאה, כשביצע 42 הופעות ב-16 ימים.

לפי "האנציקלופדיה של התרבות הפופולרית של סיינט גיימס", ג'ולסון היה לג'אז, בלוז ו-ראגטיים מה שאלביס פרסלי היה לרוקנרול. ג'ולסון היה לזמר הפופולרי הראשון שעשה "אירוע" נוצץ רק מלשיר שיר מסוים ונהיה ל"כוכב רוק" לפני תחילת מוזיקה הרוק. המומחיות שלו הייתה בבניית "מסלולים" מהבמה אל תוך הקהל. הוא היה רץ במסלולים אלו הלוך ושוב תוך כדי "התגרות, פיתוי והימום הקהל" כאשר לרוב נעצר כדי לשיר למישהו בקהל כאשר "הזיעה הייתה ניגרת מפניו, וכל הקהל היה משולהב מהופעתו".

הוא נהנה להופיע עם איפור שחור על פניו - שגרה ידועה בתיאטרון של תחילת המאה העשרים. עם סגנונו הייחודי בביצוע מוזיקה שחורה כמו, ג'אז ובלוז, יותר הוא מאוחר הוכר כאדם שהכיר בכוחות עצמו את המוזיקה האפרו-אמריקאית לקהל לבן. כבר בשנת 1911 הוא נלחם נגד האפליה נגד שחורים בברודוויי. בכך, הוא עזר לשוויון בין לבנים ושחורים בברודוויי ועזר לסלול את הדרך לאומנים, מחזאים וכותבי שירים שחורים, כולל קאב קאלוויי, לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון, פאטס וולר ו-אתל ווטרס.

תוכן עניינים 1 שנות חייו המוקדמות 2 חיים אישיים 3 קריירה 4 סיפורו של אל ג'ולסון 5 מותו 6 ג'ולסון בתרבות הפופולרית 7 סרטיו 8 הופעותיו על הבמה 9 הקלטותיו המובחרות 10 לקריאה נוספת 11 קישורים חיצוניים 12 הערות שוליים שנות חייו המוקדמות

אל ג'ולסון נולד בשם אסא יואלסון בעיירה סְרֶדְנִיק (סרעדניק) שבפלך קובנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום Seredžius, בליטא),[1] ילדם הרביעי של החזן משה ראובן יואלסון ושל רעיתו נעמי. אחיו ואחיותיו הנוספים היו רוזה, אתה, הירש (הארי), ואחות נוספת שנפטרה בינקות. משה יואלסון היגר לארצות הברית בשנת 1891, והצליח למצוא עבודה כרב וחזן בבית הכנסת "תלמוד תורה" בשכונת סאות'ווסט ווטר פרונט (Southwest Waterfront) בוושינגטון די. סי.; שלוש שנים יותר מאוחר הצטרפה אליו משפחתו.

זמנים קשים הכו במשפחה עם פטירתה של אמו, נעמי, בסוף שנת 1894. אסא והירש התלהבו מתעשיית הבידור כאשר נחשפו אליה על ידי הבדרן אל ריבס בשנת 1895, ובשנת 1897 שרו האחים עבור פרוטות בפינות רחוב תוך כדי שימוש בשמות "אל" ו"הארי". לרוב הם השתמשו בכסף על מנת לקנות כרטיסים להצגות בתיאטרון הלאומי. אסא והירש בילו את רוב ימיהם בעבודות שונות כצוות.

בשנת 1900, בגיל 14, אסא ברח מהבית בשל אביו הקפדן, ועשה את דרכו לניו יורק, לחפש קריירה בתעשיית הבידור. בשל גילו הצעיר מדי מבחינת החוק לעבודות, בן 16, הוא לא הצליח למצוא עבודה וחי בעוני במשך שנתיים. ימיו עברו בשליחת מכתבים לסוכנויות שחקנים ויצירת קשרים עם שחקנים מובטלים שהתקבצו סביב הספסלים בכיכר יוניון (Union Square). כאשר מזג האוויר נעשה רע, הוא נשאר בחדרו במלון המקומי, אבל לבסוף כספו אזל והוא נאלץ לישון בעגלה ליד האיסט ריבר. שם, הוא חלה בהצטננות קשה וטופל כחולה שחפת במרפאה חופשית.

חיים אישיים בשנת 1906, בעודו חי בסן פרנסיסקו, פגש ג'ולסון את הרקדנית הנרייטה קלר, והזוג נישא בספטמבר 1907. בשנת 1918 הגישה הנרייטה בקשה לגירושין, בשל, על פי טענתה, ריבוי הנשים בחייו וסירובו לחזור הביתה אחרי הופעותיו. בשנת 1920 החל ג'ולסון בקשר עם השחקנית אלמה אוסבורן, והשניים נישאו באוגוסט 1922.

בקיץ 1928 פגש את הרקדנית רובי קילר במועדון לילה בטקסס, ו"נדלק" עליה. באחת מהופעותיה, שבה נכח ג'ולסון בקהל, הוא קם ממושבו וביצע איתה דואט. מפיק המופע ביקש מג'ולסון להצטרף למופע עם הדואט; ג'ולסון הסכים להצעה, ובזמן סיבוב ההופעות של המופע החלו השניים לצאת יחד, ולבסוף התחתנו בספטמבר 1928. בשנת 1935 הם אימצו בן, וקראו לו אל ג'ולסון ג'וניור. בשנת 1939 עזבה קילר את ג'ולסון, אף על פי שחיי הנישואין של ג'ולסון איתה היו יותר טובים מבעבר.

בשנת 1944, כשנתן הופעה בבית חולים צבאי בעיר הוט ספרינגס שבארקנסו, פגש ג'ולסון את טכנאית הרנטגן הצעירה ארלה גלברייט ושכר אותה בתור שחקנית כששימש כמפיק חברת קולומביה רקורדס. ארלה ביקרה את ג'ולסון לאחר שאושפז בחורף 1945 בשל מאבקו הקודם במחלת המלריה; השניים החלו בקשר, והתחתנו במרץ 1945. במהלך שנות נישואיהם הם אימצו שני ילדים - אסא ג'וניור (נולד ב-1948) ואליסיה (נולדה ב-1949), ונותרו נשואים עד למותו של ג'ולסון בשנת 1950.

יחסיו עם אחיו השתנו מדי פעם. אף על פי שהיו קרובים כשגדלו יחד, הפגין הארי בוז כלפי הצלחתו של אל. הפופולריות של אל נסקה בעוד שזו של הארי ירדה עוד כשהיו אצל ג'ק פלמר. לאחר שנפרד מאל וג'ק, דעכה פלאים הקריירה של הארי בתעשיית הבידור. באחד מהמקרים הציע הארי לאל להיות הסוכן שלו – הצעה שאל דחה על הסף בשל חששו מלחץ מצד מפיקיו בשל שכירת אחיו כסוכנו. זמן קצר לאחר מותה של אשתו של הארי, ליליאן, בשנת 1948, התקרבו הארי ואל שוב.

ג'ולסון היה שמרן כלכלי ופוליטי, ותמך בקלווין קולידג' למשרת נשיא ארצות הברית ב-1924 (עם השיר הקצר "Keep Cool With Coolidge") – שלא כמו יהודים אחרים בענף, שתמכו במועמד הדמוקרטי המפסיד ג'ון ויליאמס דייוויס.

קריירה ג'ולסון הפך לזמר פופולרי בעיר ניו יורק עוד בגיל צעיר, בשנת 1898, כאשר בידרו הוא ואחיו חיילים במלחמת ארצות הברית–ספרד. הוא פיתח בהדרגה את יסודות המפתח של הופעתו: "Blackface" (איפור שצבע את פניו בשחור), עושר מחוות, סגנון שירה אופראי, שריקות ופניות ישירות אל קהלו.

ב-1911 ניצל ג'ולסון את הופעת האורח שלו במחזמר ברודוויי בשם "לה בל פארה" (La Belle Paree) להעפלה לתפקיד כוכב. הוא החל להקליט שירים, ועד מהרה זכה לפרסום בינלאומי, בשל הנוכחות הבימתית יוצאת הדופן שלו ובשל יחסיו האישיים עם קהלו. לא הייתה דומה לקריירה שלו בברודוויי, אשר השתרעה על פני שלושה עשורים (1911–1940), מבחינת אורכה והפופולריות שלה. הצופים הריעו לו, התחננו ולעיתים קרובות לא התירו למופע להתקדם, כמו למשל בהופעה בבוסטון שבה הקהל המתון והמיושב בדעתו, בדרך כלל, עצר את המופע למשך ארבעים וחמש דקות. נאמר שהייתה לג'ולסון אישיות "מחשמלת", וכן יכולת לגרום לכל אחד מן הקהל להאמין שהוא שר רק עבורו. הוא נודע ביותר כיום בשל הופעתו באחד מסרטי הקולנוע המדברים הראשונים, "זמר הג'אז" (1927) – סרט הקולנוע המדבר הראשון באורך מלא, שבו ביצע ג'ולסון את השיר "אמא" (Mammy) בעודו מאופר כאפרו-אמריקני, אשר זכה להצלחה רבה. שירתו של ג'ולסון מעולם לא הייתה ג'אז, וסגנונו הייחודי נותר לעד נטוע בבימות ברודוויי של ראשית המאה העשרים.

ג'ולסון חתם עם חברת הפקות הסרטים "וורנר" על סדרת סרטים מדברים. הוא שיחק בסרט "שוטה מזמר", סיפור סוחט דמעות של בדרן שמתעקש לשיר ולהופיע על אף שבנו שוכב על ערש דווי. תקליטו "סאני בוי" היה לאלבום האמריקאי הראשון שמכר שלושה מיליון עותקים.

לאחר עוזבו את בימות ברודוויי, כיכב ג'ולסון ברדיו. "מופע אל ג'ולסון" שודר בין השנים 1933–1939, 1942–1943 ו-1947–1949. מופעים אלו דורגו דרך קבע בין עשרת הגדולים.

בשנים אלה היה לג'ולסון מופע משלו, שבו אירח את Kraft Music Hall מ-1947 עד 1949, עם אוסקר לבאנט כבן בריתו הציני המנגן בפסנתר.

על אף שזמרים כמו פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, ופרי קומו היו אז בימי פריחתם, ג'ולסון נבחר כ"זמר הגבר הפופולרי ביותר" ב-1948, במשאל של המגזין וראייטי. בשנה שלאחר מכן כונה ג'ולסון "אישיות השנה" על ידי מועדונים שונים באמריקה, כאשר הופיע במופע הרדיו של בינג קרוסבי. ג'ולסון זקף את קבלת הפרס לזכות עובדת היותו הזמר היחידי שלא ביצע גרסה לשיר Mule Train, שהיה הלהיט הנסקר ביותר באותה שנה (ארבע גרסאות שונות, אחת על ידי קרוסבי, היו בין עשרת הראשונים במצעד). ג'ולסון אפילו התבדח בעודו מנסה לשיר את שיר הלהיט "I got the clippetys all right, but I can't clop like I used to".

ג'ולסון היה האמן המוזיקלי הראשון שמכר מעל לעשרה מיליוני תקליטים. ג'ואל ויטבורן, מנהל הארכיון של המגזין בילבורד, נאלץ להשתמש במתווי מכירות על מנת להעריך את מידת מכירתם של להיטיו בין 1890 ל-1954 כיוון שלא היה קיים מצעד פזמונים רשמי במהלך שנים אלה. לפי השערתו של ויטבורן, לג'ולסון היו עשרים ושלושה שווי ערך של מקום ראשון במצעד הפזמונים – רביעי בכל הזמנים, כשמעליו רק בינג קרוסבי, פול וייטמן וגאי לומברדו. ויטבורן חישב שג'ולסון שהה במשך לפחות 114 שבועות בראש מצעד כזה או אחר.

כיום טוענים רבים כי מורשתו של ג'ולסון נזנחה עקב שימושו באיפור השחור, שנחשב כיום גזעני ולא תקין פוליטית; אך ג'ולסון לא היה גזען, והאיפור היה גימיק תיאטרלי אשר שימש בידי מבצעים רבים, שחורים כלבנים. כמה מבקרים סברו שהאיפור כמסכה על פניו, נתן להופעותיו ספונטניות, שאותה לא היה משיג אחרת. על כל פנים לאיפור היו שורשים במופע המינסטרל (יוצא חלציו של הוודוויל), שעמו החל ג'ולסון את הופעותיו.

סיפורו של אל ג'ולסון לאחר הצלחתם של האחים וורנר בסרטם "ינקי דודל דנדי" על אודות ג'ורג' מ. קוהאן, האמין בעל הטור ההוליוודי סידני סקולסקי כי ניתן יהיה לעשות סרט דומה על אל ג'ולסון, והוא ידע בדיוק מי ינגוס בפתיון – הארי קוהן, נשיא חברת הסרטים קולומביה, שלמרות היותו בעיני רבים בהוליווד קולני, גס וווּלגרי, הייתה לו נקודה רכה: הוא אהב את המוזיקה של אל ג'ולסון.

סקולסקי העלה את הרעיון של סרט ביוגרפי על אל ג'ולסון, וקוהן הסכים לכך. הסרט בוים על ידי אלפרד גרין (הנודע כיום ביותר כאחת הדמויות הבולטות בעידן ה-pre-Code בקולנוע, ביצירת המופת שלו "פני תינוק", Baby Face) כשג'ולסון מספק כמעט את כל קטעי השירה ודמותו מגולמת על ידי השחקן לארי פרקס. הסרט "סיפורו של ג'ולסון", אחד הסרטים המבדרים ביותר בסוגה הביוגרפית המוזיקלית, השייכת לעידן שכלל סרטים כמו "ינקי דודל דנדי" (Yankee Doodle Dandy), "עננים עוברים בסך", "שלוש מילים קטנות" ו"מילים ומוזיקה", יצא לאקרנים בשנת 1946 והפך לאחד הלהיטים הגדולים והרווחיים של השנה, ופרקס קיבל בזכותו מועמדות לפרס השחקן המצטיין בטקס האוסקר.

סיפורו של ג'ולסון, וסרט ההמשך שלו "ג'ולסון שר שוב", הוביל לדור חדש לחלוטין שנשבה בקול ובכריזמה של ג'ולסון.

מותו ג'ולסון נהג לתרום כל חייו לבידורם של אנשי צבא אמריקניים, וכך, כנגד עצת רופאיו, החליט לבדר חיילים במלחמת קוריאה, מה שדירדר את מצב לבו והוביל למותו. התנאים הקשים שהיו במלחמת קוריאה נתנו בו את אותותיהם, והוא היה קרוב להתמוטטות. בזמן ששיחק קלפים בסוויטה שלו בסן פרנסיסקו, התמוטט ג'ולסון ונפטר מהתקף לב חמור ב-23 באוקטובר 1950. מילותיו האחרונות היו: "חברים, אני הולך". במותו היה בן 64.

המשטרה העריכה שלמרות הגשם הכבד היו בהלווייתו קרוב ל-20,000 איש – הייתה זו אחת מההלוויות הגדולות ביותר בהיסטוריה של תעשיית הבידור.

ג'ולסון בתרבות הפופולרית אל ג'ולסון הוא אחד השחקנים האהובים על מר ברנס ממשפחת סימפסון שעדיין מאמין כי ג'ולסון חי. ג'ולסון נבחר כ"בדרן הגדול בתבל" בסקר שכמה מגדולי הכוכבים התייחסו אליו (פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, ג'ודי גארלנד, אלביס פרסלי, מיק ג'אגר, רוד סטיוארט, ג'קי וילסון). צ'ארלי צ'פלין כתב באוטוביוגרפיה שלו שג'ולסון היה אחד מהבדרנים הממגנטים ביותר שבהם צפה. סרטיו (Mammy's Boy) (1923) (לא גמור). (1926) (A Plantation Act). (1927) (The Jazz Singer). (1928) (The Singing Fool). (1929) (Hollywood Snapshots No.11) (סרטון). (1929) (Sonny Boy) (הופעת אורח). (1929) (Say it with Songs). (1929) (New York Nights) (הופעת אורח). (1930) (Mammy). (1930) (Showgirl in Hollywood) (הופעת אורח). (1930) (Big Boy). (1933) (Hallelujah I'm a Bum). (1934) (Wonder Bar). (1935) (Go into Your Dance). (1935) (Paramount Headliner: Broadway Highlights No.1) (הופעת אורח). (1936) (The Singing Kid). (1938) (Hollywood Handicap)(הופעת אורח). (1939) (Rose of Washington Square). (1939) (Hollywood Cavalcade). (1939) (Swanee River). (1945) (Rhapsody in Blue). (1946) (The Jolson Story) (כפיל וקול מזמר עבור לארי פארקס). (1947) (Screen Snapshots: Of the Aire) (סרט קצר). (1949) (Jolson Sings Again) (קול שירה עבור לארי פארקס). (1949) (Oh, You Beautiful Doll) (קול בלבד). (1950) (Screen Snapshots: Hollywood Famous Feet) (סרטון) (המספר). הופעותיו על הבמה (1911) (La Belle Paree). (1911) (Vera Violetta). (1912) (The Whirl of Society). (1913) (The Honeymoon Express). (1914) (Dancing Around). (1916) (.Robinson Crusoe Jr). (1918) (Sinbad). (1921) (Bombo). (1925) (Big Boy). (1925) (Artist and Models of 1925) (נוסף בליהוק של 1926). (1926) (Big Boy). (1931) (The Wonder Bar). (1940) (Hold on to your Hats). הקלטותיו המובחרות (1911) That Haunting Melodie (להיטו הראשון של ג'ולסון). (1912) Ragging the Baby to Sleep. (1912) The Spaniard that Blighted My Life. (1913) That Little German Band. (1913) You Made Me Love You. (1913) Back to the Carolina You Love. (1916) Yaaka Hula Hickey Dula. (1916) I sent my Wife to the Thousand Isles. (1918) I'm All Bound Round with the Mason Dixon. (1918) Rock-A-Bye Your Baby With A Dixie Melody. (1919) Tell that to the Marines. (1919) I'll say she does. (1919) I've Got My Captain Working For Me Now. (1920) Swanee. (1920) Avalon. (1921) .(D-H-I-O (O-My! O (1921) April Showers. (1922) Angel Child. (1922) Coo Coo. (1922) Oogie Oogie Wa Wa. (1922) That Wonderful Kid from Madrid. (1922) Toot, Toot, Tootsie. (1923) Juanita. (1924) California Here I Come. (1924) I Wonde What's Become of Sally. (1925) All Alone. (1926) I'm Sitting on The Top of the World (1926) When the Red Red Robin Comes Bob Bob Bobbin' Along. (1928) Back in Your Own Backyard. (1928) My Mammy. (1928) There's a Rainbow 'Round My Shoulder. (1928) Sonny Boy. (1929) Little Pal. (1929) Liza (All the Clouds'll Roll Away. (1930) Let Me Sing and I'm Happy. (1932) The Cantor (A chazend's Ofn Shabbos. (1946) Ma Blushin Rosie. (1946) Anniversary Song. (1947) Alexander's Regtime Band. (1947) Carolina in the Morning. (1947) About A Quarter to Nine (1947) Waiting for the Robert E. Lee. (1947) Golden Gate. (1947) When You Were Sweet Sixteen. (1947) If I Only Had a Match. (1949) After You've Gone. (1949) Is It True What They Say About Dixie ? (1950) Are You Lonesome Tonight ?

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C_%D7%92%27%D7%95%D7%9C%D7...