Emmanuel Levinas

http://en.wikipedia.org/wiki/Emmanuel_Levinas https://es.wikipedia.org/wiki/Emmanuel_L%C3%A9vinas Emmanuel Levinas (French: [levi%CB%88na, leviˈnas]; 12 January 1906 – 25 December 1995) was a French philosopher and Talmudic commentator of Lithuanian Jewish origin.

[edit] Life

Born into a Litvak family Emanuelis Levinas (later adapted to French orthography as Emmanuel Levinas) received a traditional Jewish education in Lithuania. After the Second World War, he studied the Talmud under the enigmatic "Monsieur Chouchani", whose influence he acknowledged only late in his life.

Levinas began his philosophical studies at Strasbourg University in 1924, where he began his lifelong friendship with the French philosopher Maurice Blanchot. In 1928, he went to Freiburg University to study phenomenology under Edmund Husserl. At Freiburg he also met Martin Heidegger. Levinas became one of the very first French intellectuals to draw attention to Heidegger and Husserl, by translating Husserl's Cartesian Meditations and by drawing on their ideas in his own philosophy, in works such as his The Theory of Intuition in Husserl’s Phenomenology, De l'Existence à l'Existant, and En Découvrant l’Existence avec Husserl et Heidegger.

According to his obituary in New York Times,[1] Levinas came to regret his enthusiasm for Heidegger, because of the latter's affinity for the Nazis. During a lecture on forgiveness, Levinas stated "One can forgive many Germans, but there are some Germans it is difficult to forgive. It is difficult to forgive Heidegger."[2]

After earning his doctorate Levinas taught at a private Jewish High School in Paris, the École Normale Israélite Orientale, eventually becoming its director. He began teaching at the University of Poitiers in 1961, at the Nanterre campus of the University of Paris in 1967, and at the Sorbonne in 1973, from which he retired in 1979. He was also a Professor at the University of Fribourg in Switzerland. In 1989 he was awarded the Balzan Prize for Philosophy.

[edit] Philosophy

In the 1950s, Levinas emerged from the circle of intellectuals surrounding Jean Wahl as a leading French thinker. His work is based on the ethics of the Other or, in Levinas' terms, on "ethics as first philosophy". For Levinas, the Other is not knowable and cannot be made into an object of the self, as is done by traditional metaphysics (which Lévinas called "ontology"). Lévinas prefers to think of philosophy as the "wisdom of love" rather than the love of wisdom (the literal Greek meaning of the word "philosophy"). In his view, responsibility precedes any "objective searching after truth".

Levinas derives the primacy of his ethics from the experience of the encounter with the Other. For Levinas, the irreducible relation, the epiphany, of the face-to-face, the encounter with another, is a privileged phenomenon in which the other person's proximity and distance are both strongly felt. "The Other precisely reveals himself in his alterity not in a shock negating the I, but as the primordial phenomenon of gentleness."[3] At the same time, the revelation of the face makes a demand, this demand is before one can express, or know one's freedom, to affirm or deny.[4] One instantly recognizes the transcendence and heteronomy of the Other. Even murder fails as an attempt to take hold of this otherness.

Following Totality and Infinity, Levinas later argued that responsibility for the other is rooted within our subjective constitution. It should be noted that the first line of the preface of this book is "everyone will readily agree that it is of the highest importance to know whether we are not duped by morality."[5] This idea appears in his of recurrence (chapter 4 in Otherwise Than Being), in which Levinas maintains that subjectivity is formed in and through our subjection to the other. Subjectivity, Levinas argued, is primordially ethical, not theoretical: that is to say, our responsibility for the other is not a derivative feature of our subjectivity, but instead, founds our subjective being-in-the-world by giving it a meaningful direction and orientation. Levinas's thesis "ethics as first philosophy", then, means that the traditional philosophical pursuit of knowledge is secondary to a basic ethical duty to the other. To meet the Other is to have the idea of Infinity.[6]

The elderly Levinas was a distinguished French public intellectual, whose books reportedly sold well. He had a major impact on the young Jacques Derrida, a fellow French Jew whose seminal Writing and Difference contains an essay, "Violence and Metaphysics", on Levinas. Derrida also delivered a eulogy at Lévinas's funeral, later published as Adieu à Emmanuel Levinas, an appreciation and exploration of Levinas's moral philosophy. In a memorial essay for Levinas, Jean-Luc Marion claimed that "If one defines a great philosopher as someone without whom philosophy would not have been what it is, then in France there are two great philosophers of the 20th Century: Bergson and Levinas."[7]

A concise evaluation of his impact on modern philosophical thought may be found in his New York Times obituary.[1]

[edit] War experiences

Levinas became a naturalized French citizen in 1930. When France declared war on Germany, he was ordered to report for military duty. During the German invasion of France in 1940, his military unit was quickly surrounded and forced to surrender. Levinas spent the rest of World War II as a prisoner of war in a camp near Hannover in Germany. Lévinas was assigned to a special barrack for Jewish prisoners, who were forbidden any forms of religious worship. Life in the camp was as difficult as might be expected, with Levinas often forced to chop wood and do other menial tasks. Other prisoners saw him frequently jotting in a notebook. These jottings were later developed into his book De l'Existence à l'Existent (1947) and a series of lectures published under the title Le Temps et l'Autre (1948). His wartime notebooks have now been published in their original form as Œuvres: Tome 1, Carnets de captivité suivi de Ecrits sur la captivité et Notes philosophiques diverses (2009).

Meanwhile, Maurice Blanchot helped Levinas' wife and daughter spend the war in a monastery, thus sparing them from the Holocaust. Blanchot, at considerable personal risk, also saw to it that Levinas was able to keep in contact with his immediate family through letters and other messages. Other members of Levinas' family were not so fortunate; his mother-in-law was deported and never heard from again, while his father and brothers were killed in Lithuania by the SS.[8]

[edit] Cultural influences

Jean-Pierre and Luc Dardenne [9] renowned Belgian filmmakers have referred to Levinas as an important underpinning for their filmmaking ethics.

עמנואל לוינס

(בצרפתית: Emmanuel Levinas;‏ 12 בינואר 1906 - 25 בדצמבר 1995) היה פילוסוף יהודי-צרפתי. הראשון להעניק בכורה לשאלת "האחר" בפילוסופיה.

תוכן עניינים
1 חייו
2 משנתו 2.1 המתודולוגיה של לוינס 2.2 האחרות 2.3 אוטונומיה והטרונומיה 2.4 האחרות המוחלטת 2.5 האתיקה כפילוסופיה ראשונית 2.6 הישנו וההיפוסתזיס 2.7 הפנים והדיבור 2.8 ראיית לוינס את השואה 2.9 מוסר ודת לפי לוינס 2.10 זכויות האדם בראייתו של לוינס 3 השפעתו של לוינס 3.1 השפעה בישראל 4 ספרי לוינס בעברית 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 6.1 חיבורים מאת לוינס 6.2 אודות לוינס 7 הערות שוליים חייו נולד ב-1906 בקובנה שבליטא להורים (יחיאל ודבורה) שומרי מסורת. החברה שבה גדל הייתה חברה שכלתנית ואף שלוינס למד את התנ"ך והשפה העברית, הדגש היה על ההשתלבות בתרבות הכללית כך שהתרבות הרוסית השפיעה עליו רבות. עם פרוץ המהפכה היגרה המשפחה לאוקראינה וב-1920, כשליטא זכתה בעצמאות, שב אליה.

עם סיום לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה עבר לצרפת ולמד בשטרסבורג, תחילה צרפתית ולטינית, ולאחר שנה פילוסופיה. בשטרסבורג פגש לוינס את הסופר מוריס בלאנשו והם הפכו לידידים קרובים. בלאנשו הושפע מלוינס בכתיבתו ואף הקדיש לו כמה מסות, ואילו לוינס חיבר על בלאנשו ספר מיוחד. כעבור שנים, החביא בלאנשו את אשתו ובתו של לוינס במנזר מפני הנאצים.

בשטרסבורג הכיר את כתביו של אנרי ברגסון והחל לקרוא את מחקריו הלוגיים של אדמונד הוסרל, שלא היו מוכרים עדיין בצרפת. ב-1928 עבר ללמוד מפי הוסרל בפרייבורג והשתתף בסמינריון האחרון שלו. על אף שהקשר ביניהם נמשך והוסרל השפיע עליו רבות, העיד לוינס על עצמו כי "הלכתי להוסרל ומצאתי את היידגר". מרטין היידגר, שהיה עוזרו של הוסרל, פרסם אז את ספרו "הוויה וזמן", והפך לסמכות מרכזית בפילוסופיה החדשה. לוינס האזין לוויכוחים בינו לבין ארנסט קסירר הנאו קנטיאני, ונטה לאמץ את גישתו של היידגר. אחר כך, כששמע על הצטרפותו של היידגר למפלגה הנאצית, הצטער לוינס על כך, וביקר את היידגר והפילוסופיה שלו.

לוינס הפך לאזרח צרפתי בשנת 1930 והחל בקריירה שלו באוניברסיטה. הוא השתתף בחוגים פילוסופיים שונים כמו זה של אלכסנדר קוז'ב שעסק בפנומנולוגיה של הגל, או של גבריאל מרסל, נציג האקזיסטנציאליזם הנוצרי. לפני מלחמת העולם השנייה פרסם רק מעט מאמרים, ביניהם המאמר הכמעט נבואי "על הבריחה", ועוד מאמרים שעסקו בנאציזם שהוגדר על ידו כבר אז כ"ברברי". כמו כן פרסם כמה מאמרים בכתבי עת יהודיים, ביניהם המאמר "על האקטואליות של הרמב"ם".

לוינס גויס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וב-1940 נשבה, אך נשאר בחיים בשל אמנת ז'נבה שהגנה על שבויי מלחמה. בזכרונותיו מספר לוינס על הכלב "בובי", היחיד שהתייחס לשבויים כבני אנוש. בהומור הוא קרא לו "הקנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית". בזמן השבי המשיך לוינס לקרוא וללמוד והחל להכין את ספרו "מן הקיום לקיים", שפורסם ב-1947. כששוחרר ושב לצרפת גילה שכל משפחתו בליטא, הורים ושני אחים, נרצחה על ידי הנאצים.

לוינס התמנה למנהל בית ספר למורים של "אליאנס" בפריז, תפקיד שאותו מילא עד שהתקבל להוראה באוניברסיטת פואטייה ב-1961. בשנים שלאחר המלחמה פגש לוינס מורה מסתורי שכונה "מר שושני", שלימד אותו תלמוד. לוינס העריץ את 'מר שושני' עד סוף ימיו ואמר עליו כך: "כשהיה מלמד לא היה מונח ספר לפניו. הוא ידע הכול בעל פה, וכשהייתי מפענח בקושי את האותיות הקטנות בתוספות, הוא היה מפסיק אותי: 'אתה שם, בסוף השורה דילגת על מילה' … היה למר שושני כח דיאלקטי בלתי רגיל: כמות המושגים שהיה מסוגל לתפוס ולהרכיב בבת אחת הייתה משאירה רושם של פראות, בתגליותיה הבלתי צפויות". לוינס למד ממנו בצורה אינטנסיבית במשך כמה שנים עד שזה נעלם. הצליחו למצוא רק את מצבתו במונטווידאו, עליה נכתב: "לידתו וחייו סתומים בחידה".

לוינס הוזמן להרצות באופן קבוע בכנס השנתי לאינטלקטואלים היהודים בצרפת, שאורגן על ידי אדמון פלג וליאון אלגזי, והחל מהכנס השלישי (1960) הציג את "הקריאות התלמודיות" שלו. ב-1961 פרסם את ספרו "כוליות ואינסוף" שהציג את משנתו המלאה. בעקבות ספר זה פרסם ז'אק דרידה מסה על הגותו של לוינס, שתרמה מאוד לפרסומו של לוינס. לוינס המשיך לכתוב מאמרים, וב-1974 הוציא את "אחרת מהיות" שלוינס ראה בו תפנית בהגותו. מאז ועד למותו בנר שמיני של חנוכה תשנ"ו (1995) כתב לוינס ספרים ומאמרים רבים המבהירים את שיטתו ומסבירים דברים שונים לפיה.

משנתו לוינס ידוע בעיקר כפילוסוף של ה"אחר" או "האחרות", והיה הראשון להעניק בכורה לשאלת הזולת בפילוסופיה. רעיון זה מגולם בטענתו הרדיקלית לפיה הפילוסופיה הראשונית היא האתיקה.

המתודולוגיה של לוינס נקודת המוצא של לוינס היא הפנומנולוגיה, פרי הגותם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. אין זו משנה פילוסופית במלוא מובן המילה, אלא שיטת-ניתוח, והאופן בו לוינס משתמש בה מקרב אותו אל הזרם האקזיסטנציאליסטי.

אצל אדמונד הוסרל, התודעה מזוהה כיחס בין חוויה לבין מושא כלשהו: "תודעה היא תמיד תודעה של משהו". כך למשל, השתוקקות למים תופיע בתודעה כיחס בין "תשוקה" (החוויה) לבין "מים" (המושא). מופע מסוג זה נקרא "אקט אינטנציונלי" (מוכוון).

תלמידו ויריבו של הוסרל, מרטין היידגר, הבחין שרוב תוכן התודעה אינו מורכב מאקטים אינטנציונליים. לדוגמה, כאשר אדם מעוניין לשבת בחדרו, הוא ניגש לכיסא ומתיישב מבלי להקדיש תשומת לב לכיסא. כלומר הכיסא, בשום שלב, אינו מהווה מושא של אקט אינטנציונלי (אלא אם הכיסא נשבר או אינו נמצא במקומו הרגיל - רוצה לומר: כאשר משהו בעולם "לא בסדר"). דבר-מה המופיע כך בתודעה, כלומר לא כאובייקט אלא כאפשרות, נקרא "פרה-תמאטי".

האחרות במסגרת הזו, לוינס מתאר את ברירת-המחדל של הקיום כמצב בו לא מופיעים אובייקטים בתודעה, והקיום כולו נחווה באופן פרה-תמאטי. מצב זה מופרע על ידי גורמים לא מוכרים ובלתי צפויים (למשל סערה, תופעת טבע חדשה ולא מוכרת, אדם אחר המתנהג שלא לפי רצוני וכדומה). זוהי ה-"אחרות".

האחרות, מעצם היותה לא מוכרת ובלתי צפויה, היא מאיימת. הסרת האיום פירושו הבנה, וכך האחרות מניעה את הצורך בהבנה.

אוטונומיה והטרונומיה כאמור לעיל, הפילוסופיה, והמדעים הנגזרים ממנה, מנסים לנטרל את האחרות. תהליך זה, של הפיכת המוזר למוכר והשונה לזהה, נתפס בעיני לוינס כתהליך אלים. את הפילוסופיה הפועלת תחת הפרדיגמה הזו, כלומר את המסורת הפילוסופית המערבית כולה, הוא מכנה בביקורתיות "אוטונומית", ואת החלופה שהוא מציע הוא מכנה "הטרונומיה".

משמעות ההטרונומיה היא קבלת האחרות כאחרת, מבלי לנסות ללכוד אותה ברשת המושגים הסתמיים של השפה ("להבין אותה"), וכך לנטרל את ייחודיותה.

האחרות המוחלטת במשנה הלוינסית חשובה ההבחנה בין האחרות לבין ה-"אחרות המוחלטת", שהיא מושאה של התשוקה המטאפיזית. האחר מופיע בתודעה כמשהו שאינו מוכר, ואילו האחר-המוחלט מופיע כדבר שמטבעו אינו יכול להפוך למוכר, וזו גם אינה המטרה. לוינס מתנגד לצורך הרווח של בני-האדם לנכס לעצמם את האחר. לנסות להפוך אותו לחלק מהם, לדומה להם, לתרגם אותו או להכניסו להגדרות שהם מבינים כדי שהוא יוכל להיטמע בהם. לתפיסתו עלינו לקבל את האחר באחרותו (מכאן המשמעות שהוא נותן לליטוף-גישוש על פני האחר, הכרתו מבחוץ, בשונותו. בניגוד לחשיבות שמייחסים למעשה האירוטי שבו שני גופים כאילו נעשים אחד). הוא קורא לזה "אידיאת האינסוף" (התפיסה האוטונומית הנוגדת את האינסוף ההטרונומי מכונה "אידיאת הכוליות").

לוינס מזהה את הרדיפה אחר הידע כניסיון לכבוש את האחר, ואת המטאפיזיקה כניסיון (סיזיפי) לכבוש את האחר-המוחלט, זה שאינו ניתן לכיבוש.

לפי לוינס אנו מצווים לכבד את אותו אחר-מוחלט. התשוקה שלנו היא לכבדו כמה שיותר, ולכן איננה באה על סיפוקה לעולם, מכיוון שככל שננסה לכבד כך ניווכח לראות כמה עוד אנו יכולים לעשות (נדמה כי מתקרבים למטרה אך הנה היא מתרחקת).

האתיקה כפילוסופיה ראשונית במסורת הפילוסופית המערבית נהוג לנסות להוכיח ראשית טענות על מה שקיים או על מהות הידיעה, לפני שדנים ב-"ראוי". עד המאה ה-17 ראו כראשונית את האונטולוגיה ("מה קיים?"), ואילו הפילוסופיה המודרנית, מדקארט ועד קאנט, הסיטה את הראשוניות משאלה זו לאפיסטמולוגיה ("מה אפשר לדעת?"). האתיקה, על כל פנים, לא זכתה למעמד ראשוני.

אמנם היו פילוסופים מאוחרים יותר שטענו כי האתיקה היא ראשונית במובנים מסוימים. כך ניטשה טען כי הפילוסופים בונים את השקפתם מתוך תפיסה אתית ("צורת חיים", אתוס) אליה הם עיוורים בהכרח ואותה הם מנסים להצדיק. משנתו של לוינס שונה לחלוטין: הוא אינו ביקורתי בלבד כלפי המסורת הפילוסופית, אלא בונה תזה חיובית, המתארת את האופן בו הפילוסופיה צריכה להראות ולהבנות.

ראשוניותה של האתיקה בפילוסופיה נובעת מזיהויו של האחר-המוחלט עם הזולת. הפילוסופיה מטבעה מנסה להעלים את האחרות. קיומו של האחר שאינו ניתן להעלמה, האחר-המוחלט שהוא הזולת, מעלה את שאלת ההתמודדות איתו ומרוממת אותה לדרגת השאלה הראשונה שעל הפילוסוף לשאול את עצמו.

הישנו וההיפוסתזיס נטייתה של הפילוסופיה להפוך את הכול לזהה ולאחד אותו עם ה-"אני", צמחה, לפי לוינס, בדוגמת תהליך מנטלי יומיומי.

לוינס אינו מקבל את קיומו של הקוגיטו הקרטזיאני. לוינס רואה באגו אוסף של זהויות מפורקות התלויות בזמן, במקום ובנסיבות. המצב בו האגו מפורק מכונה על ידיו "היֵשנו" (Il y a). באופן רגיל, מתרחש כל הזמן תהליך של החזקת האגו, המכונה על ידו "היפוסתזיס". בנסיבות קיצוניות במיוחד, כמו למשל בעת חיים במחנה ריכוז, התהליך קורס והאגו מתפרק.

ההיפוסתזיס הוא תהליך של בניית סיפור כרונולוגי. איחוי החוויות הבודדות לכדי אגו מגובש, פירושו זיהוי של מופעים שונים כדבר זהה. זהו המודל שהפילוסופיה המסורתית, האוטונומית, אימצה, וממנו יש להתנתק (כמודל לפילוסופיה. ההיפוסתזיס לעצמו רצוי ביותר).

הפנים והדיבור האחר-המוחלט (בניגוד ל-"אחר"), המזוהה עם האינסופיות (בניגוד ל-"כוליות") ועם הזולת (בניגוד ל-"אני"), אינו יכול להתפס בכללותו. הזולת מציג את נוכחותו בפני הסובייקט באמצעות פניו, ומעורר את האחריות כלפיו באמצעות הדיבור.

"הפנים" עליהן לוינס מדבר אינן פני-הגוף כפשוטם, אלא מטאפורה לדרך בה הזולת חושף את עצם נוכחותו, שאינה ניתנת להכרה, בפני הסובייקט. הפנים הן תמימות, שבריריות וחשופות. כאמור, היחס הטבעי בין ה-"אני" ל-"אחר", בהשראת ההיפוסתזיס המכונן את האגו, הוא יחס אלים של השתלטות והטמעה. דרכו של הזולת להתנגד לאלימות זו היא באמצעות הצגת פניו. מדובר בהתנגדות אתית, לא אלימה ולא מניפולטיבית, בהשמעת הציווי המוסרי "לא תרצח". הפנים אומרות "לא" מאוד שברירי, מכיוון שאלימות ורצח נותרים כאפשרות אונטולוגית. רק אדם אתי יענה לקריאה זו; אדם ללא מוסר לא יגיב לפנייה זו.

ראיית לוינס את השואה לפי לוינס ההיסטוריה היא רצף אירועים אלימים והתגובות אליהם. לדעת לוינס אין "אצבע אלוהים" בהיסטוריה; כל ההיסטוריה היא תוצר של האדם ואין קשר בינה לבין האל. (ראו גם תומאס הובס). לכן אין שום קשר בין השואה לאל. הגישה המסורתית היא כזו של "שכר ועונש", לוינס רואה את הבעייתיות של הגישה הזו בקשר לשואה. לדעת לוינס לנאצים היה העדר מוסר, ולכן הם אחראים לזוועות שקרו בשואה. לוינס מנסה להוכיח שהאתיקה והמוסר לא נכחדו בעקבות השואה.

מוסר ודת לפי לוינס לדעתו של לוינס מכיוון שה"פנייה" של ה"אחר" אל ה"אני" היא צו אלוהי, התנהגות מוסרית היא למעשה התנהגות דתית. לוינס טוען שהדת והמוסר שזורות זו בזו, והמוסר הוא גרעין הדת. לדעת לוינס "יראת האדם" והתנהגות מוסרית כלפיו משמעה "יראת האל".

זכויות האדם בראייתו של לוינס לוינס היה חשדן כלפי הומניזם (זכויות האדם) גרידא. בהומניזם יש מרכזיות לחופש כערך עליון. מתפיסה זו עולות כמה בעיות: חופש לפגוע באחר וחופש לפגוע בעצמך. לכן, לפי לוינס עלינו להתנהג לפי ערך של "הומניזם האדם האחר". החופש של האדם מתקשר לאחריות החברתית שלו כלפי ה"אחר".

השפעתו של לוינס

השלט בכיכר על שמו ברובע החמישי בפריז. לוינס, שבתחילת דרכו זכה להתעלמות מעולם הפילוסופיה, השפיע מאוחר יותר על הוגים רבים בהם: דרידה, סארטר, פינקלקראוט, ג'ודית באטלר, בני לוי, זיגמונט באומן, איוואן איליץ', אנדרה גליקסמן, פול ריקר, וברנאר-אנרי לוי.

השפעה בישראל בישראל לוינס התגלה מאוחר יחסית. העניין בו גבר בשנים האחרונות, בין היתר הודות לישעיהו ליבוביץ, שלום רוזנברג והרב דניאל אפשטיין.

המוזיקאי ברי סחרוף שהושפע מכתביו של לוינס הוציא בהשראתם את האלבום 'האחר' ב-2001. הבמאי יורם רון הפיק סרט תיעודי אודות לוינס בשם: "האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר" בו משתתפים: דניאל אפשטיין, שלום רוזנברג, צביה גרינפלד, אפרים מאיר, חגי כנען, ז'אן-לוק מריון, אלן פינקלקראוט, והבמאים האחים דארדן. ספרי לוינס בעברית אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, תרגם אפרים מאיר בשיתוף עם שמואל ראם, הוצאת מאגנס, תשנ"ה תשע קריאות תלמודיות, תרגום דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2001 דברי עמנואל, הוצאת ישיבת אור וישועה, 2002, ארבעה מאמרים מתוך "חירות קשה" (Difficile liberté), תרגום ועריכה - הרב ד"ר אליהו רחמים זייני. המאמרים: תעודות זהות, סימון וייל נגד ספרי המקרא, האם קראתם את ברוך בשנית?, עין תחת עין. הומניזם של האדם האחר, תרגום סמדר בוסתן, מוסד ביאליק, 2004 אלוהים והפילוסופיה, תרגום וביאור דניאל אפשטיין ועמית עסיס, הוצאת רסלינג, 2004 קריאות תלמודיות חדשות, תרגום דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2004 המוות והזמן, תרגם אלי ג'ורג' שטרית, הוצאת רסלינג, 2007 מעבר לפסוק, תרגום אליזבט גולדוין, הוצאת שוקן, 2007 חירות קשה, תרגום עידו בסוק ושמואל ויגודה, הוצאת רסלינג, 2007 כוליות ואינסוף, תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2010 על אלוהים העולה על הדעת, תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2013 הזמן והאחר, תרגום אלעד לפידות, אחרית דבר - אלי שיינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014 לקריאה נוספת זאב לוי, האחר והאחריות - עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, ירושלים: מאגנס, 1997, ISBN 9652239712 זאב לוי, האחר ואחריות: עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, מאגנס, 1997 אפרים מאיר, פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, ירושלים: מאגנס, 2004, ISBN 9654931710 דניאל אפשטיין, ‏קרוב ורחוק - על משנתו של עמנואל לוינס, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006 אלי שיינפלד, פלא הסובייקטיביות - עיון בפילוסופיה של עמנואל לוינס, רסלינג, 2007 ז'ואל הנסל (עורכת), עמנואל לוינס בירושלים, פרשנויות פילוסופיות ופרספקטיבות דתיות, מאגנס, 2007, ISBN 9789654932844 חגי כנען, פנימדיבור: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008 שלמה מלכה, עמנואל לוינס - ביוגרפיה, רסלינג, 2008 טל זסלר, ליבוביץ ולוינס: בין יהדות לאוניברסליזם, רסלינג, 2008 ז'אק דרידה, היה שלום: לעמנואל לוינס, הקיבוץ המאוחד, 2009 אליזבט גולדוין, רווח בין האותיות - שיעוריו התלמודיים של לוינס:התאמה בין תוכן וצורה, הקיבוץ המאוחד, 2011 חנוך בן-פזי, הפרשנות כמעשה מוסרי: ההרמנויטיקה של עמנואל לוינס, רסלינג, 2012 חנוך בן-פזי, עמנואל לוינס: האמנה החינוכית - אחריות, תקווה וברית, הקיבוץ המאוחד והוצאת מופ"ת 2016 ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס, עברית: רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2019 קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: עמנואל לוינס ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עמנואל לוינס חיבורים מאת לוינס הרהורים אחדים על הפילוסופיה של ההיטלריזם , בתרגום אליזבט גולדוין, באתר הוצאת בבל. שמונה מאמרים מתורגמים

בידי הרב אליהו זייני, באתר ישיבת אור וישועה. רשימת המאמרים של עמנואל לוינס

באתר רמב"י An Online Primary Bibliography (1929-2007) and Secondary Bibliography (1929-2007)

(באנגלית) אודות לוינס סולידריות יהודית לפני ואחרי השואה - לשאלת מושג היחיד והיחד ביהדות

בהגותו של עמנואל לוינס, באתר יד ושם אדמיאל קוסמן, אל תשימו לב ליהודים, היהדות היא דבר נפלא , באתר הארץ, 4 ביוני 2002 אדמיאל קוסמן, הו, תמימות מקסימה , באתר הארץ, 16 במאי 2005 מאה שנה עם לוינס: יובל המאה לעמנואל לוינס - שנת תשס"ו - 2006 יאיר שלג, פילוסוף אחר , באתר הארץ, 12 בינואר 2006 מיכאל רובק, הפילוסוף לוקח אחריות , באתר הארץ, 11 ביולי 2007 ז'ואל הנסל, קרשנדו בשמונה נרות , באתר הארץ, 6 בדצמבר 2007 נעמה צאל, כמה קשה, כמה יקר, לדבוק באדם , באתר הארץ, 31 בדצמבר 2007 רפאל זגורי-אורלי, עכבר העיר אונליין, פילוסוף של העתיד לבוא , באתר הארץ, 25 בדצמבר 2008 איתי אהרה, האינסוף אצל עמנואל לוינס , באתר אימגו, 2008. ז'אן פיזמנטה, למען יאריכון ימיך - על תרומת משנתו של עמנואל לוינס לעבודת המטפל , 23 בפברואר 2008, אתר פסיכולוגיה עברית אליזבט גולדווין, היהדות כשליחות אוניברסלית בהגותו של עמנואל לוינס , עיונים בתקומת ישראל 18, כרך 18, (2008) עמ' 79-98 חנוך בן פזי, על אדמה ועל ארץ ישראל במשנת לוינס: שאלות כלפי הציונות , עיונים בתקומת ישראל 17, 2007 יאיר שלג, בדידותו של הפילוסוף למרחקים ארוכים , באתר הארץ, 8 באפריל 2009 אלי שיינפלד, שיעורי השבת השבועיים של עמנואל לוינס , באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 19 בפברואר 2010 "כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות" מאת עמנואל לוינס, פילוסופיה נגד הרוע , באתר הארץ, 22 בספטמבר 2010 אלעד נבו, ‏דעת המקום , בעיתון מקור ראשון, 27 ביוני 2018 קובץ וידאויורם רון, האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר

באתר יוטיוב, 2014. אליזבט גולדוין וליאור טל שדה, הפילוסופיה הדיאלוגית של לוינס , פרק בפודקאסט 'קולות של רוח ', יולי 2019

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%9C_...

-------------------------------------

http://en.wikipedia.org/wiki/Emmanuel_Levinas

Emmanuel Levinas (French: [levi%CB%88na, leviˈnas]; 12 January 1906 – 25 December 1995) was a French philosopher and Talmudic commentator of Lithuanian Jewish origin.

[edit] Life

Born into a Litvak family Emanuelis Levinas (later adapted to French orthography as Emmanuel Levinas) received a traditional Jewish education in Lithuania. After the Second World War, he studied the Talmud under the enigmatic "Monsieur Chouchani", whose influence he acknowledged only late in his life.

Levinas began his philosophical studies at Strasbourg University in 1924, where he began his lifelong friendship with the French philosopher Maurice Blanchot. In 1928, he went to Freiburg University to study phenomenology under Edmund Husserl. At Freiburg he also met Martin Heidegger. Levinas became one of the very first French intellectuals to draw attention to Heidegger and Husserl, by translating Husserl's Cartesian Meditations and by drawing on their ideas in his own philosophy, in works such as his The Theory of Intuition in Husserl’s Phenomenology, De l'Existence à l'Existant, and En Découvrant l’Existence avec Husserl et Heidegger.

According to his obituary in New York Times,[1] Levinas came to regret his enthusiasm for Heidegger, because of the latter's affinity for the Nazis. During a lecture on forgiveness, Levinas stated "One can forgive many Germans, but there are some Germans it is difficult to forgive. It is difficult to forgive Heidegger."[2]

After earning his doctorate Levinas taught at a private Jewish High School in Paris, the École Normale Israélite Orientale, eventually becoming its director. He began teaching at the University of Poitiers in 1961, at the Nanterre campus of the University of Paris in 1967, and at the Sorbonne in 1973, from which he retired in 1979. He was also a Professor at the University of Fribourg in Switzerland. In 1989 he was awarded the Balzan Prize for Philosophy.

[edit] Philosophy

In the 1950s, Levinas emerged from the circle of intellectuals surrounding Jean Wahl as a leading French thinker. His work is based on the ethics of the Other or, in Levinas' terms, on "ethics as first philosophy". For Levinas, the Other is not knowable and cannot be made into an object of the self, as is done by traditional metaphysics (which Lévinas called "ontology"). Lévinas prefers to think of philosophy as the "wisdom of love" rather than the love of wisdom (the literal Greek meaning of the word "philosophy"). In his view, responsibility precedes any "objective searching after truth".

Levinas derives the primacy of his ethics from the experience of the encounter with the Other. For Levinas, the irreducible relation, the epiphany, of the face-to-face, the encounter with another, is a privileged phenomenon in which the other person's proximity and distance are both strongly felt. "The Other precisely reveals himself in his alterity not in a shock negating the I, but as the primordial phenomenon of gentleness."[3] At the same time, the revelation of the face makes a demand, this demand is before one can express, or know one's freedom, to affirm or deny.[4] One instantly recognizes the transcendence and heteronomy of the Other. Even murder fails as an attempt to take hold of this otherness.

Following Totality and Infinity, Levinas later argued that responsibility for the other is rooted within our subjective constitution. It should be noted that the first line of the preface of this book is "everyone will readily agree that it is of the highest importance to know whether we are not duped by morality."[5] This idea appears in his of recurrence (chapter 4 in Otherwise Than Being), in which Levinas maintains that subjectivity is formed in and through our subjection to the other. Subjectivity, Levinas argued, is primordially ethical, not theoretical: that is to say, our responsibility for the other is not a derivative feature of our subjectivity, but instead, founds our subjective being-in-the-world by giving it a meaningful direction and orientation. Levinas's thesis "ethics as first philosophy", then, means that the traditional philosophical pursuit of knowledge is secondary to a basic ethical duty to the other. To meet the Other is to have the idea of Infinity.[6]

The elderly Levinas was a distinguished French public intellectual, whose books reportedly sold well. He had a major impact on the young Jacques Derrida, a fellow French Jew whose seminal Writing and Difference contains an essay, "Violence and Metaphysics", on Levinas. Derrida also delivered a eulogy at Lévinas's funeral, later published as Adieu à Emmanuel Levinas, an appreciation and exploration of Levinas's moral philosophy. In a memorial essay for Levinas, Jean-Luc Marion claimed that "If one defines a great philosopher as someone without whom philosophy would not have been what it is, then in France there are two great philosophers of the 20th Century: Bergson and Levinas."[7]

A concise evaluation of his impact on modern philosophical thought may be found in his New York Times obituary.[1]

[edit] War experiences

Levinas became a naturalized French citizen in 1930. When France declared war on Germany, he was ordered to report for military duty. During the German invasion of France in 1940, his military unit was quickly surrounded and forced to surrender. Levinas spent the rest of World War II as a prisoner of war in a camp near Hannover in Germany. Lévinas was assigned to a special barrack for Jewish prisoners, who were forbidden any forms of religious worship. Life in the camp was as difficult as might be expected, with Levinas often forced to chop wood and do other menial tasks. Other prisoners saw him frequently jotting in a notebook. These jottings were later developed into his book De l'Existence à l'Existent (1947) and a series of lectures published under the title Le Temps et l'Autre (1948). His wartime notebooks have now been published in their original form as Œuvres: Tome 1, Carnets de captivité suivi de Ecrits sur la captivité et Notes philosophiques diverses (2009).

Meanwhile, Maurice Blanchot helped Levinas' wife and daughter spend the war in a monastery, thus sparing them from the Holocaust. Blanchot, at considerable personal risk, also saw to it that Levinas was able to keep in contact with his immediate family through letters and other messages. Other members of Levinas' family were not so fortunate; his mother-in-law was deported and never heard from again, while his father and brothers were killed in Lithuania by the SS.[8]

[edit] Cultural influences

Jean-Pierre and Luc Dardenne [9] renowned Belgian filmmakers have referred to Levinas as an important underpinning for their filmmaking ethics.