Avraham Shlonsky

Avraham Shlonsky (March 6, 1900 – May 18, 1973; Hebrew: אברהם שלונסקי‎; Russian: Авраам Шлёнский) was a significant and dynamic Israeli poet and editor born in Russian Empire.

He was influential in the development of modern Hebrew and its literature in Israel through his many acclaimed translations of literary classics, particularly from Russian, as well as his own original Hebrew children's classics. Known for his humor, Shlonsky earned the nickname "Lashonsky" from the wisecrackers of his generation (lashon means "tongue", i.e., "language") for his unusually clever and astute innovations in the newly evolving Hebrew language.

________________________________________________________________

אברהם שלונסקי

אברהם דוד שְלוֹנְסקי (בכתיב יידי: שלאָנסקי; ה' באדר ב' תר"ס, 6 במרץ 1900 – ט"ז באייר תשל"ג, 18 במאי 1973) היה משורר ישראלי יליד אוקראינה, מן המשוררים החשובים בשירה העברית החדשה, שהטביע את חותמו על חיי הספרות בארץ גם בתחומי התרגום, העריכה והמחזאות, וקנה את עולמו כחדשן של השפה העברית, והודות לכך זכה לכינוי "לשונסקי". י

קורות חייו

שלונסקי נולד בשנת 1900 במזרח אוקראינה, בעיירה קריוּקוֹבוֹ שעל יד העיר קרמנצ'וג, אז בפלך פולטבה שבתחום המושב של האימפריה הרוסית לטוביה, חסיד חב"ד, ולצפורה לבית ברברמק, משפחה יהודית מסורתית ציונית. (הוא נקרא על שם סבו, הרב אברהם דוד לבוט, רבה של העיר ניקולאייב (מיקולאייב) שבאוקראינה). הושפע מאביו, אשר היה ציוני רוחני ובעל כישורים מוזיקליים (חיבר בין השאר לחן על מילות שירו של שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין"), ומאמו, צפורה, שבצעירותהּ הייתה פעילה בתנועה הסוציאליסטית. למד עם קרובו מנחם מנדל שניאורסון בחדר

בהיותו בן 13 נשלח אברהם לארץ ישראל כדי ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה. שם השלים לימודי התיכון בגימנסיה ביקטרינוסלב. אחר כך נדד ברוסיה ופולין

את שירו הראשון "בדמי ייאוש" פרסם שלונסקי בשנת 1919 בעיתון "השילוח" שהופיע אז בברלין. ב-1921 עלה ארצה כחלוץ, חבר בגדוד העבודה ותושב הקיבוץ עין חרוד. עבד בחקלאות, בסלילת כבישים ובעבודות בניין. כעבור כשנה החליטו הוא ואשתו לוסיה לעזוב את העמק ולעבור לתל אביב, שם התערה בחיי התרבות בארץ בצורת פזמונים לבמות הסאטיריות שפעלו אז, כמו גם לנשפי הפורים של תל אביב, שהיו מסורת בתל אביב הקטנה. כבר אז ניכרה אצלו הנטייה לכתיבה שובבה, ששובצו בה המצאות לשוניות. כמו כן ערך את המדורים הספרותיים בעיתונים אחדים - "דבר", "הארץ", "על המשמר" ואחרים

בתל אביב התגורר ברחוב פרוג ואחר ברחוב גורדון

אט אט הפך להיות נציג הקבוצה "המורדת" בשירת ביאליק ודורו, בעיקר בקלישאות שאפיינו אותה, וניסה ליצור שירה תוססת חדשה וצעירה, בהשראת המודרניזם האירופי, שלא התקבלה על ידי הממסד הספרותי בארץ. עובדה זו באה לידי בטוי בכך ששירת שלונסקי לא נלמדה במשך שנים בבתי הספר לצד שירתם של ביאליק, טשרניחובסקי, שמעוני ואחרים

בשנת 1933 ייסד שלונסקי את השבועון הספרותי "טורים", המזוהה עם חבורת "יחדיו", שבה היו חברים גם נתן אלתרמן ולאה גולדברג. כעורך נתן שלונסקי למשוררים בראשית דרכם הזדמנות לפרסם את שיריהם. דליה רביקוביץ זכתה להזדמנות כזו, כששירה הראשון פורסם ברבעון הספרותי "אורלוגין" בעריכתו

שלונסקי נרתם לעזרתו של המשורר בוריס גפונוב שתרגם את האפוס הגרוזיני "עוטה עור הנמר" (מאת שותא רוסתוילי). הוא יזם את הוצאת התרגום העברי של היצירה, והיה בין הפעילים להתרת עלייתו של גפונוב ארצה. גפונוב, שלמד עברית מהאזנה לשידורי "קול ישראל", עלה בסופו של דבר לארץ כשהוא חולה מאוד וימיו ספורים

למרות היותו יוצר "שובב" לא התנתק שלונסקי מהמציאות הטראגית שסביבו והביא אותה לידי ביטוי ביצירותיו. בפואמה "דווי" הוא מבכה את גורל הקורבנות במלחמת העולם הראשונה ואת גורל היהודים שסבלו מפוגרומים באוקראינה בימי המהפכה הבולשביקית

בתקופת השואה הוציא קובץ שירים בשם "ממחשכּ‏ים", בו ביטא את רגשותיו מהתקופה האפלה, ובפרט ביכה את גורל יהדות אירופה

שלונסקי היה עורך ראשי בהוצאת "ספרית הפועלים" ויחד עם לולה לוקסמבורג ייסד את המועדון "צוותא" בתל אביב. כמו כן היה חבר באקדמיה ללשון העברית עוד מגלגולה כוועד הלשון העברית

בשנת 1967 זכה שלונסקי בפרס ישראל לספרות. י

אברהם שלונסקי נפטר בתל אביב בשנת 1973, ונקבר בבית הקברות קריית שאול

משפחתו

לאברהם שלונסקי היו עוד שתי אחיות ואח: אחיו, דב שלונסקי היה סופר ומתימטיקאי. אחיותיו, ורדינה שלונסקי, הייתה מוזיקאית ויהודית שלונסקי הייתה זמרת. לאחר שובו מארץ ישראל לרוסיה, בהיותו בן 15 פגש שלונסקי באחת מחברותיה של אחותו פאניה, לוסיה לייקין שהייתה בת 17 והתאהב בה. אמו, ציפה, קיבלה אותה מיד ואהבה אותה כבת. ב-1921 עלו שניהם לארץ ישראל כזוג והצטרפו לגדוד העבודה. אחרי כשנה החליטו לעזוב ועברו לתל אביב, שם התקבלה לוסיה כשחקנית בתיאטראון האהל

במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20, נוצר קשר אינטימי בין שלונסקי לבין מירה הורביץ (לבית לוין), אשתו של יעקב הורביץ. מירה נפרדה מבעלה וב-1936 נולדה בתם, רות. שלונסקי המשיך לחלוק את חייו עם שתי נשותיו עד שלוסיה התאבדה ב-8 באוקטובר 1953. מירה נפטרה ב-1970.

את המחזמר "עוץ לי גוץ לי" הקדיש לנכדתו, סיגי אשל