R' Avrohom Tzvi Kamai, A.B.D. Mir

http://www1.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/communities/mir/rabbis.asp

ב-1901 היה רב הקהילה הרב אליהו ברוך קמאי, ששימש גם בתפקיד ראש הישיבה. אחרי מותו ב-1917 עברה הכהונה לבנו, הרב אברהם צבי הירש קמאי, שעסק קודם לכן במסחר וכיהן גם בראשות ישיבת מיר יחד עם גיסו, הרב אליעזר יהודה פינקל. ב-1940 עזבה הישיבה את מיר ועברה לוילנה. הרב קמאי החליט להישאר עם בני קהילתו. הוא היה הרב האחרון של קהילת מיר. בנובמבר 1941 נרצח הרב על ידי הגרמנים יחד עם בני משפחתו וקהילתו.

הרב אברהם צבי (הירש) קמאי (בכתיב יידיש: קאֹמאי; תר"כ, 1860 - י"ט בחשון תש"ב, 1942) היה רב העיירה מיר וראש ישיבת מיר. נספה בשואה יחד עם בני קהילתו.

אברהם צבי קמאי נולד בה'תר"כ (1860) בעיר שקוד שבליטא, לאביו הרב אליהו ברוך קמאי לימים ראש ישיבת מיר ורבה של מיר. ולרבקה יענטא בתו של הרב חיים זאב יפה רבה של שקוד. בהיותו מטבעו חלש מבחינה גופנית הוא לא גלה למקום תורה, ואת שנות נעוריו עשה במחיצת אביו הגדול, וממנו למד את תורתו ודרכו בעבודת הבורא. מסופר עליו כי בתקופה זו בבית אביו היה שוקד על לימודו לילות כימים עד שכבר בגילו הכירו בו רבים כי עדיו לגדולות. הוא נישא לשרה ביילא בתו של הרב מינץ מהעיר קיידאן ושם סמוך על שולחן חמיו הוא ישב ולמד כשהוא מכונס בד' אמותיו ולא אבה לשמוע על משרה רבנית כלשהי, כשנפטר חותנו והיה עליו לפרנס את ביתו, הוא פתח בית מרקחת אשר אותו ניהלה זוגתו והוא היה מגיע לפעמים כדי להכין תרופות, שכן היה רוקח ומבין גדול בתחום. בשנת תרע"א (1911) כשנפטר רבה של קיידאן, מיד פנו אליו ראשי העדה בבקשה שימלא את מקום רבם. אך הוא עמד בסירובו לכהן במשרה רבנית אלא אם כן יובטח לו כי משכורתו תהיה גם להבא מעסקו. רק ארבע שנים ישב הרב קמאי בנחת עד שבשנת תרע"ה (1915) גורשו כל יהודי קיידאן בעקבות עלילה של השלטון הרוסי, וכך נדד גם הרב קמאי לאוקראינה, שם ישב עם משפחתו כשלש שנים, עד שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. ובסיום המלחמה עזב לפתע את אוקראינה לכיוון מערבה לעיר מינסק, ושם במקרה הוא מצא את אביו שרוע על מיטת חוליו אשר ממנה לא קם וכך עלה בידו להשתתף בהלויית אביו. מסופר על מפגש זה כי אביו נהג ללמוד מידי יום פרק אחד בפרשת השבוע, אך משום החל קורא אביו את פרשת אחרי מות, וכשהעיר הבן לאביו ענה אביו כי הוא מודע לכך והמשיך לקרוא. ומיד לאחר פטירת אביו הוא חזר לעיר מיר, כשהוא אוחז ברבנות העיר כבקשת פרנסי העיר. בתקופה זו הוא היה מחזק ומסייע לבני העיר ומנחמם מתלאות המלחמה. ובשנת תרפ"א (1921) חזרה ישיבת מיר לעיר והוא ללא שהות החל שוב להפריחה מחדש עד שחזרה להיות הישיבה המובילה בפולין.

שיעוריו המיוחדים נהרו מאות מטובי הבחורים, מוחו העילוי היה הוגה שיעורים ומהלכים בהיקף נרחב ועמוק עד שלעתים היו תלמידיו מתקשים לעקוב אחר סדר הדברים, וחידושיו היו לשם דבר כמלאכת מחשבת וכך כבש את לבות השומעים, וכך זכה להעמיד מאות רבות של תלמידים שבנו את עתידם התורני במחיצתו. הוא היה גם פוסק גדול, ופסקיו היו נר לרגליהם הן של בני העיר והן של בני דורו, את מעלת פסיקותיו ורעיונותיו ניתן ללמוד מכך שכשנפטר החפץ חיים היה הרב חיים עוזר גרודזנסקי מתייעץ עמו בענייני הזמן, ואף מקבל את פסיקותיו.

במלחמת העולם השנייה לאחר שפלשו הנאצים לעיר מיר, ומיד החלו ב"טיהורים" המוניים וטבחו בכל בני העיר, וכך היה גם עם רבה של העיר שהובל ב-י"ט בחשון תש"ב יחד עם עוד 1200 מאנשי העיר ומשפחתו ליער השוכן מחוץ לעיירה ובו ירו הנאצים למוות בכל התושבים כשרב העיר מחזק ומעודד את כולם בשעתם האחרונה והוא קורא עמהם את "שמע ישראל" ומבהיר להם את שאמרו חז"ל "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים" ומיד החלו הנאצים בטבח שלא השאיר אחד לפליטה, והם טמונים כולם יחד בקבר אחים גדול בתוככי היער.