Boris Schatz

[http://en.wikipedia.org/wiki/Boris_Schatz

'''Boris Schatz'''] (23 December 1866 – 23 March 1932) was a Lithuanian Jewish artist and sculptor who settled in Palestine. Schatz, ('''בוריס שץ'''), who became known as the "father of Israeli art," founded the Bezalel School in Jerusalem .

Biography

Boris Schatz was born in Varniai, in the Kovno Governorate of the Russian Empire (present-day Lithuania). His father, a teacher in a cheder (a religious school), sent him to study in a yeshiva in Vilnius, Lithuania. In 1883, while at the yeshiva, he enrolled at the Vilnius School of Drawing, where he was a student until June 1885. In 1887, he met the Jewish sculptor Mark Antokolsky, who was visiting his parents. He showed Antokolski a small figurine of a Jew in a prayer shawl he had carved from black stone. Antokolsky secured a stipend for Schatz and encouraged him to apply for the St. Petersburg Academy of Art, but the plan to study there did not work out. Meanwhile, he began to teach drawing privately in Vilna. In 1888, he moved to Warsaw and taught art in Jewish schools. His first sculpture “Hendel,” created in Warsaw, is an ode to the Jewish peddler. In the summer of 1889, Schatz married Eugenia (Genia) Zhirmunsky. In 1889, Schatz moved to Paris with wife to study at the Académie Cormon. In 1890, they lived in a small French town, Banyuls-sur-Mer, for six months. At the end of 1895, they moved to Sofia, Bulgaria, where their daughter Angelika was born in 1897. Genia left him for a student of Schatz's, Andrey Nikolov, later a well-known Bulgarian sculptor, and took Angelika with her.

In March 1904, Schatz sailed to the United States to oversee the construction of the Bulgarian Pavilion at the Louisiana Purchase Exposition. He remained in the country for ten months, until the end of December 1904. Back in Sofia, he declared himself in love with 16-year old Theodora (Dora) Gabe, later a renowned Bulgarian poetess and children's author. In 1905, heartbroken when she did not return his affection, Schatz left for Berlin, where he stayed with the Zionist illustrator Ephraim Moses Lilien. Lilien introduced him to Franz Oppenheimer, a supporter of cooperative land settlement in Palestine, and Otto Warburg, later president of the World Zionist Organization. Both were enthusiastic about his idea of establishing an art school in Jerusalem. The founding of Bezalel was officially proclaimed on October 8, 1905.

In 1911, Schatz married Olga Pevzner, a writer and art history teacher. Their children Zahara Schatz (1916–1999) and Bezalel Schatz (1912–1978), nicknamed Lilik, were also artists. Angelika became a painter, too, gaining recognition in the 1930s in France and Bulgaria. For many years, it was believed the relationship ended when Genia and Boris Schatz divorced. Letters discovered in the Central Zionist Archives reveal that they remained in touch.

The 1955 Israel Prize for Art was awarded to Zahara in recognition of the whole Schatz family.

While living on the shore of the Sea of Galilee during the First World War, Shatz wrote a futurist novel entitled The Rebuilt Jerusalem (Yerushalayim Ha-Benuya) in which Bezalel ben Uri, the Biblical architect of the Mishkan appears at the Bezalel School and takes Schatz on a tour of Israel in the year 2018.

Schatz died while on a fundraising tour in Denver, Colorado in 1932.

Art career

In 1895, Schatz accepted an invitation from Prince Ferdinand of Bulgaria to become the official court sculptor and to establish that country's Royal Academy of Art. In 1900, he received a gold medal for his statue, Bust of an Old Woman.

Three years later, in 1903, he met Theodor Herzl and became an ardent Zionist. At the Fifth Zionist Congress of 1905, he proposed creating a Jewish art school. In 1906 he founded an art center in Jerusalem, later named "Bezalel" after Bezalel Ben Uri, the biblical artisan who designed the Tabernacle and its ritual objects. In the following years, Schatz organized exhibitions of his students' work in Europe and the United States; they were the first international exhibitions of Jewish artists from Palestine.

Schatz, a fiery visionary, wrote in his will: "To my teachers and assistants at Bezalel I give my final thanks for their hard work in the name of the Bezalel ideal. Moreover, I beg forgiveness from you for the great precision that I sometimes demanded of you and that perhaps caused some resentment ... The trouble was that Bezalel was founded before its time, and the Zionists were not yet capable of understanding it." Schatz's will was publicized for the first time in 2005.

Bezalel art school Bezalel opened on Ethopia Street in Jerusalem in 1906. The school's stated goals were "to train the people of Jerusalem in crafts, develop original Jewish art and support Jewish artists, and to find visual expression for the much yearned-for national and spiritual independence that seeks to create a synthesis between European artistic traditions and the Jewish design traditions of the East and West, and to integrate it with the local culture of the Land of Israel.” In 1908, the school moved to a permanent home on what became Shmuel Hanagid Street, which allowed more departments to be opened and the scope of activities expanded.

Of the three buildings Schatz purchased from a wealthy Arab. one was his personal residence and the other two housed the art school and a national art museum. The school was established based on the Russian concept of an arts and crafts school and workshop. Bezalel's motto was "Art is the bud, craft is the fruit." The school offered instruction in painting and sculpture alongside crafts such as carpet making, metalworking and woodcarving.[13] In the wake of financial difficulties, the school closed in 1929. Schatz died while fundraising on behalf of the school in the United States. His body was brought back to Jerusalem and buried on the Mount of Olives. Bezalel reopened in 1935 as the New Bezalel School for Arts and Crafts.

https://www.facebook.com/groups/188570432243584/?hoisted_section_he...

=====================

בוריס שץ

''''''(שלמה זלמן-דב ברוך) 23 בדצמבר 1867 – 23 במרץ 1932, היה צייר ופסל יהודי, מייסד בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.

על שמו של בוריס שץ נקרא רחוב שץ במרכז העיר ירושלים. הרחוב מחבר בין עורק התחבורה המרכזי של רחוב קינג ג'ורג' ובין רחוב שמואל הנגיד שבו קיימת האקדמיה לאדריכלות בצלאל במרחק לא רב. רחוב שץ הוא קטן, לא יותר מסמטה, אך מידי שישי מוקמים בו דוכנים לממכר תכשיטים ופריטים אחרים תוצרת יד, לרוב של בוגרי בצלאל.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 2 פתגמים ומכתמים מאת בוריס שץ 3 גלריית תמונות 4 לקריאה נוספת 4.1 כתבי בוריס שץ 4.2 קטלוגים ומונוגרפיות 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים קורות חייו שלמה זלמן-דב ברוך בוריס שץ נולד בעיירה וארניאי Varniai ליטא. בסוף שנת 1866, לפי הלוח הרוסי (בתחילת שנת 1867 לפי הלוח הגרגוריאני). אביו, שהיה מלמד בחדר, שלח אותו ללמוד בישיבה בווילנה, אך כעבור זמן קצר פרש שץ מהישיבה וניתק את הקשר עם משפחתו. שץ פנה ללימודי ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. בשנת 1889 נישא לאשתו ג'ני, עמה נסע לפריז. בפריז למד פיסול אצל מרק אנטוקולסקי, ציור אצל פרנן קרומון וכן באקדמיה לאמנות בפריז. בפריז התפרנס שץ מעבודות זמניות, בין היתר אף התאגרף לפרנסתו.

ב-1895, בעקבות פסל של מתתיהו החשמונאי שהוצג בתערוכה עולמית בפריז, הוזמן שץ לבולגריה על ידי פרדיננד הראשון, נסיך בולגריה לשמש כפסל החצר ולייסד את האקדמיה המלכותית לאמנות. שץ קיבל את ההצעה, היגר לבולגריה, עסק באמנות וסייע בהקמת האקדמיה המלכותית לאמנות שבראשה עמד בין השנים 1895–1906. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב עבור פסלו "ראש זקנה".

בעקבות רומן שניהלה אשתו של שץ עם אחד מתלמידיו, נפרד שץ מאשתו. בתם המשותפת אנג'ליקה המשיכה להתגורר עם אמה, ולימים הפכה אף היא לציירת ופסלת.

בשנת 1903 נפגש שץ עם הרצל והפך לציוני נלהב. אחד הנושאים שהעסיקו אותו היה מציאת מקורות פרנסה למהגרים היהודים בארץ ישראל. הוא הגה רעיון להכשיר עולים אלו לייצר כלים אומנותיים אותם ייצאו לאירופה. מתוך רעיון זה, שלא נתממש, העלה שץ בקונגרס הציוני של שנת 1905 רעיון להקמת בית ספר לאמנות עברית ולמלאכת מחשבת. ב-1906 הקים בירושלים מרכז לאמנות, שבהמשך נקרא בצלאל, על שם בצלאל בן אורי, המתכנן והמעצב של המשכן וכליו. ביתו הפרטי נבנה בסמוך. שץ ארגן תערוכות של תלמידיו באירופה ובארצות הברית, ואלה היו התערוכות הראשונות בחוץ לארץ של אמנים ארצישראלים. כמו כן ארגן את תא מפלגת פועלי ציון בירושלים ובמסגרתו איגודי עובדים של סתתים ופועלי דפוס (יחד עם רחל ינאית בן-צבי וזאב אשור), הטיף לאחדות מעמדית וגאווה מקצועית של פועלים-אומנים וקיבץ סביבו אמנים, אומנים, פועלים ואנשי רוח לקומונת "ירושלים החדשה" (בהם בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן-צבי, והציירת אירה יאן).

בשנת 1911 נישא בשנית לד"ר אולגה פבזנר, מבקרת אמנות מקומית. מנישואיהם נולדו שני ילדים, בצלאל וזהרה (לימים, כלת פרס ישראל).

במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלה שץ על ידי העות'מאנים מירושלים לצפת. שם החל לכתוב רומן ציוני-סוציאליסטי אוטופי בשם "ירושלים הבנויה", העוסק בארץ ישראל בשנת 2018. הספר הודפס במהדורה אחת בלבד ובימינו נותרו ממנו עותקים בודדים. בתקופת גלותו של שץ החליף אותו אהרון שור בניהול בית הספר. בתום המלחמה חזר שץ לירושלים ולמשרת הניהול.

בשנת 1929 נקרא שץ על ידי שלטונות המנדט לתת את חוות דעתו על חשיבות הכותל המערבי לעם היהודי, בפני ועדת שו אשר חקרה את הסכסוך על הכותל שהידרדר לפרעות תרפ"ט. שץ המשיל את בית המקדש לאביו ואת הכותל לבגדיו. כשאביו היה בחיים, הוא לא ייחס חשיבות לבגדיו. משנפטר, הוא החל לשמור במסירות כל חפץ שהיה שייך לאביו מתוך געגועים אליו, ויותר מכל, את בגדיו. כך הוא המשיל את הייחס של העם היהודי לכותל כשריד מתקופת בית המקדש, שהוא היה העיקר, אך בהיעדרו - הכותל הוא המקום אשר היהודים לא מוותרים עליו.

בשנת 1929 נסגר בית הספר כתוצאה מקשיי מימון ופוליטיקה פנימית. שץ החל מגייס כספים ברחבי העולם. ב-22 במרץ 1932 (פורים ה'תרצ"ב), בזמן מסע לגיוס כספים למען בצלאל בדנוור שבקולורדו, ארצות הברית, נפטר שץ. בצוואתו ביקש מפורשות שלא להעלות את עצמותיו לארץ, באומרו כי את הכספים הנדרשים לכך עדיף להפנות לפתיחתו מחדש של בית הספר. למרות זאת, הועלתה גופתו ארצה ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים ב-23 באוקטובר באותה שנה.[1]

נושאי עבודותיו לקוחים על פי רוב מן התנ"ך, ומסמלים את תחייתו של עם ישראל.

פתגמים ומכתמים מאת בוריס שץ [2]

האמנות היא שפת הנפש, רק נשמה אילמת מדברת ברמזים האמנות כתורה היא - הגה בה יומם ולילה, אך אם יום תעזבנה- תעזבך יומיים למד את האמנות לא מיראה אלא מאהבה אמנות בלי נשמה כתפילה בלי כוונה אמנות בלי רעיון היא ארוחה תפלה בלי מלח, אמנות של רעיונות - ארוחה של מלח בלבד יצור במח עצמותייך ובדם לבבך ואל תעשה שלושה ספרים טובים לספר רביעי גרוע

לקריאה נוספת כתבי בוריס שץ בצלאל: תולדותיו, מהותו ועתידו, סנונית, ירושלים, תר"ע, 1910 ירושלים הבנויה: חלום בהקיץ, [%D7%97%D7%9E%D7%95"%D7%9C], תרפ"ד על אמנות, אמנים ומבקריהם. פתגמים ומכתמים (מאת) בוריס שץ, "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ד ברוך שץ, חייו ויצירתו: מונוגרפיה (חלק א’), "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ה מכתב גלוי לקונגרס הציוני הט"ו, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ז, 1927 עשרים שנה לבצלאל, בתוך: ילקוט בצלאל, רבעון לאמנות בצלאל, ראש השנה תרפ"ח (1928) אפשרויות של עבודה בא"י (א) , דואר היום, 22 באוגוסט 1921 אפשרויות של עבודה בא"י (ב) , דואר היום, 23 באוגוסט 1921 אפשרויות של עבודה בא"י (ג) , דואר היום, 30 באוגוסט 1921 לבניין ירושלים , הארץ, 10 בנובמבר 1921 מכתב למערכת , דואר היום, 2 בפברואר 1922 (תגובה למאמר: תנו עבודה לירושלים! , דואר היום, 25 בינואר 1922) תערוכת אבל פן , הארץ, 22 באוקטובר 1922 הזורעים בדמעה ברנה יקצרו (לרגלי תערוכת השטיחים ב"מרבדיה החדשה") , דואר היום, 26 בספטמבר 1924 על מה שלא היה (טקסט לא קריא): מוקדש לחלוצינו , דואר היום, 28 בספטמבר 1924 תערוכת בצלאל , דואר היום, 5 באוקטובר 1924 למסתערים על "בצלאל" (תשובה) , הארץ, 20 בינואר 1924 על תעשיית-בית אמנותית בארץ-ישראל , דואר היום, 13 בדצמבר 1927 קטלוגים ומונוגרפיות נרקיס, מרדכי, ברוך שץ, חייו ויצירותיו, ירושלים, 1925 קלוזנר, יוסף, קטלוג של תערוכת הזיכרון מיצירות בוריס שץ במלאת שנה לפטירתו, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים, 1933 טורוב, נ., בוריס שץ; תערוכת זיכרון במלאת שלושים שנה לפטירתו, בית הנכות הלאומי בצלאל, 1962 שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ: 1906-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983 צלמונה, יגאל, בוריס שץ, המועצה הציבורית לתרבות ואמנות - משרד החינוך והתרבות; הקיבוץ המאוחד, 1985 בוריס שץ: תערוכת זיכרון, בית האמנים, ירושלים, 1988 צלמונה, יגאל, בוריס שץ כהן האמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006 לוריא, דורון, בת אבודה – אנג'ליקה שץ, בתו של מייסד בצלאל, מודן הוצאה לאור, 2013 קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בוריס שץ בוויקישיתוף בוריס שץ , באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל כתבי ברוך שץ

בפרויקט בן-יהודה אתר בית שץ , המנציח את פעילותו של בוריס שץ בירושלים. הלחמי יוסף, חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון או פרופסור שץ הולך לסרט

(על שץ וחזון תעשיית הסרטים בארץ-ישראל"), אתר "בית הסרט העברי" חמדה בן-יהודה, ברוך שץ , דואר היום, 31 במרץ 1933 סרט "הבית ברחוב בצלאל" , סרט המספר על פעילותה של משפחת שץ בוריס שץ כהן האמנות

מתוך אתר תערוכה במוזיאון ישראל דליה מנור, אמנות, לאומיות ויחסי ציבור: המיתוס של בצלאל , עיונים בתקומת ישראל 18, 2008, עמ' 417-441 רחל אלבוים-דרור, גן עדן, גן האהבה ועמק רפאים

(על בוריס שץ וספרו "ירושלים הבנויה"), עת־מול 186, 2006, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח האגדה לבית שץ , עת־מול 186, 2006, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח אמנות לעם , תולדות חייו של בוריס שץ במדור זקנות ציון בנענע כרטיס הקבר של בוריס שץ , באתר הר הזיתים קטע קול ‏BioCast - אלף אישים באלף שניות: בוריס שץ , באתר iCast‏, 2 ביוני 2011 אלי ערמון אזולאי, הסודות הקדומים של בצלאל , באתר הארץ, 3 בינואר 2013 אביבה לורי, הבת האבודה של מייסד בצלאל נחשפת , באתר הארץ, 4 בינואר 2013 חן מלול, שץ מתנבא: הבוגרים שלי יקשטו את בית המקדש , באתר הספרייה הלאומית, פברואר 2018 חן מלול, בוריס שץ לפני מאה שנה: כך תיראה ירושלים של 2018 , "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, נובמבר 2018 עופר אדרת, טינדר, סקייפ ודם טהור: החזון העתידני של אבי האמנות הישראלית , באתר הארץ, 28 בנובמבר 2018 דורון בר, "ירושלים הבנויה" של בוריס שץ – בין דמיון למציאות , בצלאל, כתב עת 

לתרבות חזותית וחומרית, ירושלים, 2007 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%A1_%D7%A9...