R' Yitzchak Avigdor Orenstein

משרד הביטחון - דף הנצחה

ויקיפדיה עברית

----------------------------

http://www.chabad.info/chabadpedia/index.php?title=%D7%99%D7%A6%D7%...

http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?146990&BOOKS

http://collections.tourolib.org/gsdl/cgi-bin/library?e=d-00000-00--...

http://www.salomon200.com/content_inner.asp?id=401&title=%D7%94%D7%...

טוראי אורנשטיין, הרב יצחק-אביגדור

בן שושנה-רייזל והרב משה יהודה-לייב, נולד ביום ד' בתמוז תרנ"ג 1893)) בירושלים. למד בכמה ישיבות ("אהל משה", "תורת-אמת" ועוד). בנעוריו היה מראשוני החולמים על חידוש פריחתה של הארץ. ממייסדי החברה הצעירה "הכפר העברי", אשר עיקר תפקידה היה הקמת כפרים ושכונות למען בני ישיבות שיעזרו לכונן את ארץ-ישראל - ובייחוד את "היישוב הישן;" המושבה נווה יעקב, שהוקמה בדרך לירושלים-רמאללה, נוסדה על-ידי חברה זו. הוא קנה את אדמות הכפר בית חנינה כנחלה לצעירים מבני ירושלים הרוצים להתמסר לעבודה חקלאית ועד יומו האחרון פעל למען הכפר, היה חבר הנהלתו וגזברו וגם בא-כוחו בפני הממשלה בענייני ביטחון והגנה. כן לקח חלק פעיל בגאולת אדמה צפונית- מערבית לירושלים (בקרבת קברי הסנהדרין), אשר עליה הוקמה שכונת סנהדריה. הרב יצחק-אביגדור הוציא כתב-עת בשם "דביר" - ירחון לתורה ולחכמת-ישראל, היה ממייסדי "המזרחי הצעיר" ומזכירו והשתתף בכל הוועידות העולמיות של "המזרחי". כן היה ציר בשני קונגרסים ציוניים (הי"ג בקרלסבד והט"ו בבזל). אחרי משפט-העמים בעניין זכותנו על הכותל המערבי (בשנת 1931), שהרשה לנו למנות נציג כממונה על אותו חלק של הכותל שאליו הותרה לנו הגישה, מינוהו המוסדות הלאומיים והרבנות הראשית לתפקיד חשוב וקדוש - תפקיד המפקח ליד הכותל. במשך שמונה-עשרה שנים היה טורח יום-יום ומסייע בידי היהודים שבאו להתייחד עם הכותל. בשנת תרצ"ח נתמנה מטעם האדמו"ר מלובביץ' למנהל "כולל חב"ד" בארץ והוא אמנם לא הכזיב במילוי תפקידו: הוא היה כאב למאות משפחות עניות ב"יישוב הישן", לאלמנותיו ויתומיו. לפי בקשת האדמו"ר יסד "חברת תהילים" שישבה במשמרות יומם ולילה בתפילה על האחים האומללים שבגולה. היה יושב-ראש "התאחדות בני העיר העתיקה", ששמה לה למטרה לחזק את היישוב היהודי בעיר העתיקה; ראשית פעולתה היתה יסוד "קופת מלווה" - ועזרתה הורגשה בעיקר בימי-המצור; כן עסקה ההתאחדות בגאולת בתי יהודים שעברו לבעלות ערבים.

בתחילת המצור הערבי על העיר העתיקה בימי מלחמת-העצמאות הוזמן לירושלים החדשה בקשר לענייני ה"כולל" אך לא נעתר להפצרות ידידיו להישאר עימם, בייחוד לאחר שנודע לו שביתו פוצץ ובנו נפצע. אחרי מאמצים רבים מצדו ושתדלנותם של אישים דגולים, כמו יצחק בן-צבי והרב הרצוג, בפני השלטונות הבריטיים, הורשה לו לחזור לעיר העתיקה. לידידו בארצות-הברית, ששאל אותו למה דווקא התעקש לרדת למקום-הסכנה, ענה: "אם נגזר על מאן-דהוא לעלות קרבן על קדושת ירושלים העתיקה ומקומותיה הקדושים הרי אני מחויב בכך מכל אדם אחר". ביתו, שעמד על הגבול בין הרובע היהודי ובין הרובע הערבי ושימש עמדה לאנשי-המגן, נחרב כולו ועלה באש על ספרייתו הגדולה וכתבי-היד החשובים שלו; אבל הרב לא התייאש. הוא התייצב מיד בשורת ראשוני המגינים ונתמנה מנהל העניינים האדמיניסטרטיביים של תושבי הרובע. במשך שלושת החודשים שבהם כיהן בתפקיד זה, הראה את יכולתו בהסדרי עבודה, הגנה, משטרה עברית ועידוד הרוחות בכלל, ולמעשה היה האחראי לכל שטחי-החיים. יומיים לפני נופלו, סייע בידיו ממש להביא לקבורה במגרש בתי-מחסה את מגיני הרובע שנפלו באותו שבוע, והוא, כאבי "היישוב הישן", אמר את ה"קדיש" האחרון על קברם. אולם למחרת השבת, ביום י"ד באייר תש"ח 23.5.1948)), פגע בו כדור-האויב ואף אישתו הרבנית (מושקא-ליבא) נפצעה פצעי-מוות. שניהם הובאו לקבורה באותו מקום. הניח ארבעה בנים ושתי בנות.

על פי החלטת עיריית ירושלים נקרא אחד הרחובות בשכונת תל-ארזה שבעיר על שמו של הרב.

שמו נחקק באנדרטה שהוקמה בבית העלמין הצבאי בהר-הרצל לזכר חללי הרובע היהודי ולזכר לוחמים שנפלו במערכה על ירושלים והובאו לקבורה בהר-הזיתים.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

רב יצחק אביגדור אורנשטין נולד בשנת תרנ"ג בירושלים, לאביו הרב משה יהודה ליב אורנשטין ולאמו מרת רייזיל. הרב אורנשטין היה נצר למשפחה חב"דית חשובה. במשך מאה שנים שימשו הוא ואבותיו, ארבעה דורות לאחור, כממונים בכולל חב"ד בארץ הקודש. היה צאצא של ר' משה ב"ר מרדכי ואלאברינקי, מהעיר סלונים. בנו ר' אורי אורנשטיין ואלאברינקי, (מסלונים - צפת - ירושלים), היה הממונה הכולל הראשון בירושלים. כן, בנו ר' ישעיה אורנשטיין, נכדו ר' יעקב אורנשטיין, נינו ר' משה יהודה ליב אורנשטיין, ובן נינו ר' יצחק אביגדור אורנשטיין.

הפלאתו הייתה לא רק בזכות אבות, אלא בעקר בזכות עצמו, כאחד מבני ציון היקרים המסולאים בפז, אשר כל ימי חייו היו פרשה אחת של חיי תורה, עבודה ומסירות נפש בעד ירושלים וסביבותיה, ואשר עמד על משמרתו בהגנת ירושלים העתיקה ושריד מקדשנו "הכותל המערבי" עד יומו האחרון.

צעירותו למד בישיבותיה של ירושלים, ובהיותו צעיר כבר נתפרסם כתלמיד חכם מובהק ובעל כשרונות מופלאים. בין השאר למד בישיבת "אהל משה", והיה לאחד מהתלמידים המצויינים שם.

לאחר שכ"ק אדמו"ר הרש"ב ייסד את ישיבת תורת אמת חברון לפני מלחמת העולם הראשונה, עבר הרב אורנשטין ללמוד בה. למרות שלא למד קודם לכן את תורת החסידות, הצליח בזמן קצר לעלות במעלות החכמה של הלמודים העמוקים בתורת חסידות חב"ד. הוא המשיך בלימודיו ב"תורת אמת" עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אז נסגרה הישיבה.

מלחמת העולם הראשונה - מלחמה זו פגעה קשות בתושבי ירושלים, והוציאה את הרב יצחק אביגדור מספסלי הישיבה. בימים הטרופים ההם נתגלה כעסקן ציבורי פעיל והיה שותף בכל פעולות ההצלה שנעשו בירושלים בימים ההם. בזכות הנתינות הספרדית שאבותיו רכשו בכסף מלא, יכול היה להתהלך חפשי מפחד השוטר והז'נדרם התורכי אשר ארבו לכל צעיר יהודי כדי לגייסו לעבודות צבאיות. כך יכול היה לעזור לכמה מחבריו להמלט מידי התורכים.

כמו כן היה פעיל בעבודת ההצלה ל"מזי הרעב" שרבו אז בירושלים, ולנפגעים במגפות הדבר וטיפוס-הבהרות אשר פשטו בירושלים בשנות המלחמה.

במהלך ביקורו של אדמו"ר הריי"צ בארץ הקודש בשנת תרפ"ט, ביקר גם במשרדי 'כולל חב"ד' (בשכונת 'מאה שערים' בירושלים). הזדמנות זו נוצלה ע"י גבאי כולל חב"ד להפציר ברבי כי יאות לקבל על עצמו את נשיאות ה'כולל'. הרבי התנה את נשיאותו בקבלת בעלות מוחלטת על הכולל, מינוי אנשים מצדו בהנהלה ובנוסף לכך דרש שכל חברי הכולל יתחייבו לעמוד בתקנות שהוא יתקן. הנהלת הכולל הסכימה לכל התנאים. בשלב ראשון מינה כבא כוחו את הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב והשאיר את ההנהלה הקודמת על מכונה עד אשר ישלח את תקנות הכולל.

לאחר קבלת הנשיאות מצד הרבי, ערך מספר שינויים בהנהלת הכולל -ולצד בא כוחו הרב הרב אליעזרוב, הוסיף ומינה אישית גם את החסידים הרב דוד לבנון והרב אורנשטין כחברי ועד המנהל מטעמו. בכך החל למעשה למלאות למעשה את תפקידי אבותיו בכולל.

הרב אורנשטין רתם את כל מרצו וכישוריו כדי לנהל ולכלכל בתבונה את צרכי הכולל הותיק הזה, שנמסר לידו. בשרותו בכולל היה אב למאות משפחות עניים של הישוב החב"די, אלמנותיו ויתומיו.

בשנת תש"א היה שותף לייסד את אגודת חסידי חב"ד באה"ק ושמרכזה יהיה ירושלים, נסיון זה לא עלה יפה. היה זה מספר חודשים לפני שייסד אדמו"ר הריי"צ את אגו"ח באה"ק. אך בשנכאשר ייסד אדמור הריי"צ את אגו"ח, הצטרף הרב אורנשטיין לאגודה שהוקמה מחדש והיה חבר בה עד יומו האחרון.

מפנה חשוב ורב ערך חל בחיי הרב אורנשטין לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם כיבוש ירושלים בידי הבריטים. אז קמה התעוררות בקרב יהודי ירושלים לארגן את חייהם הציבוריים. רבים מיהודי העיר נחלצו ראשונים לעבודה זו.

בחודש תשרי תרפ"ט החלה פרשת הכותל המערבי, אשר תפסה מקום חשוב בחייו של הרב אורנשטיין. באותם ימים התקיימה אסיפה במהלכה הוחלט להקים ועדה שתפקח מקרוב על ענייני הכותל המערבי לטובת היהודים שבאו לפוקדו, אך זכויותיהם נפגעו מיחס הערבים והשלטון הבריטי. שם הוועדה נקבע ל"ועדת הכותל". בראש הוועדה מונה הרב אורנשטין.

בפרוטוקול שנרשם אז, נרשמו התפקידים שהוטלו עליו ועל 'ועד הפועל' שפעל לימינו: א. בכל ימות הכנוס (כלומר, התפלות) וזמני הכנוס עליו להמצא שם.

ב. במשך כל הזמן שהיהודים נמצאים שם, עליו להשגיח על הסדרים.

ג. עליו להתבונן על עבודתם של השמשים ולהביא לפני הועדה בזמן הכי קרוב הצעה מעובדת לסדור עניני ההכנסות של הכותל, ועל יסוד ידיעות קודמות.

ד. עליו לנהל פנקס ולרשום את כל המקרים בעלי ערך המתהווים על יד הכותל.

ה. עליו לעמוד בקשר עם המשטרה הנמצאת סביב הכותל, ואם אפשר גם עם שכיני המקום.

ו. במקרים מפריעים יוצאים מן הכלל עליו למסור לוועד הפועל של הועדה.

כן הוטלו עליו תפקידים ספרותיים, היינו, לאסוף את כל החומר הנדפס והידוע בעל פה ביחס לכותל במשך דורות, וכן להיות גם המזכיר של ועדת הכותל.

המשכורת שלו נקבעה ל-‏10 לא"י לחודש. אולם, הועדה עצמה התפרקה מיד אחרי גמר תפקידה, אך האחריות המדינית והקשר המעשי הכרוכים בפקוח על הכותל, נשארו בידי הועד הלאומי ואגודת ישראל, אשר גם שילמו את משכורתו.

תמורת סכום פעוט זה, "משכורת רעב", הוא עבד בעבודה קשה ומפרכת, אך הוא ראה בתפקידו האחראי, כמשימת קודש. עבודתו בכותל הייתה קשה ואחראית, וגם מסוכנת במדה מסויימת. "בימים ובמצבים היותר קשים לא החסרתי כמעט יום אחד מלבקר את הכותל, ולא פעם עמדתי בחזקת סכנת נפש, ולא היה דבר שמנע אותי מלמלאות את עבודתי בשלמות ובאמונה", כתב באחד ממכתביו לוועד העולמי. "העבודה היא גם קשה במובן הגופני, בשבתות אני נמצא בכותל מן הבוקר עד הערב, קרוב לשתים עשרה שעות ביום. יום יום אני נמצא על יד הכותל שעות אחדות. לבד זה הרי היא עבודה אחראית מאד לשמור על הסדרים בכותל ועל היחסים עם השכנים הערבים הגרים בסביבת הכותל, ואני חושב כי שמרתי כל הזמן על עבודתי ותפקידי באמונה.

"אבל, מצבי החומרי הוא כיום קשה מאד, כי משכרתי היא קטנה ביחס לצרכי הבית והמשפחה, וזה הכריחני לפנות אליכם בבקשה כי תתחשבו עם כל הנ"ל ותקציבו לי משכרת הגונה באופן שאוכל להתפרנס מזה".

הרב אורנשטין היה נשאר מדי שבת וחג ליד הכותל במשך רוב שעות היום. היות ובשבת נאסרה הקריאה בתורה ליד הכותל על ידי שלטונות המנדט, היו המתפללים נכנסים לבית בסמוך לכותל, וקוראים שם בתורה וחוזרים לכותל לתפלת המוסף. לאחר התפלה היה הרב אורנשטין שוהה בכותל עד הצהרים. אחר הצהרים היה חוזר לכותל ושוהה שם עד הלילה, עד שאחרון המתפללים היה עוזב את רחבת הכותל.

כרב מפקח, בא-כח הרבנות הראשית והמוסדות הלאומיים, היה הרב אורנשטין מקבל, בשם המוסדות, פני אישים חשובים ואורחים רשמיים שבאו לבקר ליד הכותל המערבי.

הרב אורנשטין נכנס לגור בעיר העתיקה בשנת ת"ש.

כשנכנס לגור בירושלים העתיקה, מצא במקום ישוב דל שהלך והצטמק, עד שהגיע בשנים האחרונות לאוכלוסיה דלה בת שלשת אלפי נפש. חלק גדול מהם היו עניים ודלים, וביניהם היה אחוז הזקנים גבוה. חלקם למדו בישיבות וחלקם הזדקקו למחלקה הסוציאלית של ועד הקהילה, ורק מיעוטם היו חנונים ופועלים שכירי יום, אשר מקום פרנסתם היה מחוץ לחומות.

הרבה מרץ וזמן הקדיש הרב אורנשטין למשימה שנטל עליו למשוך כוחות צעירים לרובע, לחזק את האוכלוסייה היהודית ולפתח במקום מקורות פרנסה. ביזמתו הוקם ועד של אישים שונים מהצבור הירושלמי שהכין תכניות להקים בתי מלאכה ותעשיית בית, לבנות בנינים משותפים על המגרשים הריקים בדרום הרובע סמוך לחומה, ולרכוש את החצרות שהיו לערבים באזור היהודי בעיר העתיקה, ובייחוד ברחוב הקראיים.

אולם, הקשיים היו גדולים, הכרת הנחיצות לפעולות אלה לא חדרה במידה מספקת להכרתם של המוסדות והצבור ולא נמצאו הכספים הדרושים, ומכל התכניות הגדולות לא יצא כמעט כלום. מובן מאליו כי אילו בוצעו התכניות לשיקום הרובע היהודי אפילו בחלקם, כי אז היה גורל הישוב היהודי בעיר העתיקה שונה לגמרי.

הרב אורנשטין דאג לקבל כסף לתמיכה בעניי העיר העתיקה ממקורות שונים. הוא קבל כספים מיהודי עשיר ששמר על עלום שמו, מאגודת "אחווה" שהוא היה אחד האחים המכובדים בתוכה, ומהמועצה הדתית של קהילת ירושלים.

הוא היה מקבל בביתו את העניים ונתן לכל אחד ואחד מהם את המגיע לו מדי יום ביומו והיה עסוק בכך במשך כמה שעות. אם כי דבר זה הכביד עליו מפאת שהיה עסוק בלימודיו ובמחקריו התורניים, קבל זאת עליו באהבה.

הרב אורנשטין פעל גם למען חיזוק המצב הרוחני של יהדות העיר העתיקה. לשם כך יסד ישיבה שנקראה "מדרש שמואל" על שם כ"ק אדמו"ר מהר"ש, וטובי האברכים בעיר למדו בה בשעות הלילה.

עינם של הבריטים הייתה צרה בפעולותיו הרבות לביצור החיים היהודיים ברובע היהודי, וכך, במחצית חודש טבת תש"ח יצא הרב אורנשטין את העיר העתיקה לסדר את עניני "כולל חב"ד", ועניני חברת "הכפר העברי". בבואו לוועד הקהילה כדי להצטרף לשיירה כדי לשוב לביתו בירושלים העתיקה, הופתע מרה משחסמו האנגלים לפניו את הדרך ולא נתנו לו לחזור לביתו, בטענה שתפקידו ליד הכותל המערבי הסתיים, ואין לו מה לעשות עוד בעיר. משטען ששם ביתו, הודיעו לו שיעבירו אליו את אשתו וילדיו.

העובדה שלא יכול היה לחזור לירושלים העתיקה, ציערה אותו מאד, והוא עשה מאמצים כבירים לחזור לביתו. על אף עצת ידידיו הרבים ועל אף תחנוני אמו הזקנה לכולם היה אומר ועונה: "שם מקומי, בין אחי לסבל, ולא פה. הלא חיים שם, ברוך השם יהודים רבים ועיר שלמה נלחמת ועומדת על נפשה".

לאחר מאמצים רבים ובלתי פוסקים מצדו ומצד גורמים חשובים אחרים כמו הרב הרצוג ונשיא הועד הלאומי דאז מר יצחק בן-צבי, הורשה הרב אורנשטין לשוב לביתו.

תחילת המצור הערבי על העיר העתיקה בימי מלחמת-העצמאות, הוזמן לירושלים החדשה בקשר לענייני ה"כולל" אך לא נעתר להפצרות ידידיו להישאר עימם, בייחוד לאחר שנודע לו שביתו פוצץ ובנו נפצע. אחרי מאמצים רבים מצדו ושתדלנותם של אישים דגולים, כמו יצחק בן-צבי והרב הרצוג, בפני השלטונות הבריטיים, הורשה לו לחזור לעיר העתיקה. לידידו בארצות-הברית, ששאל אותו למה דווקא התעקש לרדת למקום-הסכנה, ענה: "אם נגזר על מאן-דהוא לעלות קרבן על קדושת ירושלים העתיקה ומקומותיה הקדושים הרי אני מחויב בכך מכל אדם אחר". ביתו, שעמד על הגבול בין הרובע היהודי ובין הרובע הערבי ושימש עמדה לאנשי-המגן, נחרב כולו ועלה באש על ספרייתו הגדולה וכתבי-היד החשובים שלו.

הרב אורנשטין התייצב מיד בשורת ראשוני המגינים ונתמנה למנהל העניינים האדמיניסטרטיביים של תושבי הרובע. במשך שלושת החודשים שבהם כיהן בתפקיד זה, הראה את יכולתו בהסדרי עבודה, הגנה, ועידוד הרוחות בכלל, ולמעשה היה האחראי לכל שטחי-החיים. יומיים לפני נופלו, סייע בידיו ממש להביא לקבורה במגרש בתי-מחסה את מגיני הרובע שנפלו באותו שבוע, והוא, כאבי "היישוב הישן", אמר את ה"קדיש" האחרון על קברם.

קובץ זיכרון על הרב אורנשטיין

הרב יצחק אביגדור אורנשטיין

נולד ד' תמוז תרנ"ג (1893) בירושלים.

לאביו הרב משה יהודה ליב אורנשטיין (בן הרב הגדול ר' יעקב , בן ר' ישעיה , בן ר' אורי; שעלה לארץ עוד בשנת תקצ"א (1831) ראה בכרך זה - ועל שמו אורי נקראה המשפחה בשם אורנשטיין) ולאמו שושנה רייזל בת המדפיס שמואל צוקרמן (מחלוצי הדפוס בירושלים דאה כרך ג', עמוד 1255), ומצד האמהות של אבותיו התיחס על צאצאי מחברי "קרן אורה" ו"שאגת אריה" והגר"א מוילנא ובית ריבלין, וכן היה בקירבת משפחה להרב משה בלויא, מראשי אגודת ישראל (ראה כרך א', עמוד 175).

למד בחדר פרטי ואח"כ בישיבות "אהל משה" (בה למד ביחד עם אביו ואבי אביו ואביו זקנו, ארבעה דורות על שלחן אחד), "תורת אמת", "מאה שערים", וכשיסד הנדיב לייזרוביץ משיקאגו בשנת תרע"ב (1912) את "ישיבת המצטיינים", אליה נתקבלו 2-2 אברכים מבחירי הלומדים בחמש הישיבות הגדולות, שישבו במוצא, מחוץ ל"שאון הכרך" של ירושלים בימים ההם, וישקדו על לימודיהם להכשיר עצמם לרבנות, נבחר ר' יצחק אביגדור לאחד משני המצטיינים מ"אהל משה" על אף גילו הצעיר ביחס.

זמן מועט היה חתנו של הגאון ר' אברהם אהרן פראג, ובשנת תרע"ד נשא לאשה את מושקה ליבא בת יצחקוידמן (ראה בכרך זה).

במלחמת העולם הראשונה היה פטיר משרות בצבא, הטורקי בזכות "הנתינות הספרדית" שרכשו אבותיו בכסף, וכך נתאפשר לו להתהלך חפשי מפחד שוטרים ולעזור לרבים להימלט מפני תפיסה ולעזור לנפגעי הרעב והמגפות, ולפרנסתו עסק במסחר במצרכי מזון, והודות לידיעות בהויות העולם, שלמד באופן פרטי בבחרותו, התמצא יפה גם בחיי המעשה.

אחרי המלחמה נתן יד ויזמה להשתלבות הדור הצעיר של בני הישוב הישן בתהליך התחיה הלאומית, במסגרת הארגון הדתי-הלאומי "הצעיר הארץ-ישראלי", שהצטרף אח"כ להסתדרות המזרחי בשם "המזרחי הצעיר". יסד את הסניף הירושלמי והיה המזכיר הארצי של "המזרחי הצעיר" והרוח החיה בכל פעולותיו חישוביות בצבור הדתי. היה פעיל ביסוד "ישיבת המשתלמים", ששימשה גרעין ראשון לבית-המדרש למורים מזרחי, בבחירות לועד העיר ליהודי ירושלים. בבחירות לאספת הנבחרים, ביסוד משרד הרבנות המאוחד מאשכנזים וספרדים וביסוד הרבנות הראשית לארץ-ישראל, (וכל זה תוך מלחמת דברים בהפרעות מצד האדוקים הקיצוניים, וביניהם גם קרובי משפחה), בסידור חניכי ישיבות ירושלים בעבודה חקלאית במושבות ובהכשרת למלאכת-יד נאה בירושלים. היה שנים אחדות מזכירו של הפרופ' חיים פיק, ראש המרכז העולמי של המזרחי, ופעל גם כמנהל מחלקת העליה של המרכז העולמי. היה ציר בועידות ארציות של המזרחי ובכל הועידות העולמיות עד שנת תרפ"ט, וברשימת. המזרחי נבחר לקונגרסים הציוניים הי"ג והט"ו. נסע בשליחות המזרחי העולמי לבגדאד ויסד שם סניף למזרחי.

בתרפ"ב היה מראשוני מיסדיה של חברת "הכפר העברי" לשיכון דתי-לאומי באזור ירושלים ונתן הרבה מרץ ויזמה וכושר ארגוני להצלחת הפעולה, וברכישת חלק של הקרקע נתאחר במשרד ספרי האחוזה עד שעה מאוחרת של ליל שבת (כפי שהורו חז"ל, שבגאולת קרקע בארץ-ישראל יש לעסוק אפילו בשבת), סידר את הקניות מידי הערבים בעלי הקרקעות, פיקח על עיבוד התכניות וביצוע הבניה, ובעיצומו של יום תשעה באב שנת תרפ"ה (1925) נכנס ראשון לביתו שבנה בין עשרת הבתים הראשונים ב"כפר העברי - נוה יעקב" (ליד הכביש הראשי מצפון לירושלים, בדרך רמאללה-שכם). אח"כ שימשבתפקידים שונים בהנהלת החברה והכפר, כמזכיר ומנהל החשבונות, יור ההנהלה, סגן יו"ר, ובאחרונה חבר ההנהלה וגזבר-הכבוד, ושנים אחדות היד. "מוכתר הכפר ונציגו כלפי השלטונות. כן השתתף בפעילות בגאולת הקרקעות וביסוד השכונות סנהדריה ובית וגן בירושלים, וכן היתה לו יד בגאולת קרקעות בכפר חיטין וחלק מאדמת "נבי סמואיל. פעל גם כמנהל כולל חב"ד ונציגו של הרבי מליובאוויטש בארץ, והיה סגן נשיא באגודת "אחוה תלפיות.

משקבעה ועדה בינלאומית, בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929), "סדרים" לתפילת היהודים ליד הכותל, לפיהם

הוטל על המוסדות העליונים של היהודים להעמיד שם מפקח אחראי, נתמנה הוא מטעם הרבנות הראשית לארץישראל והועד הלאומי לכנסת ישראל לתפקיד הרב המפקה ליד הכותל. תפקיד זה מילא באמונה ובמסירות ובשמירה על כבוד ישראל כל עוד היתה ליהודים גישה לכותל המערבי. בגלל מינוי זה הוכרח לעזוב את ביתו בנוהיעקב ואת פעילותו בהנהגת הכפר, אבל הוסיף לשאת את חלקו בעול המינהל המרכזי של עניניו, ומשעבר לדור בעיר העתיקה מצא לו כר נרחב לפעילות למען חיזוק הישוב והגדלתו בעיר העתיקה. השתדל במוסדות הישוב הישן והחדש לספק עזרה לבאים להתישב בתוך החומה, השתתף ביסוד גמ"ח לעזרה קונסטרוקטיבית לתושבי הרובע היהודי, ובתחום תפקידו בהנהגת כולל חב"ד יסד לחסידי חב"ד שבעיר העתיקה ישיבה ובית-מדרש, וכן ניהל את עניני הסעד לנצרכים, ביחוד ברכישת תמיכות וחלוקתן לקראת החגים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה יסד וערך את "הדביר", ירחון לתורה ולחכמת ישראל, שיצא כחמש שנים בהשתתפות גדולי הרבנים והחכמים. מרוב ענווה לא התימר בידענותו בתורה, אבל המבינים שדיברו אתו בענינים אלה עמדו על גדולתו המסותרת. תוך טרדות עסקנותו וגם בעמדו על משמרתו ליד הכותל היה בולע מסכת אחר מסכת בתלמוד, וביחוד בלילות היה עוסק באיסוף ועיבוד כתבי סבו הגאון ר' יעקב אורנשטיין והכינם לדפוס. הוא אסף ספרים רבים ויקרים. כן ערך והכשיר לדפוס שני ספרים מעזבונם של תלמידי חכמים : "משנת יואל" על תולדות חסידות חב"ד ומיסדה, ו"מנחת ריב"א, חידושי הגאון ר' יצחק חריף מפיטרקוב, ובמשך עשרים שנה עסק בחיבור גדול ומקיף על הערוך על פי סוגיות תש"ס.

משהחלו הקרבות של מלחמת השחרור וגברו הקרבות גם בעיר העתיקה, נתרבו משימותיו לעזור ולעודד את קיום הישוב היהודי בה ולגייס עזרה לבל יעזבו היהודים

את הרובע. וכשיצא באמצע טבת תשח לעיר החדשה לסדר עניני כולל חב"ד ו"הכפר העברי", לא נחנוהו אנשי המשטרה הבריטית לחזור, באשר לדבריהם נגמר תפקידו הרשמי ליד הכותל המערבי, שרגל מתפללים יהודים כלתה ממנו מפני הסכנה. שבועות מספר הטריד יום-יום את המוסדות והרבנות הראשית וכל אדם בעל השפעה, שישתדלו להשיג לו רשיון לחזור לביתו. זה היה כבר אחרי שדירתו הראשונה, שליד בית הכנסת החסירי "תפארת ישראל" ("ניסן בק") הופצצה בידי האנגלים ואשתו ואחד מבניו נפגעו קשה והעביר את דירתו ל"בתי מחסה", וכשהידידים בעיר החדשה הפצירו בו שלא יחזור למקום הסכנה המוגברת, השיב, שהוא מוכרח להכנס כדי להציל את ספריו ואת כתבי-היד היקרים של אבותיו ושלו. סוף-סוף הועילה השתדלותם של הרב הראשי הרצוג, ושל נשיא הועד הלאומי יצחק בן צבי (כיום נשיא מדינת ישראל) והורשה לחזור לעיר העתיקה.

משחזר, נתמנה מטעם מפקדת ההגנה למנהל האדמיניסטרציה האזרחית בעיר העתיקה, והוא ניהל את הענינים ביד חזקה ובכושר רב ושקד על הפעלת כל אדם בתפקידו, ומצד אחר התמיד בלחצו על המוסדות המרכזיים שבעיר החדשה, שישלחו את הדרוש למחיה, מזון ודלק, באשר עליו היה עול כלכלת אנשי המגן וכל הישוב האזרחי שברובע היהודי.

משנתרבו החללים, ובגלל המצור לא יכלו עוד להוציאם לקבורה מחוץ לעיר, שקד גם על קבורת המתים "קבורה ארעית" בחצר "בתי מחסה", עד שיאופשר להעבידם למנוחה בהר הזיתים...

באחד הימים האחרונים לקיום הישוב היהודי בעיר העתיקה נפגעו הוא ואשתו בפגז אויב, ושניהם מתו בו ביום - יד אייר תש"ח (23.5.1948), ורק אחרי שלושה ימים נתאפשר להביאם ל"קבורה עראית" בחצר "בתי מחסה", והכתבים שעמל בהם למעלה מעשרים שנה אבדו גם הם.

צאצאיו: רחל אשת הרב אברהם הכהן ראט, ישעיהאורן (בעל משרפות סיד בכרכור), אברהם אורן (מרצה בתכניון בחיפה), ישראל אורי, שמואל אבן-אור, שרה ויס (גננת בנתניה).

נקבר בקבר אחים בהר הזיתים, גוש הנביאים