Chaim Nachman Bialik

Hayim Nahman Bialik (Hebrew: חיים נחמן ביאליק‎; January 9, 1873 – July 4, 1934), also Chaim or Haim, was a Jewish poet who wrote in Hebrew. Bialik was one of the pioneers of modern Hebrew poets and came to be recognized as Israel's national poet.

Biography

Bialik was born in Radi, Volhynia in Ukraine to Yitzhak Yosef Bialik, a scholar and businessman, and his wife Dinah (Priveh). Bialik's father died in 1880, when Bialik was 7 years old. In his poems, Bialik romanticized the misery of his childhood, describing seven orphans left behind—though modern biographers believe there were fewer children, including grown step-siblings who did not need to be supported. Be that as it may, from the age 7 onwards Bialik was raised in Zhitomir by his stern Orthodox grandfather, Yaakov Moshe Bialik.

In Zhitomir he received a traditional Jewish religious education, but also explored European literature. At the age of 15, inspired by an article he read, he convinced his grandfather to send him to the Volozhin Yeshiva in Lithuania, to study at a famous Talmudic academy under Rabbi Naftali Zvi Yehuda Berlin, where he hoped he could continue his Jewish schooling while expanding his education to European literature as well. Attracted to the Jewish Enlightenment movement (haskala), Bialik gradually drifted away from yeshiva life. Poems such as HaMatmid ("The Talmud student") written in 1898, reflect his great ambivalence toward that way of life: on the one hand admiration for the dedication and devotion of the yeshiva students to their studies, on the other hand a disdain for the narrowness of their world.

At 18 he left for Odessa, the center of modern Jewish culture in the southern Russian Empire, drawn by such luminaries as Mendele Mocher Sforim and Ahad Ha'am. In Odessa, Bialik studied Russian and German language and literature, and dreamed to enroll in the Modern Orthodox Rabbinical Seminary in Berlin. Alone and penniless, he made his living teaching Hebrew. The 1892 publication of his first poem, El Hatzipor "To the Bird," which expresses a longing for Zion, in a booklet edited by Yehoshua Hone Ravnitzky (a future collaborator), eased Bialik's way into Jewish literary circles in Odessa. He joined the so-called Hovevei Zion group and befriended Ahad Ha'am, who had a great influence on his Zionist outlook.

In 1892 Bialik heard news that the Volozhin yeshiva had closed, and rushed home to Zhitomir, to prevent his grandfather from discovering that he had discontinued his religious education. He arrived to discover his grandfather and his older brother both on their deathbeds. Following their deaths, Bialik married Mania Averbuch in 1893. For a time he served as a bookkeeper in his father-in-law's lumber business in Korostyshiv, near Kiev. But when this proved unsuccessful, he moved in 1897 to Sosnowice (then in Russia) a small town near the border to Prussia and to Austria. In Sosnowice, Bialik worked as a Hebrew teacher, and tried to earn extra income as a coal merchant, but the provincial life depressed him. He was finally able to return to Odessa in 1900, having secured a teaching job.

Literary career

For the next two decades, Bialik taught and continued his activities in Zionist and literary circles, as his literary fame continued to rise. This is considered Bialik's "golden period". In 1901 his first collection of poetry was published in Warsaw, and was greeted with much critical acclaim, to the point that he was hailed "the poet of national renaissance." Bialik relocated to Warsaw briefly in 1904 as literary editor of the weekly magazine HaShiloah founded by Ahad Ha'am, a position he served for six years.

In 1903 Bialik was sent by the Jewish Historical Commission in Odessa to interview survivors of the Kishinev pogroms and prepare a report. In response to his findings Bialik wrote his epic poem In the City of Slaughter, a powerful statement of anguish at the situation of the Jews. Bialik's condemnation of passivity against anti-Semitic violence is said to have influenced the founding Jewish self-defense groups in Russia, and eventually the Haganah in Palestine. Bialik visited Palestine in 1909.

In the early 1900s Bialik founded with Ravnitzky, Simcha Ben Zion and Elhanan Levinsky, a Hebrew publishing house, Moriah, which issued Hebrew classics and school texts. He translated into Hebrew various European works, such as Shakespeare's Julius Caesar, Schiller's Wilhelm Tell, Cervantes' Don Quixote, and Heine's poems; and from Yiddish S. Ansky's The Dybbuk.

Throughout the years 1899-1915 Bialik published about 20 of his Yiddish poems in different Yiddish periodicals in Russia. These poems are often considered to be among the best achievements of modern Yiddish poetry of that period. In collaboration with Ravnitzky, Bialik published Sefer HaAggadah (1908-1911, The Book of Legends), a three-volume edition of the folk tales and proverbs scattered through the Talmud. For the book they selected hundreds of texts and arranged them thematically. The Book of Legends was immediately recognized as a masterwork and has been reprinted numerous times. Bialik also edited the poems of the medieval poet and philosopher Ibn Gabirol. He began a modern commentary on the Mishnah, but only completed Zeraim, the first of the six Orders (in the 1950s, the Bialik Institute published a commentary on the entire Mishnah by Hanoch Albeck, which is currently out of print). He additionally added several commentaries on the Talmud.

Bialik lived in Odessa until 1921, when Moriah publishing house was closed by Communist authorities, as a result of mounting paranoia following the Bolshevik Revolution. With the intervention of Maxim Gorki, a group of Hebrew writers was given permission by the Soviet government to leave the country.

Move to Germany

Bialik then moved - via Poland and Turkey - to Berlin, where together with his friends Ravnitzky and Shmaryahu Levin he founded the Dvir publishing house. Bialik published in Dvir the first Hebrew language scientific journal with teachers of the rabbinical college Hochschule für die Wissenschaft des Judentums contributing. In Berlin Bialik joined a community of Jewish authors and publishers such as Samuel Joseph Agnon (sponsored by the owner of Schocken Department Stores, Salman Schocken, who later founded Schocken Verlag), Simon Dubnow, Israel Isidor Elyashev (Ba'al-Machshoves), Uri Zvi Greenberg, Jakob Klatzkin (founded Eschkol publishing house in Berlin), Moshe Kulbak, Jakob-Wolf Latzki-Bertoldi (founded Klal publishing house in Berlin in 1921), Simon Rawidowicz (co-founder of Klal), Salman Schneur, Nochum Shtif (Ba'al-Dimion), Shaul Tchernichovsky, elsewhere in Germany Shoshana Persitz with Omanuth publishing house in Bad Homburg v.d.H. and Martin Buber. They met in the Hebrew Club Beith haWa'ad ha'Ivri בית הועד העברי (in Berlin's Scheunenviertel) or in Café Monopol, which had a Hebrew speaking corner, as Eliezer Ben-Yehuda's son Itamar Ben-Avi recalled, and in Café des Westens (both in Berlin's more elegant western boroughs). The then still Soviet theatre HaBimah toured through Germany, renowned by Albert Einstein, Alfred Kerr and Max Reinhardt. Bialik succeeded Saul Israel Hurwitz after his death (8 August 1922) as Hebrew chief editor at Klal publishing house, which published 80 titles in 1922.[1] On January 1923 Bialik's 50th birthday was celebrated in the old concert hall of the Berlin Philharmonic bringing together everybody who was anybody.[2] In the years of Inflation Berlin had become a centre of Yiddish and Hebrew and other foreign language publishing and printing, because books could be produced at ever falling real expenses and sold to a great extent for stable foreign currency. Many Hebrew and Yiddish titles were also translated into German. Once the old inflationary currency (Mark) was replaced by the new stable Rentenmark and Reichsmark this period ended and many publishing houses closed or relocated elsewhere, as did many prominent publishers and authors.

Move to Tel Aviv

Bialik's house in Tel AvivIn 1924 Bialik relocated with his publishing house Dvir to Tel Aviv, devoting himself to cultural activities and public affairs. Bialik was immediately recognized as a celebrated literary figure. He delivered the address that marked the opening of the Hebrew University in Jerusalem and was a member of its board of governors, and in 1927 he became head of the Hebrew Writers Union, a position he retained for the remainder of his life. In 1933 his 60th birthday was celebrated with festivities nationwide, and all the schoolchildren of Tel Aviv were taken to meet him and pay their respects to him.

Works and influence

Bialik wrote several different modes of poetry. He is perhaps most famous for his long, nationalistic poems, which call for a reawakening of the Jewish people. However no less effective are his passionate love poems, his personal verse or his nature poems. Last but not least, Bialik's songs for children are a staple of Israeli nursery life. From 1908 onwards, he wrote mostly prose.

By writing his works in Hebrew, Bialik contributed significantly to the revival of the Hebrew language, which before his days existed primarily as an ancient, scholarly tongue. His influence is felt deeply in all modern Hebrew literature. The generation of Hebrew language poets who followed in Bialik's footsteps, including Jacob Steinberg and Jacob Fichman, are called "the Bialik generation".

To this day, Bialik is recognized as Israel's national poet. Bialik House, his former home at 22 Bialik Street in Tel Aviv, has been converted into a museum, and functions as a center for literary events. The municipality of Tel Aviv awards the Bialik Prize in his honor. Kiryat Bialik, a suburb of Haifa, and Givat Hen, a moshav bordering the city of Raanana, are named after him. He is the only person to have two streets named after him in the same Israeli city - Bialik Street and Hen Boulevard in Tel Aviv. There is also a High School in Montreal, Quebec named Bialik High School after him.

Bialik's poems have been translated into at least 30 languages, and set to music as popular songs. These poems, and the songs based on them, have become an essential part of the education and culture of modern Israel.

Bialik wrote most of his poems using "Ashkenazi" pronunciation, while Hebrew in Israel uses the Sephardi pronunciation. In consequence, Bialik's poems are rarely recited in the meter in which they were written.

Death

Bialik died in Vienna, Austria, on July 3, 1934, following a failed prostate operation. He was buried in Tel Aviv: a large mourning procession followed from his home on the street named after him, to his final resting place.

References

^ Maren Krüger, 'Buchproduktion im Exil. Der Klal-Verlag', In: Juden in Kreuzberg: Fundstücke, Fragmente, Erinnerungen …, Berliner Geschichtswerkstatt e.V. (ed.), Berlin: Edition Hentrich, pp. 421-426, here p. 422. ISBN 3-89468-002-4

^ Michael Brenner, 'Blütezeit des Hebräischen: Eine vergessene Episode im Berlin der zwanziger Jahre', In: Frankfurter Allgemeine Zeitung, 23 September 2000, supplement 'Ereignisse und Gestalten', p. III.

[edit] Selected bibliography in English

Selected Writings (poetry and prose) Hasefer, 1924; New York, New Palestine, 1926; Philadelphia, Jewish Publication Society, 1939; New York, Histadrut Ivrit of America, 1948; New York, Bloch, 1965; New York, Union of American Hebrew Congregations, 1972; Tel Aviv, Dvir and the Jerusalem Post, 1981; Columbus, Alpha, 1987

The Short Friday Tel Aviv, Hashaot, 1944

Knight of Onions and Knight of Garlic New York, Jordan, 1939

Random Harvest - The Novellas of C. N. Bialik, Boulder, Colorado, Westview Press (Perseus Books), 1999

The Modern Hebrew Poem Itself (2003), ISBN 0-8143-2485-1

חיים נחמן ביאליק

נולד בעשרה בטבת תרל"ג (1873) בכפר ראדי הסמוך לזיטומיר (פלך ווליניה).

לאביו ר' יצחק יוסף בן ר' יעקב משה ולאמו דינהפריבה סקורוטין. משדה לבן, שהתייחסה על הצדיק ר' ישראל מווילנדיה, בעל "שארית ישראל". וביאליק עיצב את דמותו בשיריו: "שירתי, "אמי זכרונה לברכה","פרידה", "אלמנות". אביו היה יהודי בן תורה, "לא יצלח" בעסקיו, והוא עבד תחילה אצל קרובי משפחתו כפקיד בעסקי יער ובחכירת ריחיים ובשנה הששית לחיי בנו חיים נחמן, עבר מראדי לזיטומיר והתיישב שם, תחילה בפרבר העצים ואחר כך בפרבר הזפתים והתפרנס שם בדוחק מן המרזח שפתח בביתו לאיכרים עוברי אורח.

מאחורי חביות מזג, על גבי ספר צהוב-גויליםנגלה עלי ראש אבי, גלגלת קדוש מעונה.

כאן נכנס אל ה"חדר", שבו רדה המלמד ברצועה בתלמידיו. לאחר זמן קצר חלה האב ומת בדמי ימיו בשנה השביעית לחיי חיים נחמן. (את דמות אביו, עיצב ביאליק בשירו "אבי"). אמו האלמנה אשר נשארה בחוסר כל עם שלושת יתומיה, נאלצה להביא את בנה לבית הסבא שלו ר' יעקב משה (-אבי אביו -) שגר בקצה השני של העיר, והוא זקן מופלג, אמיד, למדן וחסיד אדוק. זיווגם של הסבא הקפדן, העוסק במצוות ולומד תורה כל הימים והנכד השובב, לא עלה יפה וכדי לרסן את הילד, מסר אותו למלמדים קשים שרדו בו ביד חזקה. אף על פי שגם הסבא הקפדן וגם המלמדים ההדיוטים עמדו מיד על כשרונותיו הנפלאים של שובב זה, שהפליא אותם בשאלותיו. ובשקדנותו הגדולה בקריאה בספרים: ספרי דרוש, הלכה ואגדה, סיפורי מעשיות, ספרי היסטוריה, קבלה ומחקר. וביחוד משכו את לבו "שבילי עולם" ליצחק אלדבי, הספור המקראי מימות השופטים "עורה וזבדיה" למאיר קאנלסקי, "שירי תפארת" לרינייה ווייזל, כן עיין, בספר ה"עיקרים" לאלבו, ב"כוזרי" ליהודה הלוי ובמורה נבוכים להרמב"ם.

בן שבע, כבר ניסה את עטו וכתב "מעשה ברב וברבנות". לעומת המלמדים ההדיוטים ומרי הנפש כר גרשם וחיים הארוך, השפיע עליו לטובה המלמד ר' מאיר, שהיה אמן ומשורר. סמוך לבר מצווה, הודיעו מלמדיו שאין להם תורה עוד לחיים נחמן וסבו שלחו אל קרוביו בעיירה לישטין, כדי שילמד שם אצל מלמד גמרא. לאחר ימים שר עליה את שירו הידוע "מי יודע עיר לישטינא". כשחזר מלישטין, נשתחרר מעול המלמדים והיה לומד בפני עצמו בבית המדרש שבפרוורו. לימים נצטרף ללימודו ר' דוד'ל הדיין, אציל הרוח, שלמד עם ביאליק כמה שעות ביום. ומשם עבר ללמוד בבית המדרש של הליטאים בעיר. שם נפגש עם בחורים, שספרי השכלה נשרו מתוך חיקם ומפיהם שמע על בית המדרש הגבוה של הילדסהימר בברלין ועל ישיבת וולוזין, ששם אפשר ללמוד תורה והשכלה כאחד. כן התחיל נכנס לבית הספרים שעל שם חיים צבי לרנר ובלע שם ספרי השכלה מכל המינים. לימים התארח בעיר משולח של ישיבת וולוזין ובהשפעתו הסכים הזקן בלב כבד לשלוח את נכדו לוולוזין. לאחר שנוכח כי חיים נחמן "נתפקר", שהרי תפש אותו בקלקולו כשהוא כותב דברי לגלוג על הצדיק האדמו"ר, ויתכן כי במקום תורה יוחזר למוטב.

באביב תרן (1890) הגיע ביאליק לוולוזין ובכיסו עשרים רובל שנתן לו הסב לדרכו. וולוזין הסבירה לו פנים. התקרבו אליו בחורי הישיבה ששמעו עליו כי הוא מליץ ומשורר מעין מיכ"ל חדש. גם ראש הישיבה, הנצ"יב חיבב אותו. עד מהרה נוכח לדעת, כי בישיבת וולוזין אין לומדים לא לשונות ולא חכמות אלא גמרא והוא התמכר ללימודה במשך כמה חדשים והיה למתמיד גדול. אך לאט לאט התפכח משכרון לימודו והתחיל לקרוא משירי פרוג והגיעו לידו מאמרי יעבץ ואחד העם ותחת השפעתם יסדו הוא וחבריו את אגודת הסתרים "נצח ישראל", שלפי התקנון שלה בן מאת הסעיפים, הרי

זה כעין מסדר של אצילי רוח, המחייב את חבריו לעלות לארץ כחלוצי-הרוח של האומה, ולכונן שם חבר של מורים ומדריכים, אשר ישמשו דוגמא בחייהם הטהורים לכל העם. את ה"מניפסט" של אגודה זו פירסם ביאליק ב"המליץ" מתשעה בניסן תרנ"א.

במאמרו בשם ל"רעיון הישוב" שנחתם על ידו בראשי תיבות: ח. נ. ב. (וזהן הדבר הראשון שלו שנתפרסם בדפוס). באותו זמן שר ביאליק את שיר הגעגועים לציון "אל הצפור", שירו הראשון לדפוס אם כי בכתובים נמצאו כמה שירים שקדמו לו, שנתפרסם אחר כך בה"פרדס" הראשון לרבניצקי.

ההפרעות שהתחוללו אז בישיבה סמוך להיסגרה, והתשובה שנתקבלה מבית המדרש של הילדסהיימר בברלין כי אין מקבלים שם תלמיד שלא גמר בית ספר תיכון, יצרו את ההחלטה בלבו לעזוב את וולוזין ולצאת לאודיסה, ששם ישב ה"רבי" החדש שלו, אחד העם . בוולוזין ישב ביאליק מסוף ניסן תרן ועד תחילת אלול תרנ"א. בתקופה זו הוציא כאן למחייתו 137 רובל, מהם 59 רובל שקיבל מכסף ה"חלוקה" בישיבה ואת השאר קיבל מאת סבו.

סמוך לראש השנה תרנ"ב, הגיע ביאליק לאודיסה ובידו מכתב המלצה אל הרב אבלסון מאת בנו, שלמד עמו בישיבה. הרב המציא לו כמה שיעורים ואף איכסן אותו בחדשים הראשונים בביתו. כאן התחיל לומד את הלשון הגרמנית והשתלם ברוסית וקרא את כתבי דוסטוייבסקי, גוגול ופושקין, וכן קרא את דון-קישוט לסרוונטס. ואולם לאחר שחלה ומת אחד מתלמידיו, נתערער מצבו והיה רעב ללחם. בהמלצת הרב אבלסון קרא לילינבלום את מחברת השירים שלו, והלה הפנה אותו לאחד העם, ואחד העם המליץ עליו בפני רבניצקי עורך ה"פרדס" ובחוברת הראשונה בשנת תרנ"ב, נתפרסם שירו "אל הצפור".

כחצי שנה ישב ביאליק באודיסה ונלחם על קיומו עד שהגיעה אליו השמועה כי נסגרה ישיבת וולוזין ועליו למהר איפוא ולחזור אל סבו בזיטומיר, שלא ידע כלל כי נכדו עזב את הישיבה. היא משכן את חפציו הדלים בששה רובלים - להוצאות הדרך ובערב פורים תרנ"ב, יצא מאודיסה לזיטומיר. בימי אודיסה אלה כתב ב. את שיריו "הרהורי לילה", "אחרי הדמעות", "על אילת השחר", "חלום בתוך חלום".

בשובו לזיטומיר, מצא את סבו חולה מאד ואת אחיו הגדול נוטה למות. תחת רושם הבשורה המעציבה הזאת, כתב בימים אלה את שיריו העגומים "משוט במרחקים ו"בתשובתי.

בכ"ה בסיון תרנג, נשא לאשה את מאניה בת שבחאורבוך (סוחר יערות). אשה יפה וענוגה ואצילת נפש, שהכניסה אור רב לתוך חייו וליוותה אותו מאז במסירות בכל דרך חייו, בתקופה של יותר מארבעים שנה. הוא התייעץ עמה בכל דבר ואף קרא לפניה את שיריו בטרם שמסרם לדפוס. כן הקדיש לה כמה משיריו כמו "מנגינות לאהבה", "עיניה", "העינים האלה שככה תבענה

אמו דינה פריבה (ראה את ערכה בערך זה). עבר לשבת בעיירה קורוסטישוב (פלך קיוב) ועבד כמה שנים ביערות אשר חכר חותנו

בסביבת העיירה (מקיץ תרנ"ב עד סתו תרנז) ושם כתב את שיריו "אל האגדה", "על סף בית המדרש, "ברכת עם "אגרת קטנה,", "בשדה, "דמעה נאמנה", "שממון", "בערוב היום", "גמדי לילה "משירי הקיץ", "ביום קיץ יום חום", "מתי מדבר האחרונים, "על ראש הראל", "שירת ישראל", "הצור והגל". וכן כתב אז את רובה של הפואימה ה"מתמיד". מתקופה זו נמצאה בכתב יד הסונטה החריפה על משורר וסוחר: "השירה מעין תמצא" לפני "על סף בית המדרש", שר את השיר "מזרח ומערב", שהוא דומה במשהו ברוחו לשירו הקודם. לכבוד תורת רבו בחבת ציון, שר אז את "ברכת עם" ("תחזקנה") ואת השיר השני הדומה לו; "איגרת קטנה", סמוך לשירו "בשדה", כתב גם את שירו "ברחוב היהודים, שהוא תגובה חריפה ובקורת קשה על החיים שם - שיר שנתקבל בביקורת בירחון "ווסחוד".

בראשית שנת תרנ"ז, לאחר שהפסיד את כל כסף הנדוניה שלו בסחר העצים, נאלץ לבקש לו מקור-פרנסה חדש ועבר - בהשתדלותו של הסופר עזרא גולדין לעבוד כמורה עברי בסוסנוביץ. בשלוש שנות שבתו שם(תרנ"ז-תר"ס)כתב ביאליק את שיר התוכחה הנבואי שלו "אכן חציר העם", שפירסם את שמו ברבים יותר מכל שיריו עד כה. וכן כתב שם כמה שירים סאטיריים, כגון הסאטירה על הציונות המדינית להרצל בשם "רבי זרח" וכן שני השירים "על לבבכם ששמם" ו"ילדות", המכוונים יחד "המהלך החדש" בספרותנו, הלוא היא "אגודת הצעירים" מיסודם של ברדיצבסקי-טהון-אהרנפרייז . את שלשתם לא רצה אחד העם לפרסם ב"השלח" משום שמצא בם "היתול בקלות ראש". כאן השלים את המתמיד" וכתב גם את "מקראי ציון" (לכבוד צירי הקונגרס הציוני הראשון) ו"משומרים לבקר" ואת "אם יש את נפשך לדעת", "כוכב נדח" ואת השיר העממי "תקוות עני (שבו הוא מנתה את גורלו של "המלמד" בימים ההם) את שיר ההתעוררות והתקווה "פעמי אביב" ואת

"רזי לילה". כן כתב כאן את ספוריו "אריה בעל גוף", "ר' ברוך אלדמאן" ועוד.

באביב הר"ס נענה להזמנה ובא לאודיסה לשמש שם מורה ב"חדר מתוקן" ביחד עם ש"י בן ציון ועוד. מאז ישב בעיר זו יותר מעשרים שנה וכאן התחילה תקופה חדשה בחייו. הוא התקרב אל אחד העם, מנדלי,דובנוב ובן עמי ונכנס לעבודה משותפת עם י. ח. רבניצקי. (יש סוברים שהתקרבותו היתירה לאישים אלה ועמידתו תחת השפעתם, קיצצה את כנפי השירה שלו.) ביחד עם דבניצקי, ש. בן ציון ולוינסקי, יסד כאן בשנת תרס"ג את הוצאת הספרים "מוריה" שהוציאה ספרים רבים בכל מקצועות היהדות ובספרות יפה וכן ספרי לימוד. הרבה מספרים אלה נערכו והוכשרו לדפוס על ידי ביאליק עצמו ויש שעבר בקולמוסו כמעט על כל הספר. את עבודתה של "מוריה" באודיסה, המשיך ביאליק לאחר שיצא את רוסיה ועלה לארץ ויסד את הוצאת "דביר", שהתפתחה תחת הנהלתו והוציאה בעריכתו מאות ספרים ופעלה ברוחו של "הכינוס" שאת תכניתה התווה ב. במאמרו "הספר העברי".

כמורה עבד בהוראה כתשע שנים (כמורה בסוסנוביצה ובחדר המתוקן באודיסה ובישיבתו של רב צעיר הורה תנ"ך ולשון עברית) וחיבר ביחד עם רבניצקי וש. גוטמן ספרי למוד רבים כמו: סיפורי המקרא (בן ה' חלקים) "דברי תורה עם דברי חכמים" - המוסרים את חוקי תורתנו ועיקרי המצוות והמשפטים הדתיים והמוסריים והמדיניים, את אלה משלימים הספרים "דברי נביאים ו"דברי כתובים" שמתוכם לומד התלמיד את החלק המליצי והפיוטי שבתנ"ך. מילואים לאלה, הוא הספר "דברי אגדה" והספר "דברי משל ואמרות חכמים". כן הוציא את "שירת ישראל - מקורות שירת ימי הבינים". כן כתב ב. את מחצית הספר "תולדות הספרות העברית לבני הנעורים לא. ז. רבינוביץ. כן כתב פירוש למשנה והוציא את סדר זרעים מנוקד ומבואר על ידו. כן הוציא ציורים למקרא מאת גדולי הציירים בעולם. גולת הכותרת של עבודתו החינוכית הזאת, הוא ספר "האגדה", שהוא כינוס כל פניני האגדה העברית המפוזרות בתלמודים ובמדרשים, שנאמרו על מאורעות חשובים בחיי האומה ועל אישי התנ"ך והתנאים והאמוראים. והכול ניתן כאן בניקוד ובביאור. אל המורה והמחנך הצטרף גם המשורר והמספר לילדים, והוא שר להם כשמונים "שירים ופזמונים לילדים" וכן סיפר להם אגדות קוסמות, שכינסם בספרו "ויהי היום". כן ערך והוציא הרבה ספרי לימוד וקריאה בשביל תלמידי בתי הספר.

בתרס"ג פרצו פרעות בקישינוב וביאליק נשלח מטעם "הוועדה ההיסטורית" באודיסה לגבות עדות מפי נפגעי הפרעות. הוא ישב שם כחמשה שבועות ורשם מפי הסובלים ארבע מאות דף (השמורים בארכיון ביאליק), אלא שבמקום הספר על הפרעות, באה הפואימה : "בעיר ההריגה", שהחרידה את כל העולם היהודי ובהשפעתה נתארגנה ברוסיה ה"הגנה העצמית היהודית", אשר הדפה

בנשק ביד את הפורעים. רבים מהם עלו לארץ ונכנסו ל"השומר" ואחר כך ל"הגנה". עוד לפני צאתו לקישינוב, כתב ביאליק את השיר המזעזע "על השחיטה" שהרעיש והסעיר את לב המוני בית ישראל. וכשהגיע תרגומו הרוסי לידי מקסים גורקין, נאנח ובכה עליו. גם את שיר-האור והחדווה "עם שמש" כתב בעיר הפרעות קישינוב, לאחר ימי דכאון. כן כתב כאן את מכתבו האוטוביוגרפי הידוע אל קלויזנר.

בשלוש שנות שבתו אלה באודיסה כתב את "למתנדבים בעם", "ביום סתו", "שירה יתומה", "שירתי" "לא תמח דמעתי" ואת שירי האור - "צפרירים", "זוהר", "עם פתיחת החלון" (אז ישב דווקא בדירה אפילה) ואת שירי אהבה: "העינים הרעבות", "הלילה ארבתי", "רק קו שמש אחד" ואת שירו העצוב : "זריתי לרוח אנחתי", "כוכבים מציצים וכבים", "בית עולם", "נטוף נטפה הדמעה ; ואת שיריו: "ים הדממה פולט סודות", "לא זכיתי באור מן ההפקר", "משירי החורף", "עם דמדומי החמה, "לבדי", "לאחד העם", "בת ישראל", "בשורה", "גבעולי אשתקד", "משירי החורף.

בתרס"ב הופיע אצל "תושיה" בווארשה הקובץ הראשון של שירי ביאליק שרובו היה מוכן לדפוס עוד בשנת תרנ"ז, אלא שלא נמצא לו מול. ברגע האחרון הוציא ב. מתוכו את השיר "ממזרח וממערב" והכניס לתוכו את ה"מתמיד" ואת "שירתי". הביקורת בעתונים על ספר שירים ראשון זה לביאליק היתה מאופקת מאד.

בטבת תרס"ד יצא ביאליק לווארשה על פי הזמנת חברת "אחיאסף", לערוך שם את החלק הספרותי היפה של "השלח" (- את החלק הזה של "השלח", ערך משבט תרס"ד עד טבת תר"ע, כרכים: יא-כג -) שם ישב בחברתם של פרץ, פרישמן, קלויזנר והסופרים הצעירים אש, נומברג, פיכמן, שניאור, ושם כתב את שירי האהבה "איך", "הכניסיני", "צפורת", "קומי צאי אחותי כלה" ואת "אחרי מותי" (לזכר פייארברג) , "דבר" ו"אם ישאל המלאך". וכן כתב שם את רובה של הפואימה "הבריכה. כשחזר בערב פסח תרס"ה לאודיסה, מצא את העיר בעצם המהפיכה הרוסית הראשונה ואניות המלחמה פוטיומקין הפגיזה אותה ושלחה אש בנמל. תחת רושם הדליקה הזאת, כתב אז ביאליק את הפואימה "מגילת האש", הגדולה והעמוקה שביצירותיו, הנותנת ביטוי לכמה שאלות לאומיות ואישיות אשר בערו בנפשו כל הימים. בחורף תרס"ו, שר שם ב. את שני שירי הזעם "קראו לנחשים", שהוא משא לישראל ומופנה כלפי פנים. ו"ידעת בליל ערפל", המכוון גם כלפי חוץ. באותו זמן שבו הלך וגדל פירסומו של ביאליק ברחוב היהודים ומחוצה לו, בשל תרגום שירתו ללשונות אחרות, כתב את שיר היאוש .על כף ים מות זה", ששר אותו לפני אחד העם (קיץ, תרס"ו). בימים אלה כתב כמה משירי העם שלו: "בין נהר פרת וחדקל", את הנוסח האידי של "למנצח על המחולות" ועוד.

בקיץ תרס"ו, פתח בשותפות עם ש. בורישקין בית דפוס שעבודתו היתה בעיקר על ספרי "מוריה" וגם על

ספרי מחברים אחרים, שרצו להדפיס את ספריהם בהגהתו של ביאליק. הוא לא שבע נחת מבית דפוס זה, וכעבור חמש שנים, חלקו השותפים ביניהם את בית הדפוס וחלקו של ביאליק נבלע בבית הדפוס שהקימה הוצאת "מוריה".

ביאליק הורה ב"ישיבה הגדולה" שנפתחה באודיסה בחודש אלול תרס"ו שנה שלמה - תנ"ך (ישעיה) ולשון עברית. הוא היה קשור לישיבה זו כמה שנים לפני פתיחתה הרשמית ומהתחלת שנת תרס"ג היה מורה ומזכיר של ה"שיעורים" שהתנהלו שם על ידי רב צעיר (טשרנוביץ).

בתרס"ז פרסם ב"השלח" כרך ט"ז את מאמר ההתלהבות שלו "שירתנו הצעירה", שבו ביקר שלושה קובצי שירים של משוררים עברים צעירים שהופיעו אז, והם: יעקב כהן, זלמן שניאור ויעקב שטיינברג ובו הבליע גם כמה דברים על שירתו הוא.

השתתף כצירם של ציוני אודיסה, בקונגרס הציוני השמיני שנתכנס בהאג בין הארבעה והאחד עשר באלול תרס"ז. בהאג התאכסן בחדר אחד עם הד"ר שמעון ברנפלד והד"ר א. קוראלניק. כאן נפגש בפעם הראשונה עם שלום עליכם, שבא כצירם של ציוני אמריקה. באולם הקונגרס לא בלטה נוכחותו ביותר ורק הד"ר שמריהו לוין קיבל אותו בברכה בנאומו מעל הבמה. במכתבו אל אשתו, הוא מלגלג קצת על מנהיגי הקונגרס. כנגד זה השתתף השתתפות פעילה בשתי הועידות העבריות, שנערכו כאן מטעם "סיני", מיסודו של ש"י איש-הורביץ, ומטעם אגודת "עבריה" מיסודו של הד"ר יעקב כהן . נאומו ב"עבריה" עורר סערת רוחות בקרב הצירים, שכן הביע חששו שמש יגרום הדבור העברי בפי יהודי הגולה - בלי ספרות עברית יפה מפותחת - לשיבוש הלשון העברית.

בהאג כתב ביאליק את שיר האהבה, שהוא שיר של פרידה: "הולכת את מעמי". נראה, כי סמוך לפרסום שירו האלגי הזה, כתב את שיר האהבה השני "לנתיבך הנעלם" - שלשניהם יש איזה נושא משותף - שלא הופיע בדפוס אלא בשנת תרפ"ח.

שלוש שנים לאחרי הופעת קובץ שיריו הראשון אצל "תושיה", הכריז "הצופה" בווארשה, ששירי ביאליק אשר יצאו על ידו, ינתנו כפרס לחותמיו. קובץ זה לא יצא אלא בשנת תרסח, בהוצאת "חובבי השירה העברית. לקובץ החדש הזה הוכנסו ארבעים ושנים מן השירים שנאספו לקובץ "תושיה", ונוספו עליהם עתה עוד שלושים וששה שירים. מבחינת משקלם היצירתי של השירים, עלה כמובן הקובץ החדש הזה בהרבה על קודמיו והוא כבר כלל את השירות הגדולות והכבדות של ביאליק שלא הוסיף עוד הרבה עליהן. ומן המוטובים העיקרים של שירתו, אין בקובץ הזה חסר, אלא אחדים מן האלגיות שלו וכן גם את רובם של "משירי עם". סדרו של קובץ זה הוא ענייני והוא מחולק לפי התכנית שלו לחמשה ספרים: שירי טבע, שירי אהבה, שירי דמעה ואנחה, שירים לאומיים, שירי געגועים לגאולה ולציון.

לאחר הופעת ספר השירים הזה, שר את שירו "ערבית" ובו מעין הד לצלילי תוגה על השקיעה, על הסתלקות השכינה. וביאליק השקיע את עצמו אז בעריכת ספר האגדה. בהשפעת האגדה, חזר לשיר משירי עם ובחורף תרס"ח הופיעה ב"השלח" הקבוצה הראשונה משירי עם שלו, בת חמשה שירים: "בין נהר פרת", "יש לי גן", "תרזה יפה", "מנהג חדש", "לא ביום ולא בלילה".

באותו זמן שאפפה אותו מכל צד הרגשת הערב ונתפרסמו שירי "הערבית", שלו, הדפיס בכרך היט של "השלח" את שבעת פרקי "הספיח" הראשונים שלו. ובאו שני שירי "חזון ומשא" האחרונים שלו. "הם מתנערים מעפר" ומ"חזיונות הנביאים האחרונים". בשיר הראשון נשמע הד התרשמותו הקשה מן הקונגרס הציוני השמיני בהאג והשיר השני הוא סאטירה מלגלגת על חוזי הלשון האידית וספרותה אשר י. ל. פרץ וחסידיו החלו לנבא לה גדולות ולהתנבא בה כאחד תכף לאחר ועידת האידישיסטים בטשרנוביץ.

בקיץ תרס"ט, יצא יחד עם י. ח. רבניצקי לביקורו הראשון בארץ-ישראל. בנמל יפו, קיבל את פניו קהל אלפים. הוא עבר את הארץ לארכה ולרחבה ובכל מקום נתקבל בכבוד גדול. כן נערכו לכבודו כמה אסיפות ומסיבות ובשתים מהן גרם לקהל הנאספים גם אכזבה קטנה. במסיבה אחת, כשקמו הנואמים והתחילו להלל בזה אחר זה את "החוזה" ואת "הנביא" ביאליק, לא עצר ביאליק ברוחו והתפרץ ודפק בכעס על השלחן: אל תחללו את השם הזה של הנבואה ואל תקראו לי נביא. ובמסיבה השניה כשנתבקש לקרוא משירי הגאולה החדשים שלו, קם וקרא את הסיפור "מארינקה", לאכזבתו הגדולה של הקהל, שבא לשמוע שיר גאולה חדש מפיו. מפליא הדבר, שלביקורו זה בארץ, לא היה כל הד בשירתו - למה שציפו ראשי חובבי ציון באודיסה, אשר אירגנו נסיעה זו. רק כמה מכתבים אל אשתו מאותם הימים נשארו כעדות ההתרשמות היחידה מביקורו זה בארץ. ביאליק התאונן במכתביו ובשיחותיו עם חבריו על כך, שבכל ימי ביקורו בארץ, היה מוקף אנשים שהטרידוהו ברוב אהבתם ולא נתנו לו אף רגע להתייחד עם עצמו ולהתבונן ולהתרשם מיופי הארץ. על ירושלים הוא כותב לאשתו: "הלילות יפים יופי אלוהי". מה הרגיש בשעת ביקורו אצל הכותל המערבי ואצל קבר רחל ועוד ? "אם אומר את האמת - הרי כל זה מעורר את לבי מעט מאד. על פי רוב נראה לי זה ישן וידוע משכבר הימים ואף על פי כן זר במקצת. "אין זה צובט את הלב".

באב תרע"ג, יצא ביאליק לוינה, כדי להשתתף בוועידה העברית שהתכנסה שם בימי הקונגרס הציוני האחד עשר. ביאליק הרצה כאן את הרצאתו על הספר העברי, שבה פיתח את רעיון "הכינוס" שלו שלמען הגשמתו עבד כל ימי חייו. הוא נפגש כאן עם אחד העם שבא לועידה מלונדון ואשר לא ראהו זה כמה שנים. שמריהו לוין ברך אותו מעל במת הקונגרס ואף ביאליק עצמו

השמיע מעל במתו את דבריו על הצורך להקים את האוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנות תר"ע-ע"ג, כתב את שיריו: "לפני ארון הספרים", "חוזה לך ברח", "והיה כי תמצאו", "לא הראני אלהים", "מי אני ומה אני", "ויהי מי האיש", "צנח לו זלזל".

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נמצא בדרכו מקארלסבאד לוינה. הוא נאסר בוינה כ"אזרח האויב" והוחזק שלושה ימים במאסר, בבנין המשטרה המרכזי, עד ששוחרר בהשתדלותם ובערבותם של הד"ר בלוך, הרב ד"ר מקס גרינוואלד והד"ר אהרן קאמינקא. בדרכו לאודיסה דרך בודפסט ורומניה, נמצאו במזוודתו כרוזים נגד המשטר ברוסיה אשר הופצו באוסטריה ושכח לזרקם והיה כפשע בינו ובין מאסר חדש.

בשנת תרע"ו חגגו ברוסיה את יובל הכ"ה להופעת שירו "אל הצפור" ובין יתר העתונים שהביאו מאמרי הערכה על ביאליק ויצירתו, נמצא גם הירחון הרוסי היהודי "ייוורייסקאייא ז'יזן" ובו נדפס גם מאמרו הנלהב של גורקי על ביאליק וכן שיר מוקדש לביאליק מאת הסופר הרוסי הידוע איוואן בונין. כידוע העריך גורקי מאד את כשרונו של ביאליק וכשהגיע לידו תרגומו הרוסי של השיר "על השחיטה" לביאליק, פרץ בבכי. כשניגש גורקי להוציא מאסף ובו מאמרים נגד הרדיפות על יהודי רוסיה, הזמין גם מאמר אצל ביאליק. אלא שמאמרו זה נפסל על ידי הצנזורה ובקובץ נדפס רק שם המאמר של ביאליק - "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח" - וחתימת שמו. גורקי ביקש מאת ביאליק שיכתוב בשביל הוצאת הספרים שלו למען הנוער, מאמר על משה, הדבר לא יצא לפועל. גורקי שלח את אשתו להרצאתו של ביאליק ברוסית על הנושא "הלכה ואגדה" בתרע"ח במוסקבה.

בהשתדלותו ובהמלצה של גורקי , קיבלו ביאליקוחבריו בשנת תרפ"א היתר יציאה לחוץ לארץ כדי להתיישב בארץ.

בתרע"ז, כשהותרה שוב הדפסת האות העברית ברוסיה הוציא ביאליק באודיסה את המאסף "כנסת" ובו נתפרסמו שיריו הנפלאים "יהי חלקי עמכם", "אחד אחד ובאין רואה", "למנצח על המחולות", "הציץ ומת", "חלפה על פני". (כמה מבקרים מצאו בשירים אלה - ושלא בצדק - עקבות השפעה משירתו של טאגורי, שכמה מתרגומיה נתפרסמו על ידי ד. פרישמן). כן הופיעו בכנסת מדברי הפרוזה שלו: הספור "חצוצרה נתביישה, והמאמרים "הלכה ואגדה, "גילוי וכיסוי בלשון".

בימי חילופי השלטונות בין הלבנים והאדומים באודיסה, נמצא כמה פעמים בסכנה. הוא לא נשא את פני השליטים האדומים שחרצו בכל יום משפטי מוות על "בורגנים" והציל מידם חיי כמה יהודים. פעם עבר כדור רובה סמוך לרקתו והיה כפשע בינו ובין המות.

בתרע"ט פשטה שמועד. באמריקה כי ביאליק נפטר ובעתוני ארצות הברית היהודיים הופיעו נקרולוגים עליו. בחודש מארץ 1921 יצא מאודיסה למוסקבה, להשתדל שם בדבר היתר יציאה לארץ ישראל בשבילו ובשביל קבוצת סופרים ועסקנים מאודיסה. נלוו אליו בנסיעה זו, משה קליינמאן, ליאלי קויפמן, (בתו של שלוםעליכם) ובעלה ד"ר מיכאל קויפמן . בדרך סר לקיוב וביקר שם אצל חותנו פסח אוירבוך . במוסקבה התאכסנו אצל משפחת זאלקינד, קרוביו של משה קליינמאן. לאחר מאמצים מרובים שסייע אותם בכך הסופר הרוסי מאקסים גורקי, קיבל סוף סוף את היתר היציאה.

בקיץ אותה שנה, הפליג עם אשתו מנמל אודיסה באנית המשא אורסלאן . בקושטא נשתהה כמה שבועות בעניני "דביר" ומשם יצא דרך ברלין אל הקונגרס הציוני השנים עשר שהתכנס בין כ"ה באב לי"א באלול, תרפ"א, בקארלסבאד. כאן נתכבד לשאת את נאום הנעילה בפני צירי הקונגרס שבו דרש מאת כל צירי האגפים בקונגרס להתאחד ולהשלים ביניהם לשם עבודה משותפת למען הארץ. כן נאם כאן בועידה העברית והספיד את בן אביגדור אשר מת כאן פתאום.

מקארלסבד יצא לברלין כדי לחדש שם את עבודת הוצאת הספרים "מוריה-דביר". הוא ישב אז בין האמבורג וברלין.

בחורף שנת תרפ"ג, חגגו בכל העולם ברוב פאר את יובל החמשים שלו. סירב להשתתף במסיבות שנערכו לכבודו ועל המון הברכות שנתקבלו, ענה אז בפרסום שירו הידוע "שחה נפשי", שבו קרא לקהל מעריציו ומברכיו: "לא משורר לא נביא, חוטב עצים אנכי.

באותה שנה יצא בברלין בהידור רב כל כתבי ביאליק בארבעה כרכים. ההוצאה עלתה למו"ל וואהרמן בעשרים אלף דולאר. גם ביאליק קיבל בעד כתביו סכום כסף זה, שהשקיע אותו כולו, בבנין ביתו בתל אביב. בסוף אותה שנה עלה עם משפחתו לארץ ישראל.

בתרפ"ד (1924) חזר משם לזמן קצר לברלין, כדי לחסל שם את "מוריה-דביר" ובית הדפום המשותף שלו, ולהעבירם לארץ.

בארץ קנה לו מגרש ליד בנין העיריה ובנה לו את ביתו על ידי "סולל ובונה", בתכנונו של הארדיכל י. מינור.

נתקבל בארץ באהבה ובכבוד גדול ונמשך מיד לתוך העבודה הצבורית והתרבותית בארץ.

נבחר לראש ועד הלשון, ליושב-ראש אגודת הסופרים, ליושב ראש אגודת שוחרי האוניברסיטה.

בשנת תרפ"ה נכנס לגור בביתו החדש וכן נכנס בכל ראשו ורובו לעבודה בהוצאת "דביר" והשקיע כוח וזמן רב בהכנת כתבי-יד לדפוס ובהגהתם. חידש בעריכתו את הוצאת ששת כרכי "רשומות. כן השקיע עמל רב וידיעה עמוקה בהוצאת שירי אבן גבירול עפ"י כתבי יד שונים ובצירוף מבואות מאירי עינים והערות וביאורים. כן הוציא את הכרך הראשון של שירי החול לר' משה אבן עזרא.

בשנת תרפ"ו נתבקש על ידי נשיא ההסתדרות הציו נית הד"ר חיים ווייצמן לצאת לסיור לארצות הברית לטובת הקרנות הלאומיות "קרן היסוד" ו"קרן הקיימת" ולטובת העבודה העברית שם.

לאחר התיעצות עם אחד העם נכנע ונענה להזמנה ויצא לשם עם אשתו בשבט תרפ"ו. הוא נתקבל שם בכבוד גדול וכל העתונות היהודית הקדישה לו מאמרים. הוא נתקבל לראיון אצל נשיא ארצות הברית והוכתר פעמיים בתואר דוקטור לספרות עברית מטעם בית המדרש לרבנים שם מיסודו של שכטר ובבית המדרש לרבנים מיסודו של הרב סטיפן ווייז.

במשך ששת החדשים אשר שהה שם, עבר את הארץלארכה ולרחבה, השתתף במאות כינוסים וועידות ונשא שם דבריו וזכו לשמוע שם תארים ושבחים לכבודו, שסימרו את סערת ראשו, ובנשף שערכה לכבודו "אגודת הסופרים" שעל שם י. ל. פרץ, עשה את חשבונו עם האידישיסטים למיניהם. ובניו-יורק כתב בחודש תרפ"ו את שירו רב המשמעות "ינסר לו כלבבו.

מחמת מחלתו (מחלת החצצת) היה יוצא בכל שנה לשתות ממעיינות הרפואה בקארלסבד ובמארינבאד, בתרפ"ט גמר בקארלסבאד את כתיבת יצירתו "אגדת שלושה וארבעה". בהיותו בתר"ץ בקארלסבאד, הוזמן משם מטעם ההסתדרות "תרבות" בקובנו, לשם ביקור קצר של ארבעה ימים לפעולה לטובת "מאזנים", כלי מבטאה של אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל. לפני צאתו לקארלסבאד, ביקר אצל הפרופסור קאספר בברלין, וזה עשה לו הדחת שלפוחית השתן ושאב מתוכה כמות חול.

בסוף שנת 1930, יצא ללונדון בעניני "דביר" שנמצאה אז במצב קשה. בדרכו באניה, הודיעו לו טלגרפית, כי הוזמן מטעם המחלקה למדעי המזרח של האוניברסיטה בלונדון, להרצות שם כמה הרצאות על היהדות. בבואו ללונדון, קיבלו את פניו בבית הנתיבות טובי הקהילה היהודית, ובראשה נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן. הרצאותיו באוניברסיטה הלונדונית ובועידת ציוני אנגליה עשו רושם והן נתפרסמו בעתונות. ואולם המטרה העיקרית - עזרה כספית ל"דביר" - לא הושגה. לעומת זאת הפיק תועלת מביקורו זה בספריה של המוזיאון הבריטי, עיין שם בכתבי העת של משוררי ימי הבינים, העתיק משירי אבן גבירול, ר' משה אבן עזרא ואחרים, אף ביקר אצל ששון וקיבל מידו את תצלום כתב היד של הדיוואן לר' שמואל הנגיד , ניקד וביאר את מחציתו, אלא משום אי הבנה שנפלה בינו ובין ששון, הפסיק את הכנת הדיוואן לדפוס (כתב היד הזה שעדיין לא השתמשו בו עד היום, שמור בארכיון) בלונדון כתב אז ביאליק את שיריו: "גם בהתערותו לעיניכם" ו"אמי זכרונה לברכה. בדרכו ללונדון כתב את ספורו איש הסיפון.

ביוני 1931 יצא לאירופה, במטרה לבקר שם בקהילות ישראל ולפעול למען הפצת הספר העברי, כשליחו של שלוש הוצאות הספרים - "אמנות", דביר" ו"שטיבל", שהתאחדות לשותפות בשם "בצר". כדי לממן את הנסיעה הזאת, וגם כדי לשפר את מצבו הפרטי, שהיה קשה בימים ההם, נאלץ להתקשר עם האימפרסאריו שפאן מפאריס, הלה קיבל על עצמו לארגן אספות בערי אירופה שבהן ירצה את הרצאותיו תמורת שכר מסוים. רעיתו הגברת מניה ביאליק שהפליגה יחד עם בעלה מארץ ישראל, יצאה לברלין לדרוש ברופאים. התחנה הראשונה במסע זה, היתה העיר באזל, ששם נתכנס הקונגרס הציוני השבעה עשר. בבאזל נאם ביאליק שלוש פעמים לפני הקהל. פעם דיבר במליאת הקונגרס, אף כי לא היה אחד הצירים. בהשתדלותו החליטה ועדת התרבות לדרוש מאת הקונגרס סיוע כספי בשביל ועד הלשון העברית, ואולם בהשפעת הועדה הכספית בוטלה ההחלטה הזאת. ואז הביא את הצעתו לפני מליאת הקונגרס עצמה. בשעה מאוחרת בלילה, בשעת ההצבעות על החלטות הועדה התקציבית, נתן יו"ר הקונגרס ליאו מוצקין - בהסכמת כל צירי הקונגרס - את רשות הדיבור לביאליק ובהשפעת נאומו הקצר והנמרץ, אישרה מליאת הקונגרס את הסכום הדרוש בשביל ועד הלשון העברית (ובכל זאת לא קיים אז גזבר ההנהלה הציונית את ההחלטה). את נאומו השני נשא באסיפה עברית שנקראה מטעם "הברית העברית העולמית" בבאזל. בפעם השלישית נאם באסיפת עתונאים.

בבאזל כתב ביאליק את השיר הידוע "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם, שעורר בשעתו פולמוס רב בעתונות. הריוויזיוניסטים, וגם אחרים, ראוהו כמכוון נגדם. ואולם ביאליק הודיע פעמים במכתביו אל אשתו, כי לא התכוון כלל בשירו זה אל הרוויזיוניסטים (בשיחותיו הפרטיות בבאזל לא העלים את מורת הרוח שעורר בו ז'בוטינסקי במלחמתו עם ווייצמן. ומשום כך חשדו בו, שהתכוון בשירו להריוויזיוניסטים).

לאחר נעילת הקונגרס- יצא לקארלסבאד וקרא אליו לשם גם את אשתו מברלין. שם השלים את פירושו לסדר זרעים וכתב אליו את הקדמתו. כעבור שבועות מספר חזרה רעיתו לתל-אביב והוא עצמו יצא למסעו הגדול אל קהילות ישראל באירופה, שהקיף שלושים ושלוש ערים בשמונה מדינות, וארך יותר מחמישה חדשים. ואלה הן המדינות והערים אשר ביקר בהן:

בפולין : - ווארשה, לודז', קאליש, סוסנוביץ,טשנסטוחוב, בנדין, קראקא, טרנוב, לבוב, טארנופול,סטניסלבוב, פשמישל, רובנו, לוצק, פינסק, ביאליסטוק,באראנוביץ, גרודנו, בלאטביה : - ריגה, ליוצין,דינאבורג ; באסטוניה : - ריוואל ; בליטא : - קובנו,שאוול, פוניוויזש ; בגרמניה: - ברלין, המבורג ; בבלגיה : - אנטוורפן, בריסל ; בצרפת : - פאריס ; באוסטריה: - ווינה . בכל המקומות האלה שאליהן הוזמן, נוסדו ועדים מיוחדים, שעמהם נמנו כל שכבות העם. המונים יצאו לקראתו אל בתי הנתיבות ורבבות נהרו אל הנשפים, האסיפות והועידות שנערכו לכבודו. כל העתונים היהודים - ואף עתונים לא יהודיים הדפיסו מאמרי הערכה רבים לכבודו של "שר האומה"

ו"חוזה גאולתה" והביאו את נאומיו, שיחותיו ואת אמרי פיו. ימים של התרוממות רוח היו אלה במיוחד בשביל יהודי פולין וגליציה. במכתבו ממסעו זה, העריך את מצבם הקשה ללא נשוא של יהודי פולין ואת העתיד חסר התקווה שנשקף שם לנוער היהודי, שנדחה מטעם השלטון העוין מכל עמדה ונדחף אל זרועות היאוש. אכן לא הביא המסע הזה אלא מקצת מן התוצאות המקוות. ואולם מתוך מכתביו אל אשתו משם, נשמעת בכל זאת נימה נסתרת של קורת רוח בעקבות המגע הבלתי אמצעי והפגישה - פנים אל פנים עם רבבות יהודים באירופה. תחנתו האחרונה במסע זה היתה וינה ושם זכה לכבוד מלכים ממש. כל חלקי יהדות אוסטריה התאחדו כאיש אחד כדי לחלק כבוד לאורחם הגדול וכולם שתו בצמא את דבריו ובוינה היתה התרוממות רוח כזאת, שלא היתה כמוה עד כה.

בימים אלה כיבדה אותו האקדימיה המלכותית במדריד בתואר חבר כבוד של האקדימיה על התרגום דון קישוט לסרוונטס לעברית.

בעשרה בטבת תרצ"ג חגגו ברוב פאר בארץ ובתפוצות הגולה את יובל הששים שלו. מלבד מאות המאמרים בעשרות שפות שנתפרסמו עליו בעתונות בארץ ובגולה, יצא לכבודו בתל אביב "ספר ביאליק" ובו מאמרי הערכה על ביאליק ויצירתו ושירים וספורים ומחקרים במקצועות היהדות. כן הוציאה כאן ועדת יובל את כל כתביו בכרך אחד. נערכו חגיגות יובל רבות בארץ ובחוץ לארץ וכמובן, בהעדר נוכחותו של בעל היובל, שמפני עניוותו נהג תמיד להיעלם מביתו בימים כאלה. עד "שיעבור זעם". על שמו נקראה הקתדרה ללשון העברית של האוניברסיטה העברית בירושלים. כן נקראו רחובות ומוסדות רבים על שמו - בארץ ובתפוצות הגולה.

ביולי 1933, יצא לאירופה כדי להשתתף בקונגרס הציוני הי"ח בפראג, שנתכנס בימים כ"ט באב - י"ג באלול תרצ"ג, כצירם של יהודי ארגנטינה. נתכבד מטעם ההנהלה הציונית לשאת בקונגרס את ההרצאה על עבודת התרבות והחינוך העברי.

בדרכו סר לוינה, כדי לשאול ברופאים. בדיקה ציטוסקופית הוכיחה כי שוב נתרבו בשלפוחית השתן שלו חול ואבנים. הוא הוכנס למשך שבוע ימים לסנטוריום אויארסברג. לאחר שנעשתה לו שם השטיפה והרחקת החול והאבנים, נצטווה לצאת מיד, להמשך הריפוי למקום המרפא בבאד גאסטיין אשר באוסטריה העליונה, למשך חודש ימים (אגב ההכנות לציסטוקופיה גרמו לו כאבים גדולים עד שביקש לכתוב מפיו צוואה לביתו, אלא שכדי להרגיעו, סרבו למלא את בקשתו זו). כך נמנע ממנו להשתתף כציר בקונגרס השמונה עשר בפראג, אבל במשך כל ימי שהותו בגאסטיין עמד בקשר מכתבים מתמיד עם הקונגרס והיה בתוך הענינים ואף חיווה עליהם את דעתו. במכתביו אל מכריו וידידיו שישבו אז בפראג ניסו אז כמה נסיונות שלא הצליחו, להניא את ביאליק שיבוא למשך יום או יומים לפראג.

כך פנה אליו נשיא הקונגרס הד"ר ליאו מוצקין במכתב, שיבוא לפראג ליום אחד וישא שם את ההרצאה על עבודת החנוך והתרבות. ביאליק השיב לו במכתב חריף מלא טענות להסתדרות הציונית המתנכרת לכל פעולה תרבותית עברית בגולה ובארץ ואינה מפרישה לה מכספה. כן יצאו אליו אז שתי משלחות לגאסטיין אחת מטעם הברית העברית העולמית ואחת מטעם הועד לעזרת ציוני רוסיה (בן ציון כץ) - וניסה להשפיע עליו שיבוא לזמן קצר לפראג כדי לעזור להם בתכניותיהן. אבל הוא דחה גם אותם. בבאד גאסטיין כתב את השיר "שבעה" שבו חזר אל חווייות ילדותו ועיצב בעזוז ביטויו את דמות אביו. מבאד גאסטיין יצא למנוחה קצרה למיראן ומשם חזר בכ"ז תשרי תרצ"ד לארץ. יצא עם משפחתו לגור בפנסיון ברמת גן כדי לברוח מהטרדת האורחים המרובים בביתו בתל אביב שהשכיר אותו למשפחה אמידה מחוץ לארץ, ושכר הדירה שימש לו משען לפרנסה. כאן יכול היה "לגנוב לו קצת פנאי" ולהוסיף עוד שני פרקים על "היתמות" שלו את השירים "אלמנות" ו"פרידה". כאן כינס והוציא את קובץ האגדות שלו ויהי היום וההדיר את "השירים ופזמונות לילדים" שלו. כן עבר על סיום הכרך השלישי של "ספר האגדה".

בראשית אייר תרצ"ד נבדק בדיקה ציסטוקופית על ידי קונסוליום של רופאים - האורולוג דר ביקלס (תלמידו של הפרופ. ליכטנשטרן בוינה ) ועוד שלושה רופאים מפורסמים - ונמצא בו שוב אבנים. הוא פנה מיד על ידי ידידו הד"ר רוטבלום בוינה בשאלה אל הפרופ' ליכטנשטרן "מה טוב יותר ברגע זה ? טחינה ושחיקה כמו שנעשה בי פעמים, או אולי יש צורך לעשות ניתוח ?, ואיזה ניתוח ?, והיכן לעשותו, אם באי או בחו"ל ?" לאחר שקרא הפרופ' ליכטנשטרן את חוות דעתו של הד"ר ביקלס, החליט כי על ביאליק לבוא בראשית הקיץ לווינה לשם ניתוח ראדיקאלי.

בששה ביוני 1934, יצא עם אשתו באניה איטלקית לטריאסט ובשנים עשר ביוני הגיע ברכבת לווינה וסר לדירתו של מ. דלפינר. הוא היה במצב רוח טוב, הרבה לדבר על תכניותיו הספרותיות לעתיד, על הוצאת "כתבי הרמבם", "ספר השבת", "ספר ישראל" ועוד.

ב-13 ביוני בערב ביקר עם ידידיו בבית האופירה והתענג על המחזה המוזיקאלי "בית שלוש הבחורות". ב-14 ביוני הובא למרפאת אויארברג ושם נבדק בכליות ובדם. ב-15 ביוני נעשתה בו שם הציסטוקופיה ע"י הפרופ' שניצלר (אחיו של הסופר ארתור שניצלר) האורולוג הפרופ' ליכטנשטרן ורופא המרפאה הד"ר ביזין, והם מצאו כי יש צורך בניתוח ראדיקאלי. הוא נבדק גם ע"י הפרופסור וונקיבאך, המומחה הידוע למחלות לב ומצא, שלבו של ביאליק הוא בסדר. ב-16 ביוני בבוקר, נעשה בו הניתוח המוקדם, שהוא קל בערך. בארבעת הימים שלפני הניתוח העיקרי, היה מרבה לקרוא בעתונים, עבד על עלי ההגהה למלונו של יהודה ל. גור (גרזובסקי) שנשלחו לו מ"דביר" ת"א והתרגז כמובן על

טעויות הדפוס. כן הירבה לדבר עם מבקריו על תכניותיו לעתיד. ב-21 ביוני בבוקר, נלקח לחדר הניתוח של הסאנאטוריום ונפרד מידידו הד"ר רוטבלום במלים: "התפללו עלי". לאחר שעה הוחזר לחדרו כשהוא בנארקוזה עמוקה והרופא המנתח בישר כי הניתוח הצליח מאד. מצבו הלך וטוב מיום ליום והפצע נרפא במהירות. נאסרו הביקורים אצלו כדי שלא ירבה לדבר עמם. הוא הרבה לעיין בספר התנ"ך שנמצא תמיד על השלחן ליד מטתו, כן הרבה לקרוא בעתונים. באחד ביולי 1934 הוטב כל כך מצבו, עד שהגברת ביאליק שנמצאה אתו כל הימים בחדרו, יכלה לצאת לטיול מרגיע בסביבת וינה. ביום ד' בבוקר - ארבעה ביולי - כ"א בתמוז תרצ"ד הוצאו החוטים האחרונים מתוך הפצע והותר לו לרדת ממטתו ולמחרת היה צריך לעזוב את הסאנאטוריום ולצאת להחלמה לבאדגאסטיין. אם כי מבחינה אובייקטיבית היה אז מצבו טוב, הרי מבחינה סובייקטיבית הרגיש את עצמו מדוכא מאד ברוחו והביע לפני האחות (גוסטי קיזלינג) את חששו, שמא לא יקום ממחלה זו. הוא חש אז כאבים ברגל השמאלית - (ומי יודע אם לא היה זה מהאמבוליה שנדדה בעורקיו והתקרבה אל לבו). בשעות שלאחר הצהרים קרא בעתונים ובספר התנ"ך את פרשת בריאת העולם (כמה רגעים לפני מותו). בשבע פחות רבע בערב, קרא פתאום בקול : "הוי, לבי" ומסביב לעיניו נראו טבעות כחולות ונשימתו נעצרה. הובהלו מיד הרופאים, שהשתמשו בכל הפעולות האפשריות, - זרקו לו זריקות מלח וסוכר, הנשימו אותו חמצן - אבל ללוא הועיל, האמבוליה (תסחיף, חתיכת דם קרושה שנדדה בעורקים וסתמה את הלב) שמה קץ לחייו.

אז נתכנסו ליד מטתו כל חברי ועד הקהילה וחברי הרבנות בוינה והתיעצו בנוגע למקום קבורתו של הנפטר הגדול. על פי רצון האלמנה ודרישותיהם הטלגרפיות של ראשי הישוב (מ. דיזינגוף ראש עירית תלאביב, מנחם אוסישקין ועוד). הוחלט להעביר את הארון באניה הראשונה אשר תפליג מטריאסט לארץ ישראל. ועד ליום ההוא הוכנס הארון לאולם הטכסים של בית העלמין היהודי בוינה. נקרא פסל שעשה את מסכת המות - הגופה נחנטה עי מומחים ועל יד הארון עמד יומם ולילה משמר כבוד של סטודנטים ושל אנשי חברה קדישא שאמרו תהלים.

ביום א' שמיני ביולי 1934 התקיימה באולם הטכסים של בית העלמין הוינאי בנוכחות קהל אלפים תפלת האשכבה שנאמרה על ידי כל רבני וינה, אחר כך הועבר הארון בקרון רכבת מיוחד אל נמל-טריאסט ומשם הפליג הארון באנית "פאטריה" - שהקצתה באניה אגף מיוחד בשביל הארון. משלחת הישוב יצאה באניה לקפריסין לקראת אנית-הארון. בהגיע הארון לתל אביב הועמד ב"אהל שם" וקהל רבבות עבר על פניו. כששים אלף איש מכל קצות הארץ השתתף בלוויה והארון נטמן בבית הקברות הישן בשדרת הסופרים על יד קברו של אחד העם, ביום ד' אב תרצ"ד (16.7.1934).

מותו הפתאומי של ביאליק השרה על העם אבל כבד. אלף ומאתים נקרולוגים על ביאליק נתפרסמו בעתונות היהודית והלועזית בארץ ובחוץ לארץ.

כתביו: בפעם הראשונה הופיעו שירי ביאליק בשני ספרים (שנת תרס"ב (1902) בהוצאת "תושיה" בווארשא). כרך זה הופיע אחר כך בעוד שלוש מהדורות. אחריו יצא הספור "אריה בעל גוף" (תרס"ה בווארשה), הפואימה '"מגלת האש" (אודיסה, תרסו), חוברת השירים "חזון ומשא" (אודיסה), חוברת השירים "משירי הזעם" (אודיסה תרס"ו), "שירי ביאליק" בחמשה ספרים בהוצאת "חובבי השירה העברית" (תרס"ח), קראקא. (כרך זה יצא אחר כך בשמונה מהדורות). "משירי עם" (זמירות ופזמונים, אודיסה), השיר "ברכת עם" (עם תרגום רוסי ותוי נגינה, אודיסה), השיר "יהי חלקי עמכם (יפו, תרע"ה), הספור "מימי הילדות" (אודיסה, תרע"ד). "אריה בעל גוף" (ברלין תרפ"ה), "ספר דברים" (ברלין, תרפ"ב).

בשנת תרפ"ג, יצאו בברלין בהידור רב מהדורת היובל של "כתבי ביאליק" בארבעה כרכים. שירים, ספורים, תרגום דון קישוט לסרוונטס, תרגום ווילהלם טל לפ. שילר. אחריו יצאו ספורים ושירים לילדים: "קטינא כל בו" (ברלין תרפ"ג), "עשר שיחות לילדים" (ברלין, "אופיר", תרפ"ג, "בת המלך ובן זוגה" ("אמנות", פרנקפורט תרפ"ג), "אצבעוני" (כנ"ל), "מסע הדג" (ברלין, תרפ"ד), "שלמה המלך והאדרת המעופפת" ("אמנות", פרנקפורט, תרפ"ב), "מי ענד לדוריפת ציצית נוצה" (תל אביב, קופת הספר, תרפ"ב), "המלך דוד בחייו ובמותו" ("דביר", תרפ"ב), "על הארנבת" (כנ"ל), "שלמה ואשמדי" (כנ"ל).

"שירים ופזמונות לילדים" מצויירים ע"י נ. גוטמן , ת"א, "דביר", תרצ"ג. (ספר זה יצא עד עתה בשבע מהדורות), ו"יהי היום" (ספורים לבני הנעורים על דוד ושלמה, מצויירים בידי נ. גוטמן, ת"א, דביר, תרצ"ד. 'ספר זה הופיע עד עתה בכמה מהדורות).

בתרצ"ג יצאו בהוצאת ועד היובל בתל אביב, כל כתביו בכרך אחד.

בתרצ"ה, הופיעו ע"י "דביר" כל כתביו בחמשה כרכים: שירים; ספורים ודברי ספרות, מבחר תרגומים (כאן נכנסו גם שתי המערכות ליוליוס ציזר מאת שקספיר), אגדות ("ויהי היום") תוספת - ובה שירים שלא הכניסם ביאליק במהדורות האחרונות). בתרצ"ט יצאו ע"י "דביר", כל כתבי ביאליק בכרך אחד עם מבוא מאת פיכמן. כרך שלם זה הופיע עד כה בעשרים מהדורות.

בשנות תרצ"ה-תרצ"ח יצאו ע"י "דביר" בעריכת פ. לחובר אגרות ח. נ. ביאליק בחמשה כרכים. בתרצ"גצ"ה יצאו בשני כרכים ע"י "דביר", "דברים שבעל פה" . לח. נ. ביאליק ובהם עשרות נאומים שנשא במשך שלושים שנה. בתשט"ז, יצאו אצל מוסד ביאליק ודביר "אגרות ביאליק אל רעייתו" - יותר משמונים מכתבים

שערך ב. אל אשתו בתקופה של שלושים שנה, בעריכתו של י. ד. כ.

ביאליק תרגם לעברית: "דון קישוט" לסרמנטס; "ווילהלם טל" לפ. שילר ; שתי מערכות של יוליוס קיסר לשקספיר ; "הדבוק" לש. אנסקי (ביאליק לא החשיב את המחזה הזה ורק על פי הפצרתו של אנסקי ובקשתם של טשרניחובסקי ואנשי "הבימה" במוסקבה תרגם את "הדבוק" ושלח את התרגום לד. פרישמן בשביל "התקופה" בחתימת ב-ק. ואולם פרישמן הדפיס עליו את שמו המלא של ביאליק משום שראה בו מעשה אמנות גדול. אבל ביאליק לא הכניס את התרגום לתוך כרך תרגומיו). מלבד זה תרגם ביחד עם אפרים ירוזלמסקי - את "הליכות המדינה של העברים בימי קדם" לד"ר ווילהלם נובק. כן תרגם את הפרק "הבעל בישראל לא. ירושלימסקי.

כן תרגם לעברית: את שמונת הפרקים הראשונים של "פישקע החיגר" למנדלי (ב"הדור" לפרישמן) ואת הספורים "ל"ג בעומר", "נעלי הראשונים" ו"הסבא משפולא", ו"חנוכה" לבן עמי, ואת הספורים "עלי כנור", "יוסיל בן החזן", "הזקן" לשלום עליכם ; ואת "אברהמ'ל הסנדלר" לב. שפיר , וספורים קטנים לאברהםרייזין.

יצירות ביאליק בתרגום ללשונות אחרות: לפי החומר המכונס בארכיון ביאליק, נתרגמו יצירות ביאליק לעשרים וחמש שפות: אוקראינית, אידיש, איטלקית, אנגלית, אספרנטו, בולגרית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגארית, טורקית, יאפאנית, יוונית, ליטאית, נורבגית, ספרדית, סרבית, ערבית, פולנית, צ'כית, קרואטית, רומנית, רוסית, שוודית, שפאניולית (יתכן שנתרגם לעוד כמה שפות, אלא שאין החומר מצוי בארכיון "בית ביאליק" בתל-אביב).

התרגומים הראשונים משיריו באו כמעט בעת ובעונה אחת בשתי הלשונות : רוסית וגרמנית, והחל משנת 1900. התרגומים ברוסית התחילו כנראה עם פרסום התרגום הרוסי של "אכן חציר העם" ע"י ליב יפה, בירחון "ווסחוד" (חוברת יוני). יפה הדפיס אח"כ בירחון הציוני "ייבריסקאיא ז'יזן" שהחל להופיע בשנת 1904, את התרגומים לשירים. "משירי החורף", "הכניסיני", "קומי צאי, "למתנדבים בעם", "תחזקנה" וכו'. כאן תרגמה גב' סופיה דובנוב-אהרליך כמה משירי ביאליק. וזאב ז'בוטינסקי התחיל לפרסם את תרגומיו הראשונים לשירי ביאליק : "שירה יתומה", "אל האגדה", "בשדה" ועוד ובחוברת נובמבר של "ייברייסקאיא ז'יזן" 1904 בא שירו הנלהב של ז'בוטינסקי על ביאליק, בשם "ביאליק" - השיר שבא אח"כ כהקדמה לתרגום הרוסי של "משא נמרוב, שהוציא ז'בוטינסקי בחוברת מיוחדת. תרגום זה שנקרא על ידי ז'בוטינסקי באסיפות רבות סייע אז הרבה לארגון ההגנה העצמית היהודית.

באותו ירחון נדפס בשנת 1906 התרגום הרוסי ל"מגלת האש" שנעשה כנראה בידי יעקב טפליצקי.

את "מגלת האש" תרגמה אח"כ שנית לרוסית הסופרת והציירת אירא יאן (אסתר סליפיאן) - זו שציירה את הציורים לשירי ביאליק (קראקא, תרס"ח) - זו שתירגמה גם את "מתי מדבר" והוציאה אף את שני התרגומים בצורת ספר, בליווי ציוריה (ראה כרך ב', עמוד 836).

בשנת 1911 הופיע הספר "שירים ופואימות של ביאליק" - 40 שירים מתורגמים מעברית לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, תרגום שביאליק העיד עליו, שהוא הטוב מכל התרגומים שנעשו לשיריו. ספר שירים זה שהופיע בשבע מהדורות ובשלושים וחמשה אלף טופסים, הביא את ביאליק אל הקורא הרוסי היהודי והלא יהודי, ובעתונות הרוסית הכללית באו מאמרי הערכה רבים על תרגום זה שז'בוטינסקי הקדימו במסה נפלאה בת 45 עמודים, על שירת ביאליק, ספר שירים זה הגדיל את שמו של ביאליק בקרב הסופרים הרוסים ומקסים גורקי שנמנה על מעריצי ביאליק הדפיס בגליון ביאליק של "ייברייסקאיא ז'יזן" (1916) מאמר נלהב על ביאליק. בגליון יובל זה תרגמו סופרים רוסים מבטן ומלידה כמה משירי ביאליק. וו. איבנוב תרגם את "אכן גם זה מוסר אלהים", וו. בריוסוב - את "אייך", "על השחיטה", ומ. סולוגוב - את "על השחיטה".

בשלושת הקובצים "ספרות" שיצאו ברוסית בשנות 1916-18 על ידי ליב יפה, באו התרגומים ל"ידעתי בליל ערפל" לסולוגוב , "לפי ארון הספרים" לרומר ; כאן תורגמו גם המאמרים "הלכה ואגדה, "גילוי וריפוי הלשון" על ידי חיים גרינברג ובלי חתימת שם המתרגם. וב"אנתולוגיה של השירה העברית" שהוציא ליב יפה ברוסית ביחד עם הסופר הרוסי חודסביץ, באו תרגומי שמונה עשר משירי ביאליק שנעשו בידי ז'בוטינסקי, יפה והסופרים הרוסים : בריוסוב, אמארי,איבנוב, בלטרושייטיש וסולוגוב. בהוצאת "ספרות" יצאו ספורי ביאליק ברוסית בתרגומם של וויגודסקיוזליצנקו.

כמעט בזמן אחד עם התרגומים הרוסים התחילו להופיע התרגומים לגרמנית: מ. צובל פרסם בשנת 1901 את התרגום הגרמני ל"שירת יתומה" ול"מתי מדבר האחרונים" בשבועון "די וולט".

באותו שבועון פירסם הד"ר וו. קוראלניק את התרגום הגרמני ל"מגילת האש" כשהחל להופיע בוינה בשנת 1904 הירחון לנוער "אונזר הופנונג", אבו שם בזה אחר זה תרגומים משירי ביאליק. י. ב. פוקס תרגם את "בשדה", מ. צובל - את "משה מת ויהושע מכניס" וברתולד פייבל תרגם את "דאס לעצטע ווארט". וכן החלו להתפרסם התרגומים של ד. ה. מילר. בשנת 1911, יצא ספר השירים לח. נ. ביאליק מתורגם בידי ד. ה. מילר ובו תרגום חמשים שירים. ספר זה יצא בחמש מהדורות וב"יודישר קאלנדר" לאוטו אבלס . פירסם אברהם זונה את התרגום הגרמני לשיר "ידעתי בליל ערפל. ובשנת 1920 תרגם אברהם שוואדרון את "בעיר ההריגה" לגרמנית שנדפס תחילה ב"ירובעל" ויצא

אח"כ בחוברת מיוחדת. בשנת 1926 הוציא לואי וויינברג בגרמנית קובץ שירי ביאליק מתורגמים מעברית, בשנת 1921 הוציא לודוויג שטרויס קובץ שירי ביאליק מתורגמים מאידיש. ובשנת 1925 הוציא וו. קלנר את התרגום הגרמני של מסות ביאליק.

התרגום הראשון לשירי ביאליק באידית נעשה כנראה על ידי י. ל. פרץ שהדפיס בשנת 1903 ב"דער וועג" שלו את תרגומו האידי ל"בעיר ההריגה" - תרגום שלא מצא חן בעיני ביאליק עד שקם ותרגם בעצמו את שירו לאידית בשם "אין שחיטה שטאדט". בתרעח הופיעו ב"מוריה" שירי ביאליק שנכתבו על ידי ביאליק עצמו באידית וכן כמה תרגומים משירו בעברית, שנעשו ביד זלמן שניאור ("שירי החורף"), מ. שווארץ (המתמיד", בשדה), שמעון גינזבורג ("איך" ?), א. רייזמן ("בית עולם", "מכתב קטן לי כתבה"), הד"ר מ. קויפמן, חתנו של "שלום עליכם" שחתם בשם הבדוי "מיקאעלא", תרגם לאידית שנים עשר מ"שירי העם" של ביאליק וזהו התרגום הטוב ביותר מכל התרגומים של שירי ביאליק לאידית. מ"שירי עם", תרגם לאידית גם מ.באקסט, מ. טיישט הוציא בתרע"א את התרגום האידי ל"אריה בעל גוף". באותה שנה הוציא ד"ר שמעוןגינצבורג את התרגום האידי לספור "מארינקע". בשנת תרצ"ח הוציא א. שווארץ בניו-יורק כרך גדול של שירי ביאליק בתרגום אידי. רוב התרגומים נעשו על ידי שווארץ וכמה שירים נתרגמו על ידי מאני ליב, א.ליעסין, א. ש. שווארץ וש. הורביץ, שווארץ הוציא אחר כך באידיש גם כרך פרוזה של ביאליק - ספורים ומסות. בתרצ"ח הוציא נתן מארק בבוקארשט את התרגום האידי לסדרת השירים בשם "יתמות". מלבד כל אלה נתפרסמו בעתונים תרגומי שירים בודדים של ביאליק לאידית שנעשו בידי עשרות מתרגמים.

התרגום האנגלי הראשון לשירי ביאליק נעשה כנראה בידי הלנה פראנק (ממוצא יהודי שחזרה ליהדות) שפרסמה ב-1906 ברבעון האנגלי "קווטרלי ריוויו" את תרגום השיר "אין שחיטה שטאדט". מבין עשרות המתרגמים שהעתיקו משירי ביאליק לאנגלית, בולטים במיוחד ל. וו. סנובמאן, שהוציא באנגלית בשנת 1924 ספר שירים לביאליק בשם "פואימס" ומוריס סמואל, שהוציא ב-1926 בניו-יורק "מבחר שירי ביאליק" באנגלית, עם מבוא גדול. כן העתיקה ברטה פיינקינשטאדט לאנגלית 15 משירי ביאליק באנטולוגיה שלה לשירה עברית שיצא בשנת 1930 בקייפטון. ויוסף ליפטוויטש תרגם לאנגלית את כל השירים שכתב ביאליק באידית בספרו "טוס הזהב" שיצא בלונדון. ובתש"ח הוציא ישראלאפרת את הכרך הראשון של כתבי ביאליק באנגלית את כרך השירים ובו תרגומים שנעשו בידי עשרים ואחד מתרגמים. ובפרוזה תרגם הפרופ. דאנבי (נוצרי) לאנגלית את "ויהי היום" לביאליק (ניו-יורק, 1938) וי. מ. לאסק הוציא בשנת 1939 בפילדלפיה את התרגום האנגלי של סיפורי ביאליק. והמשוררת ז'סי סמפטר תירגמה בשנת 1939 לאנגלית את "שירים ופזמונות

לילדים". כן הוציא וילי סגל באנגלית את "הלכה ואגדה" לביאליק.

בשנת 1910 הכתיר הפרופ' צבי פרץ חיות במכללת פלורנץ את ארמנדו סוראני בתואר דוקטור, בעד חיבורו האיטלקי על שירת ביאליק. בחיבורו זה מביא המחבר בתרגומו האיטלקי חמשה עשר משירי ביאליק : "אם יש את נפשך לדעת", "למתנדבים בעם", "מתי מדבר האחרונים", "כוכב נדח", "קראו לנחשים", "אכן גם זה מוסר אלהים", "עם שמש" ועוד. א. סוראני הוציא בחוברות מיוחדות את התרגום האיטלקי ל"המתמיד" ו"מתי מדבר" (1910-11).

בשנת 1933 הוציא דאנטה לאטס את התרגום האיטלקי ל"מגלת האש" עם מבוא כללי (אותו לאטס הוציא גם מסה מיוחדת על ביאליק).

כידוע השתדל הרב הראשי בשוודיה, הפרופ' ד"ר מרכוס אהרנפרייז שח. נ. ביאליק יקבל את פרס נובל. ולשם כך הוציא ביחד עם ר. יוזפסון קובץ בשוודית בשם "ליריקה עברית" ובו הערכה על ביאליק בצירוף תרגומים של אחד עשר משירי ביאליק לשוודית: "אל הצפור", "אם יש את נפשך לדעת", "משירי החורף", "דבר", "ידעתי בליל ערפל", "הברכה", "הם מתנערים מעפר", "והיה כי יארכו הימים", "חוזה לך ברח", "אחרי מותי", "מגלת האש".

בשנת 1923 הוציא פיליפ אייכל בקופנהאגן בלשון דנית את שירי ביאליק ; "אל הצפור", "דבר", "תקון חצות", "הברכה". כן יצא בהולנדית בחוברת מיוחדת "מגלת האש". מלבד כמה שירים בודדים שהועתקו על ידי מתרגמים שונים ונתפרסמו בכתבי עת שונים.

בהונגרית הרבה הפרופ יוסף פטאי לתרגם משירי ביאליק, שנתפרסמו תחילה בירחונו "מולטים יאווא". ואחר כך הובאו חלק מתרגומיו אלה בכרך השני של כתביו בהונגרית. לפני עלותו לארץ הוציא פטאי בספר מיוחד את כל תרגומיו בשם "שירת ביאליק" ובו הובאו תרגומים לארבעים משירי ביאליק עם מבוא והערכה על ביאליק. מלבד זה הביא קורדוס לאסלו באנטולוגיה ל"שירה העברית" שלו, את התרגום ההונגרי של שירי ביאליק אלה: "לבדי", "אכן גם זה מוסר אלהים", "חוזה לך ברח", "אכן חציר העם", "דבר", "ברכת עם", "יש לי גן", "קומי צאי", "והיה כי תמצאו", "כוכב נדחי", "הכניסיני", "שירתי", "מתי מדבר האחרונים", "אחרי מותי", "לא זכיתי באור מן ההפקר", "המתמיד. כן תרגם קולמוס מלאדאר את השירים: "אמי זכרונה לברכה", "דבר". הד"ר כהנא תרגם להונגרית את "המסה", "הלכה והגדה". כן יצא בהידור רב בדברצין בשנת 1942 "המתמיד" לביאליק בתרגומו של קארדוס לאסלו ובציוריו של מיקלוסאדלר.

בשנת 1907 הוציא ש. הרישהורן את התרגום הפולני לשירי ביאליק : "על השחיטה", "בעיר ההריגה", "ידעתי בליל ערפל". ביאנואר 1933 - נתפרסם ב"ירחון היהודי" בלשון הפולנית, התרגום הפולני לשירי ביאליק ; "הר

הורי לילה", "על טף בית המדרש", "בשדה", "אם יש את נפשך לדעת", "תיקון חצות", "שירה יתומה", "כוכבים נוצצים וכבים", "שירתי", "על השחיטה", "בעיר ההריגה", "דאס לעצטע ווארט", "איך", "הכניסיני", "קומי צאי", "ידעתי בליל ערפל", "בין נהר פרת ונהר חדקל", "א פרעהליכעס", ועוד - מאת המתרגמים : הירשהורן,דורטמייאר, קירשרוט, כמיעלניצקי, ברומברג-בוטקובסקי,רוזנצווייג.

בשנת 1939 יצא בווארשה-קראקא, ספר השירים לח. נ. ביאליק בתרגומו הפולני של שלמה דיקמאן ובו תרגומים לשמונים ושנים שירים. (מתרגום זה לא נשארו כי אם כמה טפסים, כי כל המהדורה נשרפה על ידי הנאצים).

אדמונד פלג הכניס ב"אנטולוגיה לספרות העברית" שלו בצרפתית תרגומי ארבעה משירי ביאליק, וא. קמחי הוציא בשנת 1933 בפאריס ספר "שירי ביאליק", ובו שלושים משירי ביאליק לצרפתית עם מבוא מאת גוסטבכהן.

רבקה דה-פולאק הוציאה בשנת 1938 בבואנוס-איירס מבחר שירי ביאליק בספרדית ובו תרגומים לשמונהעשר משירי ביאליק בצירוף מבוא על שירת ביאליק. בשנת 1953 יצא שם קובץ שני של שירי ביאליק ובו תרגומים לעשרים ושמונה שירי ביאליק לספרדית בידי הפרופ' יוסי בילוס וואליקרוזה - פרופסור לספרות בבארצילונה - בצירוף מבוא גדול על ביאליק ושירתו.

באנטולוגיה לשירה העברית שהוציא הד"ר לוונשטיין בבוקרשט בא התרגום הרומני לשירי ביאליק : "אל הצפור", "שמים בקשו רחמים עלי", "לילה", "למנצח על המחולות", "רזי לילה", "אונטער די גרינינקע ביימעלאך" ועוד, שנתרגמו בידי ג. מיוסטום, ג. שווארץ,מ. אמיתי וא. פרוכטר.

בחוברת שירים עברים באספרנטו שיצא ב-1941 בירושלים בעריכת "כהן-צדק" באו שירי ביאליק : "תרזה יפה ועבותה, "לא ביום ולא בלילה".

ל. קאטודשו, פרופסור באוניברסיטה בטוקיו, תרגם משירי ביאליק ליאפאנית.

לערבית תרגם ריבחי כמאל ב-1930 קטע מ"מגילות האש" בעתון הערבי המצרי "אשיאטא". כן נתרגם השיר "הכניסיני" בעתון הערבי היהודי "אלמגור" שיצא בדמשק. בשנים האחרונות תרגם אהרן זכאי בעתונות הערבית בארץ עשרים משירי ביאליק.

ביאליק באידית: מעטים הם השירים שכתב ביאליק באידית: ארבעה מתריסר שיריו האיריים הם תרגומים משירי ר' יהודה הלוי והיינריך היינה. שלושה מהם הם תרגומים משירי ביאליק עצמו ("בעיר ההריגה", "לא הראני אלהים", "למנצח על המחולות") ואף ביתר שיריו האיריים חוזר ביאליק על מוטיבים ורעיונות המובעים בשיריו העבריים והם ברובם הרכבים של רעיונות וחרוזים מועתקים מתוך שירתו העברית. י. ח. רבניצקי הניע את ביאליק לנסות את עטו גם בכתיבת שירים באידית בשביל השבועון "דער יוד" שהתחיל להוציא בשנת תרנ"ט (1899). ביאליק נענה לו ושלח לו את שני

השירים "נאך איין יאהרהונדערט" (עוד מאת שנים אחת) ו"אויף דעם בארג, אויף דעם גרינעם גראז" (על ההר הרם, על האחו הירוק"). השיר הראשון הוא שיר קינה למאות שחלפו ובו רואה המשורר את דרך היהודי והילוכו בעולם. והשיר השני הוא שיר געגועים על הנעורים וחלומותיהם שכלו ועברו ונשמעים בו צלילים מ"אלילי הנעורים" ו"בערוב היום" ו"אחרי הדמעות" ו"הרהורי לילה".

באלול תרס"א נדפס ב"דער יוד" שירו "גרינס" (ירק) והוא מורכב משני שירים: "נסתבכתי" ו"תחת העצים הירקרקים" ופורצים מתוכם אורות משיריו העברים "זהר" ו"פתיחת החלון". בכסלו תרס"ה פרסם שם ביאליק את שירו "דאס לעצטע ווארט" (דבר אחרון) והוא אחד משירי הזעם הגדולים שלו בסגנון נבואי והוא יונק משיריו העברים : "אכן חציר העם", "דבר", "קראו לנחשים". השיר "מיין גארטען" (גני) שנדפס בתרס"ג ב"דער פריינד", הוא פרק שירה בנוסח מנדלי. באותו חורף שבו הדפיס ביאליק את "אחרי מותי" לזכר פייארברג הדפיס ביאליק ב"די יידישע ביבליאטעק", 1904, את שיר המות השני באידיש "איך וואלט געווען א בעלן וויסען" והוא היסוד לשירו העברי "לא הראני אלהים" שפרסם אותו אחר כמה שנים (תרע"א).

תיכף לאחר שנתפרסם "בעיר ההריגה" לביאליק, תרגם אותו י. ל. פרץ לאידית והדפיסו ב"דער וועג" שלו. התרגום לא הניח דעתו של ביאליק ועל כן נסה בעצמו לתרגמו לאידית ויצא נוסח אידי של נושא זה בעברית. שהוא רחב יותר מן הנוסח העברי והוא גם מעין ביאור לו. שיר פוליטי הוא השיר "ערב פריהלינג" (בפרוס האביב) ששר ביאליק לאחר נצחון המהפכה באוקטובר 1905. והפרעות ביהודים שפרצו שם אחר כך. בנוסח אליגורי מראה כאן המשורר על "הסתירה" שבין רוחות האביב המנשבות לבין קור החורף שעדיין שולט בארץ, באותה שנה כתב ביאליק את שיר העם "א פרעהלעכס", שהוא הנוסח האידי של "למנצח על המחולות". ביאליק שר גם שירי עם על פי מוטיבים שמצא בשירי ר' יהודה הלוי וארבעה משיריו אלה נתפרסמו בתרס"ה בחוברת מיוחדת בהוצאת "קדימה". לשירים אלה צורף תרגומו האידי של ביאליק לשיר "שבת מלכתא לה' היינה". כמה משירים אלה נתרגמו לעברית (א. לוינסון" - "דאס לעצטע ווארט"), מ. אשמן "אונטער די גרינינקע ביימאלעך" וא. סקולסק תרגם שיר זה וכן "אויפ'ן הוכען בארג". עתה תרגם לעברית א. צייטלין את כל שנים עשר השירים האידיים האלה לביאליק והם הופיעו בספר ע"י "דביר".

ספרים ומאמרים של ביאליק : בארכיון ביאליק שמורים תשעה-עשר אלף מאמרים על ביאליק בעשרים וחמש שפות (ונכתבו עליו יותר משלושים אלף מאמרים). כן נכתבו עליו כמאה ושמונים שירים בכמה שפות וביניהם מגדולי ספרותנו: שלום עליכם, ש. פרוג, ש. בן-ציון,ש. טשרניחובסקי, ד"ר יעקב כהן, יעקב פיכמן, דודשמעוני, ש"י עגנון, אשר ברש, נחום סוקולוב, ש.אנסקי, אברהם רייזין, זאב ז'בוטינסקי, מ. א. דוליצקי,

מ. שוהם, יהודה קרני, א. צ. גרינברג, אברהם רגלסון,ש. שלום, א. שלונסקי, מ. זוסמן, נתן אלתרמן, הללבבלי, אביגדור המאירי, י. הפטמן, סמקין, זילברשלג,גרוסמן-אבינועם, ליכטנבוים, ברוידס, סוצקובר, פרידלנד ועוד.

כן נכתבו על ביאליק חמשים וחמשה ספרים וחוברות בכמה שפות וביניהם: פ. לחובר - "ח. נ. ביאליק" (ג' כרכים); יעקב פיכמן - "ביאליק" ; זלמן שניאור - ביאליק ובני דורו" ; ד"ר יוסף קלוזנר - ח. נ. ביאליק" ; כן מוקדש רוב החלק השלישי של "יוצרים ובונים" שלו לח. נ. ביאליק ; זושיא שפירא - "ביאליק בדורו" ; גליקסברג - "ביאליק יום יום"; א. אברונין - "מחקרים בלשון ביאליק" ; יעקב קופליביץ "בדורו של ביאליק" ; יצחק ריבקינד - "אלוהי ביאליק" ; נתן גורן - "פרקי ביאליק" ; יצחק אבינר "מלון חידושי ביאליק; י. אביטל - "שירי ביאליק והתנ"ך" ; ש. י. פינלס - "חיי ח. נ. ביאליק" ; ב"צבנשלום - "משקליו של ח. נ. ביאליק"; א. צורף "אגדת הכינור"; פיבל מלצר - "לצורת שירתו של ביאליק" ; יצחק ברגמן - "ח. נ. ביאליק" ; מ. דובשני - יצירתו של ביאליק; י. ש. הלמן - "עשרה פרקים לשירי ביאליק"; יעקב בקר - "ח. נ. ביאליק ויצירתו לאור הפסיכואנליזה" ; א. ר. מלאכי - "ח. נ. ביאליק" ; צבי שרפשטיין - "ח. נ. ביאליק" ; י. גלס - "ביאליק על הגולה" ; ד"ר יוסף הלר - "ח. נ. ביאליק". מרדכי בן הלל הכלל - ח. נ. ביאליק. ובאידיש נכתבו עליו ספרים אלה : נחמן מייזעל" "ח. נ. ביאליק"; א. שערמאן - "דער מענש ביאליק"; יהודה עלצעט - "ביאליקס טרערען" ; ש. שפירא "ח. נ. ביאליק"; רוב הכרך הרביעי של "תולדות הספרות העברית" לפ. לחובר, מוקדש לח. נ. ביאליק.

וספרים בגרמנית : ארנסט סימון - ח. נ. ביאליק; ד"ר בנימין קלאר - "ח. נ. ביאליק"; ארנסט מילר ועוד.

ספרים באנגלית כתבו: ל. ספקטור, ד"ר ישראלאפרת, י. הלר.

ספרים באיטלקית - דנטה לטס. וא. סוראני.

ספר ביוגוסלבית: ד"ר צבי רוטמילר.

מאמרים על ביאליק :

את הביבליוגרפיה הראשונה על ביאליק פרסם זכריהפישמן (תרפג ב"עין הקורא" שיצא בברלין). את המשך הביבליוגרפיה הזאת פרסם א. ר. מלאכי . ב"ספר ביאליק" (תל-אביב, תרצ"ג ובירחון "מאזנים", תרצ"ד).

ביאליק חתם גם בפסיבדונימים אלה: ב-ק ("השלח"), א. .B("הצפירה"), ח. נ. ב. ("השלח"), חילק בילק ("הצופה"), .N("מוריה"), נון "השלח"), ח ("הדור"), נח ב-ק ("הצפירה"), ב. (רשומות).

בהרבה מערי הארץ ומושבותיה נקראו רחובות ומוסדות על שמו וכן כמה נקודות ישוב, כמו; "קרית חיים", "גבעת חן" ועוד.

ביתו בתל אביב מוקדש לזכרו וכאן מכנסים את כל הקשור בשמו וביצירתו ושמורים בו: ספרייתו הפרטית בת 3400 ספר, ארכיון ביאליק ומוזיאון ביאליק. כן נמצאת בתוך כתליו ספריה צבורית בת שלושים אלף ספר וכחמשים אלף קוראים מבקרים בה במשך השנה, לבית עצמו ולחדרו ולרהיטיו אופי מוזיאלי ורבבות ילדים מכל בתי הספר בארץ מבקרים בו במשך השנה, ביחד עם מוריהם ומתיחדים עם רוחו ויצירתו. כן מבקרים בו תירים רבים.

מטעם עירית תל אביב נקבע לכבודו פרס ביאליק לספרות ולמדע המחולק בכל שנה בעשרה בטבת יום הולדת המשורר. כן מחלקת באותו יום המחלקה לחינוך של העיריה פרס ביאליק לתלמידי כתות ז' וח' שהצטיינו בלימוד שירת ביאליק.

בכל כ"א בתמוז מתקיימת בבית ביאליק אזכרה לח. נ. ביאליק וכל הקהל - סופרים, מורים ואנשי-רוח - יוצאים אחר כך אל קברו שבבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.

(מתוך אנצקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

Хаим Нахман (Хаим Иосифович) Бялик (ивр. ‏חיים נחמן ביאליק‏‎; 6 (18) января 1873, Ивница, Житомирский уезд, Волынская губерния, Российская империя — 4 июля 1934, Вена) — еврейский поэт и прозаик, классик современной поэзии на иврите (писал в ашкеназской фонетической традиции), автор поэзии на идише.

Родился 6 января (по старому стилю) 1873 года в местечке Ивница Житомирского уезда в семье лесника Ицика-Йосефа Янкель-Мойшевича Бялика (1828 — после 1884) и Дины-Привы Бялик (1833—?). У него были старший брат Шефтель (1862) и сестра Хеня-Идес (1871), а также младшая сестра Блюма (20 января 1875 года). С 1880 по 1890 год жил с родителями в доме деда — Янкеля-Мойше Гершковича Бялика (1810—?), толкователя Талмуда, и его жены Роси (1814—?) в Житомире на Московской улице, дом 61. Рос любознательным, рано начал читать религиозную литературу, в том числе и каббалистические тексты, но также интересовался светскими науками. Около двух лет учился в Воложинской иешиве. В 17 лет уехал в Одессу в надежде издать свои стихи. Полгода прожил в нищете, но после знакомства с Равницким, которому понравилось стихотворение Бялика «К ласточке», начал публиковаться и был принят в литературную среду Одессы.

В 1893 году, после смерти деда, возвратился в Житомир, где женился на Мане, дочери богатого лесопромышленника Шейваха Авербуха. Вероятно, изначально это был брак по расчёту, а не по любви, но потом между ними появились подлинные чувства (брак, однако, оказался бездетным по причине бесплодия Бялика). Вместе с тестем начал вести предпринимательскую деятельность (работал у него приказчиком), занимаясь при этом и литературным творчеством, но через несколько лет окончательно переехал в Одессу. Здесь стал одним из соучредителей издательства «Мория» (закрытого советскими властями в 1921 году).

В 1902 году вышел первый сборник стихов Бялика.

Сочинённая в 1904 году, после кишинёвского погрома 1903 года, поэма «Сказание о погроме» («В городе резни») сделала его одним из наиболее известных еврейских поэтов своего времени. Во время посещения Кишинёва, где он расследовал обстоятельства погрома, Бялик влюбился в художницу и литератора Иру Ян (1869—1919), ставшую его новой музой. В 1905 году они вновь встретились в Варшаве. Ира Ян в то время активно занималась иллюстрированием произведений современной идишской литературы и среди прочего стала первым иллюстратором книг Бялика на русском языке. Также она первой перевела на русский две его поэмы — «Мертвецы пустыни» и «Огненный свиток». Их роман вспыхнул с новой силой, в результате чего Бялик посвятил Ире целый цикл любовной лирики.

Бялик участвовал в Сионистских конгрессах 1907 и 1913 годов.

Летом 1921 года принял гражданство Белорусской народной республики (в паспорте на его имя было указано, что Х.-Н. Бялик, постоянно живущий в Одессе, родился в Слониме Гродненской губернии). В том же 1921 году по ходатайству А. М. Горького, с личного разрешения В. И. Ленина, Бялик переехал в Берлин, а в 1924 году — в Тель-Авив. В 1934 году поехал лечиться в Вену, но после неудачной операции скончался 4 июля 1934 года. Похоронен в Тель-Авиве при огромном стечении народа.

Мужем сестры Мани Авербух был Я. Б. Гамарник, таким образом Бялик и Гамарник приходились друг другу свояками. Сразу после смерти Бялика его вдова Маня передала муниципалитету Тель-Авива ключи от их дома с тем, чтобы его превратили в музей покойного мужа. Сама она поселилась в небольшой квартирке, предоставленной ей мэрией на тель-авивской улице Мелчетт.

Бялик переводил на иврит произведения Шекспира, Сервантеса, Шиллера. На стихи Бялика были написаны романсы (автор — А. Крейн) и песни. В 1933 и 1934 гг. был номинирован И. Л. Клаузнером на Нобелевскую премию по литературе.

Творчество Бялика повлияло на всю еврейскую поэзию XX века, включая работы самобытных Лейзера Гринберга и Натана Альтермана. Поэзией Бялика восхищались Максим Горький, Владимир Маяковский, Владислав Ходасевич и Александр Блок.

Переводы на русский язык

На даче в Одессе, 1918
4 стихотворения Пер. C. Липкина // Библиотека всемирной литературы. Том 102. Поэзия народов СССР 19 — начала 20 веков (в разделе «Из еврейских поэтов») (страницы 322—332). Москва, издательство «Художественная литература», 1977

Сказание о погроме / Пер. с евр. и предисл. В. Жаботинского. — Одесса: Кадима, 1906. — IV, 5—16 с.
Огненная хартия; Мёртвые пустыни: Поэмы / Пер. и предисл. Иры Ян. СПб.: Современная мысль, [1910]. — 92, [1] с.
Песни и поэмы / Авториз. пер. с евр. и введ. Вл. Жаботинского. СПб.: тип. Акц. общ. типографск. дела, 1911. — 206, [2] с.
Изд. 2-е, доп. С портр. авт. СПб.: тип. Акц. общ. типографск. дела («Герольд»), 1912. — 220, [4] с.
Изд. 3-е, доп. С портр. авт. СПб.: С. Д. Зальцман, 1914. — 222, [2] с.
Изд. 4-е, [%D0%BF%D0%B5%D1%80%D0%B5%D0%BF%D0%B5%D1%87. с 3-го без перемен]. С портр. авт. Пг.: С. Д. Зальцман, 1917. — 222, [2] с.
Изд. 6-е, доп. С портр. автора. Берлин: С. Д. Зальцман, 1922. — 222, [1] с.
Рассказы / Авториз. пер. с евр. М.: Сафрут, 1918. — 266, [1] с.
Изд. 3-е. Берлин: С. Д. Зальцман, 1922. — 220 с.
Рассказы / Авториз. пер. с евр. Д. Выгодского. Пг.-М.: «Петроград», тип. им. первопечатника Фёдорова [%D0%B2 Пг.], 1923. — 212, [1] с.
Стихи и поэмы / Пер. Вл. Жаботинский [%D0%B8 др.]; [%D0%92%D1%81%D1%82%D1%83%D0%BF%D0%B8%D1%82. статьи Э. З. и М. Горького]. [%D0%A2%D0%B5%D0%BB%D1%8C-%D0%90%D0%B2%D0%B8%D0%B2]: Двир, [1964]. — XV, 144 с.
Песни и поэмы / Пер. В. Жаботинского; С прил. переводов В. Иванова и др. СПб.: ЭЗРО, 1995. — 203 с.
Бялик переведен и переводится на большинство европейских языков. Переводом Бялика занимались русские поэты Валерий Брюсов, Федор Сологуб, Вячеслав Иванов и др. Лучшим переводом является русский, сделанный Владимиром Жаботинским при участии самого автора.

Переводы на белорусский язык
Хаім-Нахман Бялік. Заблуканая зорка. Пер. Р. Бородулина // ARCHE Пачатак. — 2000. — № 3 (8) (белор.)
Генеалогическое древо Х. Бялика
В интернете можно найти сайт, содержащий данные о членах семьи Х. Бялика. На данный момент количество родственников поэта превышает 600 человек.

Память
В Израиле ежегодно присуждается литературная премия имени Бялика. Среди награждённых — Йегошуа Тан-Пай, Зрубавел Гилад, Хаим Гури, Натан Йонатан и др. В память поэта назван город. Практически в каждом городе Израиля есть улица его имени. В Тель-Авиве на одноимённой улице в доме № 22 существует дом-музей Бялика.

На родине Бялика, которую он называл «родимый мой край, колыбельная пристань», сохранился домик его деда (в Житомире, на улице Московской, 61).

По инициативе Хаима Бялика было дано название одному из старейших и почитаемых в мире технических институтов Израиля — Техниону.

В Израиле выпущена банкнота с его изображением и почтовая марка (1959 г.)

https://ru.wikipedia.org/wiki/%D0%91%D1%8F%D0%BB%D0%B8%D0%BA,_%D0%A...