Mushka Liba Orenstein

ביטוח לאומי - דף הנצחה

Family book of Rabbi from Ladi, ref #636

משפחת ריבלין

http://collections.tourolib.org/gsdl/cgi-bin/library?e=q-00000-00--...

וידמן מושקה ליבה (אורנשטיין) (בת אשר יצחק וידמן וחיה בלומה סלוטקין)

היתה דמות מופלאה של אם בישראל, ושל אשה מהדור הישן, אשר ידעה להבין את עולמו של הדור החדש, את מאבקו ואת שאיפותיו. חייה היו שרשרת של מסירות, גבורה והקרבה. היה בה נאמנות לאידיאלים הציוניים. הדבר התבטא בהתיישבות משפחתה במושבה "נוה-יעקב" בצפון ירושלים והאחזותה במקום על אף הקשיים ולאחר מכן במגוריה ברובע היהודי בעיר העתיקה.

מושקה ליבה לוותה את בעלה ר' יצחק אבגידור בכל צעדיו, בפעילותו המפלגתית היישובית והציבורית, באהבה ובנאמנות בלי סייג, בהצלחותיו ובכשלונותיו.

כשבעלה וחבריו יסדו את המושבה "נוה-יעקב" עברה עם ילדיה הפעוטים והיתה הראשונה והיחידה שבאה לגור בכפר הנידח בלב יישובים ערביים.

בכפר לא היה רופא ובהעדר תחבורה היו צריכים לכתת רגליים לעיר. באחת השבתות חלה תינוקה בן תשעה חודשים וחום גופו הגיע לארבעים מעלות. היא נטלה את התינוק בזרועותיה, ומיהרה לכביש לירושלים. בדרך מת התינוק בזרועותיה.

אופיה החזק והאמיץ עמד לה להתגבר על המכשולים גם בימי הפרעות של שנת תרפ"ט - 1929 וגם בשנות המאורעות תרצ"ו-תרצ"ט - 1936-1939, שנים בהם הרבו הערבים לתקוף את ביתה בכפר, מאחר והוא שימש כמחסן הנשק.

כאשר משפחתה עברה בשנת ת"ש - 1940 לגור ברובע היהודי בעיר העתיקה, החלה בפעילות ציבורית ברובע יחד עם בעלה והצטיינה בדאגתה לעניים.

בפרוץ מלחמת העצמאות בשנת תש"ח - 1948, לא שעתה לעצה שיעצוה רבים, לעזוב את העיר העתיקה, מחמת הסכנה.

היא מסרה כמה חדרים בביתה, שעמד על גבול הרובע היהודי, לאנשי "ההגנה", אשר הפכום לעמדת מגן קדמית. לא אחת ניצל נשק המגן מהחרמה ע"י הצבא הבריטי, בזכות קור רוחה, שלותה ואומץ לבה, בשעה שחיילים בריטיים היו באים לעשות חיפושים בבית. כאשר באו הבריטים בהפתעה, ולא היה סיפק להטמין את הנשק ב"סליק", היתה מתחלה ושוכבת במיטה, כאשר הנשק ממלאים את המיטה בין הכרים והכסתות.

בימי המלחמה היתה לאם ללוחמים והשתדלה להנעים את חייהם בכך שיצרה אוירה של בית, חמימות ומסירות. היא בשלה עבורם וכיבסב את בגדיהם.

ביום ראשון י"ד אייר תש"ח התחילה הפגזה כבדה על השטח היהודי המצומצם, מעמדות התותחים של הלגיון הערבי בהר הזיתים. בעלה ר' יצחק אביגדור נפגע במוחו מרסיס פגז ומת במקום. מושקה ליבה נפגעה מרסיס בעורק דם ראשי ברגלה ואחרי יסורים קשים ונוראים שנמשכו שעתיים, מתה גם היא מחוסר אמצעי רפואה.

מושקה ליבה ובעלה יצחק אביגדור נשארו קבורים בירושלים העתיקה, עד שהועברו עצמותיהם, אחרי שחרור ירושלים, לקבר אחים בהר הזיתים.

בעלה - יצחק אביגדור אורנשטיין.(בן משה י"ל אורנשטיין ורייזיל צוקרמן)

צאצאיהם: רעכיל, ישעיהו, אברהם ירחמיאל, ישראל אורי, שמואל משה י"ל, שרה רבקה.

הרבנית מישקה ליבה אורנשטיין

נולדה בשנת תרנ"ח (1898) בירושלים.

לאביה הרב אשר יצחק וידמן (נכדי של הרב אברהםשלמה זלמן צורף (סלומון ), מראשוני הישוב האשכנזי בירושלים וממנהיגיו - ראה כרך א', עמוד 45), ולאמה בלומה (נכדת הרב יעקב כולי סלונים ואשתו מנוחה רחל בת האדמו"ר האמצעי לשושלת חבד, שיסדו את הישוב החב"די בחברון). הנה כי כן היתה פרי איחוי הקרע הגדול שהיה לפנים בגולה בין הפרושים תלמידי הגר"א ובין החסידים תלמידי תלמידיו של הבעשט, בהיותה

מצד אביה מצאצאי הפרושים הלוחמים ומצד אמה מצאצאי בית חבד החסידי, שבגולה נרדפו על-ידי הפרושים הקנאים, ואילו כאן נתאחה הקרע ביניהם בכח מצוות יישוב ארץ-ישראל והמגמה להניח יסודות לעליה האשכנזית, וברוח המסורת של שני הענפים המפוארים בעץ ישראל נתחנכה בבית הוריה.

כשגדלה נישאה להרב יצחק אביגדור אורנשטיין (ראה בכרך זה).

בהליכותיה הצטיינה באצילות-רוח, באופי איתן ובנדיבות למופת. ביתה היה פתוח לכל עני ומדוכא, ולא היתה שבת שלא היה אורח מיסב על שולחנה. ביחוד נתגלה אופיה משיצאה עם בתה ראשונה להשתכן בכפר העברי נוה, יעקב, כשבעה וחצי ק"מ מחוץ לירושלים בדרך לשכם, במקום שגם עוברי-אורח יהודים לא היו מצויים ביותר. נשאה את התלאות באורך-רוח, ואף בעת מהומות תרפ"ט ותרצ"ו-צט לא עזבה את ביתה, ששימש מרכז ההגנה, והחליקה מעמד באומץ על אף ההתקפות התדירות של הערבים.

משנתמנה בעלה בשנת ת"ש לרב מפקח ליד הכותל המערבי עברה לדור בעיר העתיקה. שם עזרה לבעלה בפעולותיו לחיזוק הישוב הקטן ופעלה רבות לעזרת עניי העיר העתיקה.

כשפרצה מלחמת הערבים ביהודים בחשון תש"ח, בעקב החלטת האו"ם על החלוקה וייסוד מדינה יהודית, שידלוה רבים לצאת לעיר החדשה מפני הסכנה, אך היא דחתה את העצות הטובות, ואף עודדה את יתר התושבים להחזיק מעמד. בביתה שעל גבול הרובע הערבי נתנה

בסיס קבוע לאנשי המגן, בישלה וכיבסה בשבילם ודאגה לכל צרכיהם, ובצדק קראו לה "אם החיילים". משהרסה פצצה את ביתה - ובעלה היה אז מחוץ לעיר העתיקה השיגה דירה אחרת, אמנם קטנה מהקודמת. ריהטה אותה מחדש ואף התקינה בה מים וחשמל, ובכך הפגינה את אמונתה בנצחון ישראל ולא יצאה לעיר החדשה. בניה הגדולים היו בין הלוחמים מחוץ לחומה, ואחד היה מפקד קטע בתוך העיר העתיקה, ואת בתה בת ה-13 בימים ההם שלחה לשרות בעמדות המגן, תחילה כקשרית ואח"כ כחובשת, ורק לעתים רחוקות ראתה אותם, ואז היתה מחזקת את רוחם בדברי עידוד. היא עצמה סבלה מכאובים ברגליה מחמת מחלה, אבל בתקופת המצור נטלה על עצמה מאמצים נוספים והיתה אומרת שאינה מרגישה כל כאב ברגליה, ואכן נראה בה, שעוז רוחה ניצח את הכאב הגופני.

נהרגה בפגיעת פגז אויב, יחד עם בעלה, ביום י"ד אייר תשי"ח (4.5.1958) והובאה לקבורה ארעית בחצר "בתי מחסה" ביום יז אייר תשי"ח.

צאצאיה: רחל אשת הרב אברהם הכהן ראטה,ישעיהו אורן (בעל משרפות סיד בכרכור), אברהם אורנשטיין (מרצה בטכניון העברי בחיפה), ישראל אורי אורנשטיין, שמואל אבו-אור, שרה אשת אריה ויס.