Rabbi Maimon Ada Maimon, of Cordobba.

Ada Maimon (Fishman), 1893 – 1973 by Einat Ramon

One of the “spiritual mothers” and historians of Jewish feminism in Israel, Ada Maimon was a teacher by profession and a member of Ha-Po’el ha-Za’ir from 1913 to 1920. She was also one of the founders of Mo’ezet Ha-Po’alot, the General Council of Women Workers in Israel, and its secretary-general from its founding in 1921 to 1926. When she completed her term of office she founded Ayanot, a women’s farm near Nes Ziyyonah. With the establishment of the state, she served as a Mapai party member of the first and second Knessets and was responsible for the legislation of various laws related to women’s equality. Her public activity, together with her role as historian of the feminist movement in Israel, were part of a long, determined struggle on behalf of Jewish women in Israeli society and, even more pronouncedly, in the Jewish religion. This struggle led to frequent conflicts between Maimon and the leaders of the Histadrut and the Labor Party, as well as to arguments with representatives of the religious parties and the Israeli Orthodox establishment.

One of nine children, Ada Fishman was born in Marculesti, Bessarabia (Romania) on the Ninth of Av (July 22), 1893, and grew up as the daughter of a rabbi and scribe, Avraham Elimelekh Fishman (of the Maimon family) and Babeh Golda Fishman. In 1949, she and her brother Rabbi Juda Leib (1875–1962) changed their surname to Maimon to reflect their descent from Maimonides. Her family’s religious Zionist background led her to visit Palestine in 1908, together with her brother Juda Leib, one of the founders of the Orthodox Zionist Mizrachi movement, and to emigrate to Palestine as part of the Second Aliyah in 1912. Early on in her life, her knowledge of classical and modern Jewish literature made her aware of—and opposed to—the inferior status of Jewish women. This opposition informed her lifelong career as an indefatigable fighter for women’s equality in the Israeli workers’ movement.

In 1913, a year after she moved to Palestine, Maimon became an active member of Ha-Po’el ha-Za’ir, the non-Marxist workers’ movement of the Yishuv, whose members included most of the writers and philosophers of the Labor movement, such as Aharon David Gordon (1856–1922), Joseph Hayyim Brenner (1881–1921), Devorah Baron and Joseph Aharonovitch (1877–1937). In 1914 the Teachers’ Association invited her to open a coeducational Hebrew school for the children of families of the Old Yishuv in Safed. At the time, most Jewish residents of the city sent their daughters to the local mission school, but objected to the establishment of a secular Hebrew school in the city. While she was living in Safed, Maimon and two women friends attended the annual memorial celebration for Rabbi Shimon Bar Yohai (mid-second century c.e.) on Mount Meron, violating the Orthodox rabbis’ explicit ban on women’s presence there. When other women followed suit, the ban was abolished de facto.

During World War I, Maimon was a member of the first women workers’ committees, which met secretly to strengthen the women’s demand that they be represented on workers’ committees and their unique employment problems be addressed. Like the other women pioneers of the Second Aliyah, she worked by turns in education and in temporary agricultural labor until 1918, when she was offered the position of treasurer of the Ha-Po’el ha-Za’ir party’s newspaper. Still she continued to work outside the party on behalf of women’s suffrage. That same year, she published a call “To Hebrew Women” from the nonpartisan Women’s Organization of Jaffa, pointing out that “the good old days,” when a woman would say “Amen” to every word her patron uttered, were over and done with. Gone was the “Shekhinah” (Divine Presence) which used to hover over Jewish homes where the spirit of “nullify your will before that of your husband. … The question: ‘Hebrew woman, who knows your life?’” evoked the following reply: “‘I know it: emptiness, lack of personal content, a dangling limb in organized society; but with an aspiration to freedom, a desire for liberation from the human chains which permit me to take a few steps to a certain point and from that point on—a difference between you and me.’”

Some two years after publishing that statement, Fishman herself was elected to the municipal council of the Jewish residents of Jaffa. As the only woman on the committee (and the first on any municipal council in Palestine), she used various tactics— such as coming to the meetings first and hiding behind doors—to prevent the ultra-Orthodox members from leaving meetings because of her presence, but to no avail. Each time they saw her face, the ultra-Orthodox members hastily left the room. A year later the matter was settled; when the first assembly of the Jews of Palestine took place, there were fifteen women out of 314 delegates.

Maimon soon devoted herself entirely to organizing the fight for women’s equality in Palestine. Her vast experience in that field became the driving and organizing force in establishing the Mo’ezet ha-Po’alot at Givat ha-Moreh in the winter of 1921 and led to her election as the organization’s secretary-general, a post she held until 1926. As a delegate to the Workers’ Association and secretary of the Mo’ezet ha-Po’alot, Maimon led a series of public struggles for women’s economic and civil equality in the 1920s. Most of the women pioneers, members of the Second and Third Aliyah, had a difficult time finding work in general and agricultural work in particular. When they succeeded in finding work, they earned about a third as much as the men and had to endure hostility and scorn from their colleagues, the male pioneers, as well as from the Jewish farming families. Maimon and her comrades sought to put women’s economic and civil equality on the national agenda. Her missions included professional training for pioneer women, mainly in agriculture and in industry, the widening of job options and the establishment of an educational system for young children that would allow mothers to go out to work.

In order to organize the working women, it was first necessary to raise their awareness of the profound social inequality that existed, disguised by the egalitarian pioneer socialist ethos. Maimon worked night and day on kibbutzim and agricultural settlements to reduce pioneer women’s inner resistance to organizing themselves socially and politically. She fought for the granting to single women of immigration permits (which were granted mostly to single men; a working man could send for his wife while a woman could not send for her husband) and for the right of married and single women alike to sign contracts with the Zionist settlement institutions to anchor in law their ownership of apartments and agricultural enterprises.

In 1925 the founding committee of the Mo’ezet ha-Po’alot disbanded because of party conflicts, and Maimon resigned her position. The attempt of David Remez (1886–1951), the Histadrut chairman at the time, to resurrect the group while making it subordinate to the Histadrut establishment and silencing Maimon’s independent voice, led to his installing Golda Meir (Meyerson) as the secretary-general of Mo’ezet ha-Po’alot in 1928. But this measure failed when many of the founders and activists vehemently opposed Maimon’s having been pushed out of the leadership, and it led to Meyerson’s resignation in 1930. Golda Meir had not developed as a leader of women workers, nor did she show any interest in advancing women’s equality, while Ada Maimon’s supreme goal was a comprehensive “change of values” which, as she put it, consisted mainly of “equality in all walks of life” between women and men. “As far as I am concerned, the question of women’s liberation in work and so on is an international issue. For one major thing pains and insults women all over the world,” Maimon wrote to her friend and partner in establishing the women workers’ movement, Hayyuta Busel of Deganyah Aleph in 1926. “Now, when everything reeks with the machinations of political parties, I must admit that I have no more interest in that. I must find myself a central point for work in another corner.” Even after she was deposed from the leadership of Mo’ezet ha-Po’alot she continued to represent the women of Palestine/Erez Israel, both Jewish and Arab, at international women’s conferences.

From 1930 to 1933 Maimon served as a member of the Histadrut’s executive committee, resigning over disagreements with Ben-Gurion and the Histadrut leaders. She also used this time to foster the “work in another corner” of which she dreamed: the establishment of a women’s training farm near Nes Ziyyonah. During her term as secretary of the Mo’ezet ha-Po’alot, she had had the idea of setting up a farm that would train about two hundred women agricultural workers every two years and gradually this came to fruition. In 1926 the Jewish National Fund bought the land and gave it to the women workers under her leadership, and she met Selma Margaret Margolis, the director of WIZO in Romania, who took upon herself the fundraising required to establish the village. On 4 Shevat 5692 (January 10, 1932), the Ayanot women’s training farm was established and from then on Maimon managed it while continuing to serve as a member of the WIZO leadership, to which she was elected in 1931, and on the board of the Mo’ezet ha-Po’alot.

Throughout her ideological and educational career Maimon emphasized the need to establish an agricultural enterprise run entirely by women. Ten other women settled together with her, including her older sister, who volunteered to set up a kosher kitchen. Their community was distant from other Jewish communities, but until 1948 its residents had friendly relations with the neighboring Arabs, who called Maimon “Sheikh Ada.” During its first decade, the Ayanot women’s farm absorbed women from Eastern Europe and the Balkans (including Holocaust survivors), overcoming significant cultural differences to absorb women from well-established families in Syria and Lebanon as well. Fourteen years after its establishment, Ayanot became a coeducational agricultural school.

Maimon’s later years of public activity were devoted mainly to absorbing the large wave of immigration of young Holocaust survivors and emigrants from Middle Eastern countries, and to fighting the harmful religious discrimination against women, especially in marriage and divorce law. In 1946–1947 Maimon headed the Histadrut’s Aliyah Department, visiting the Displaced Persons camps and the internment camps on Cyprus to which the British had deported clandestine immigrants. Her profound knowledge of halakhic literature and her uncompromising stance against inequality in marriage (she described child marriage as slavery and even as murder) brought her into endless conflicts, from the Knesset podium, with the ultra-Orthodox and Sephardic political parties. As a member of the Knesset’s legislative committee, she succeeded in proposing and even passing laws setting the age of marriage at seventeen (1950) and prohibiting bigamy (1951), but she failed in her bid to appoint women as religious judges in divorce courts. Interestingly, unlike other members of Knesset who fought with her against the Orthodox religious courts’ monopoly on laws of marriage and divorce (1953), Maimon did not favor civil marriage, both on feminist grounds (in her opinion, civil law harmed women as much as religious law did) and for national-religious reasons (she viewed religious marriage as a guarantee of Jewish unity).

Maimon perceived the first Israeli Knesset as a gathering of men and women sages who would reformulate the Shulhan Arukh of the Jewish people’s renaissance in its own land. Therefore she also hoped that the revival of Israel would bring about a revolution in religious law that would favor Jewish women. Her own fastidious insistence on living a religious and modest life showed that she viewed her public role as being a religious and spiritual one. This attitude led her to oppose every law that granted perquisites and high salaries to public servants and to forgo most of her salary as a member of Knesset. The uniqueness of her spiritual leadership also found expression in her educational leadership of Ayanot, where she departed from Orthodox custom by herself bringing a Torah scroll into the synagogue. She saw this as an expression of the legacies of both Rabbi Abraham Isaac Kook (1865–1935) and Aharon David Gordon. Even her writing the history of the feminist movement in Israel and her essays in the Hebrew press express the same spiritual-intellectual aspect that characterized her political activity. She never married or had children, regarding Ayanot as her home and family, where she continued to be the guiding spirit until her death in 1973.

Education: Received Traditional, Hebrew and General Education.

Knesset Terms: Knessets 1 & 2, from 14.2.1949 - 15.8.1955.

Public Activities:

• In her youth joined a Movement associated with “Ha’Poel Hatzair”
• Worked as a teacher in various towns in pre-State Israel
• In 1914 opened a Hebrew School for Girls in Safed
• Member of Central Committee of “Ha’Poel Hatzair”, 1913-1920
• A delegate to the Prague Conference (1920) where the Federation between “Ha’Poel Hatzair” and “Youth of Zion” was established
• Participated in the founding convention of the Histadrut and served on its Executive Committee.
• A founder of Women’s Workers Movement, secretary, 1921-1930
• Established the “Eyanot” Study Center in Nes Ziona, 1930
• In 1946-1947 was Head of the Aliya Department of the Histadrut and visited the Holocaust survivor camps in Germany as well as the camps in Cyprus.
• Member of World Leadership of WIZO

Publications:

• Bio: “Woman & Mother in Israel” by Yehudit Harari (Heb) (1959)
• “Workers Movement in the Land of Israel” (Heb) (1929)
• “The Pioneers in the Land of Israel” (Heb) (1930)
• “Fifty Years of the Workers Movement” (Heb) (1954)
• “The Entire Way” (Heb) (1972)

http://jwa.org/encyclopedia/article/maimon-fishman-ada

http://www.knesset.gov.il/mk/eng/mk_eng.asp?mk_individual_id_t=504

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%99%D7%9E%...

עדה מימון (8 באוקטובר 1893 − 10 באוקטובר 1973) הייתה מהמייסדות ומהמובילות של מפלגת הפועל הצעיר ותנועת הפועלות, חברת הכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י ומהיוזמות של חוק שיווי זכויות האשה (תשי"א). עלתה ארצה ב-1912 הייתה מורה ומחנכת במושבות. בשנת 1926 יזמה את הקמתו של "משק הפועלות להכשרה חקלאית על ידי נס ציונה", שהפך ב-1930 לבית הספר החקלאי עיינות בהנהגתה. כל חייה פעלה למען שיפור מעמד הנשים ולהבטחת שוויון זכויות מלא להן. מימון נחשבת לאחת המתעדות המרכזיות של תולדות תנועת הפועלות בארץ ושל התנועה לשחרור האישה בישראל בשנים שקדמו להקמת המדינה.

קורות חייה

הודל פישמן, לימים עדה מימון, נולדה למשפחה ולה תשעה ילדים, לאלימלך פישמן, שהיה תלמיד חכם וסופר סת"ם ולבאבע גאלדע פישמן, בעיר מרקולשטי שבבסרביה, אז באימפריה הרוסית. משפחת פישמן נמנתה עם צאצאי הרמב"ם ועל כן עדה ואחיה, יהודה לייב פישמן מימון, שינו את שם משפחתם למימון. משפחת פישמן הנהיגה בביתה אורח חיים דתי ציוני. בשנת 1908 ביקרו עדה ואחיה בארץ ישראל לראשונה, ובשלהי 1912 עלו יחדיו ארצה. בראשית 1913 הצטרפה עדה מימון למפלגת הפועל הצעיר והפכה אחת הפעילות המובהקות בה. היא עבדה לסירוגין בחינוך ובעבודות חקלאיות מזדמנות במושבות עד שהוצע לה לשמש כגזברית עיתון מפלגת הפועל הצעיר.

בין השנים 1920–1926 עמדה בראש תנועת הפועלות ופעלה להרגעת הרוחות הפנים תנועתיות ואף מחוץ, למאבק למען שוויון בין המינים ביישוב. כמו כן פעלה נמרצות להשגת אישורי עלייה לרווקות, דבר שלא היה נהוג בזמנו שכן גברים רווקים קיבלו אישורים ביתר קלות. פעלה לקידום זכותן של כלל הנשים להיות מורשות חתימה מול המוסדות הציוניים המיישבים, במטרה לעגן את בעלותן על דירות, בתים ומשקים חקלאיים. באותה תקופה ייצגה מימון את נשות פלשתינה-א"י, יהודיות וערביות כאחת, בוועידות נשים בינלאומיות.

בין השנים 1930 ל-1933 הייתה מימון חברה בוועד הפועל של ההסתדרות. ב-1931 נבחרה כחברה בהנהגת ויצו. באותן שנים החלה להגשים חלום ישן: הקמת משק להכשרת פועלות בארץ ישראל. ביום ד' בשבט תרצ"ב, 10 בינואר 1932, עלה משק הפועלות עיינות בארץ ישראל על הקרקע, סמוך למושבה נס-ציונה. עם עלייתו על הקרקע החלה מימון לנהלו בפועל, במקביל לתפקידיה הציבוריים האחרים. ב-1946–1947 עמדה בראש מחלקת העלייה של ההסתדרות וכן ביקרה במחנות העקורים באירופה ובמחנות המגורשים בקפריסין.

בכנסת הראשונה והשנייה כיהנה כחברת כנסת בסיעת מפא"י. חברותה בכנסת הראשונה נמשכה בין 14 בפברואר 1949 - 20 באוגוסט 1951. והייתה חברה בוועדת התקנון, חברה בוועדת הכנסת, ועדת החוקה, חוק ומשפט. חברותה בכנסת השנייה נמשכה בין ה-20 באוגוסט 1951 - 15 באוגוסט 1955. היא הייתה חברה בוועדת הכנסת, חברה בוועדת הכנסת, חברה בוועדת הכלכלה וחברה בוועדת החוקה, חוק ומשפט.

כפעילה ותיקה למען זכויות האישה שהכירה היטב את המערכת הפוליטית, פעלה לקידום חקיקה לשוויון נשים בישראל. במסגרת זו התמידה לעסוק בחקיקה הדתית הראשונה בארץ: כיוון שהגיעה מבית דתי ופעלה לאורך כל שנותיה לשלב את החיים הדתיים המסורתיים עם עבודה חלוצית היה זה טבעי עבורה לעגן את תפיסותיה הפמיניסטיות והחברתיות במסגרת פעילות כזו.

עדה מימון ראתה בחוקים הנחקקים בכנסת כגרסה המודרנית ל"שולחן ערוך". בין החוקים בחקיקתם הייתה מעורבת: חוק גיל הנישואין (1950), חוק שיווי זכויות האישה (1951), חוק עבודת נשים (1951), חוק הגנת הדייר (1955), חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים (1953) וחוק הדיינים (1955). בה בעת פרסמה מאמרים רבים שעיקרם הצגת השקפת עולם פמיניסטית בעיתונים העבריים השונים בארץ ישראל, בראשם ביטאון הפועלות דבר הפועלת.

עדה מימון לא נישאה מעולם, מתוך בחירה פמיניסטית אידאולוגית ונפטרה ערירית. הובאה לקבורה בדגניה ב'.

עיינות

בשנת 1923 הגתה עדה מימון את רעיון הקמתה של חוות הכשרה למאתיים פועלות אשר יוכשרו מדי שנתיים במקום. היא פרסמה רשימות בביטאון תנועת הפועלות דבר הפועלת ובעיתון הפועל הצעיר בהן תיארה את הכפר, שיקום בשטח בן 500 דונם כשלושה קילומטרים וחצי ממערב לנס ציונה, שאדמתו התאימה לעבודה חקלאית והיה בטוח יחסית, שכן גבל עם אדמת המושבה. הצעתה להקמת חוות הכשרה כזו עלתה לראשונה בשנת 1927, בוועידה עולמית של ויצו. הוועידה קיבלה ההצעה והציעה לה לפנות בשמה של הנהלת ויצו העולמית ליושבת ראש ויצו רומניה, הגברת סלמה מרגריט מרגוליס. בוועידה עולמית של ויצו לשנת 1928 הכריזה מרגוליס שההסתדרות תקבל עליה לממן את הקמת המשק במשך ארבע השנים הראשונות. מימון העריכה את ההשקעה ב-21 אלף פאונד. עברו ארבע שנים עד החריש הראשון וחפירת הבאר הראשונה, בשנת 1929. בתוך ארבע עשרה שנה הפך משק הפועלות לבית ספר תיכון חקלאי.

עדה מימון ראתה בחוות ההכשרות מציאות שאין לערער עליה. כיוון שבאותה תקופה התקשו הפועלות למצוא עבודה, סיפקה חווה זו תעסוקה למאות מהן. החברה היישובית, שהחקלאות הייתה נר לרגליה, ראתה את שיתופה של האישה בחקלאות כמחויבת המציאות: רק כך יוכלו החלוצים להכריז על החברה החלוצית כמגשימה את ייעודה בארץ ישראל. חוות הכשרה זו התייחסה לקשיים הכפולים של הפועלות שהיו רבים מאלה של הפועלים הגברים. אף על פי כן, כתבה מימון, "אין לקנא בגורלן" של הפועלות שהצליחו להשתלב בהתיישבות העובדת, שנותבו לעבודות המטבח והחצר. "הציונות לא מילאה את המוטל עליה אף במקצת לגבי אלפי החלוצות העולות לארץ ברצון עז להשתתף בכל מרצן בעבודת בנינה", אמרה, "היא לא יצרה את התנאים המתאימים, אשר יאפשרו לאלפי החלוצות להכשיר את עצמן לעבודה על ידי מוסדות ההכשרה, ולהקל עליהן את חבלי ההסתגלות לעבודה בענפיה השונים, בכפר ובעיר". היא עצמה ראתה את הרווח העצום הגלום בחוות ההכשרה, כעולה על ההפסד הכספי של השנים הראשונות, על פיה, הגרעין הראשון שיעלה לקרקע ייסד את המרכז בו יוכשרו אלפי חלוצות, ובכך יינתן מענה לבעיית ההעסקה של החלוצות, ויספק אלפי ידיים עובדות. בהמשך, ילמדו החלוצות תורת ענפים נוספים וייפתחו בפניהן אפשרויות נוספות לתעסוקה, שלא בעבודות שעיקרן הזנה, טיפול ושירות.

ב-12 בינואר 1932 הגיעה לחווה הקבוצה הראשונה של החלוצות, שמנתה אחת עשרה נשים, כולל עדה מימון, צפורה ברן ואחותה של עדה מימון, מיזה יעקבזון, שהייתה אמונה על המטבח. איתן עלה שומר: פנחס בר אדון שקרא לעצמו עזיז אפנדי. אמנם תאריך ההקמה הרשמי נקבע ל-30 במרץ, אך החלוצות עלו על הקרקע סמוך לט"ו בשבט. בזכרונותיה כתבה מימון כי "אצה להם הדרך והקדמנו".

באחת הנסיעות הראשונות התהפכה המשאית ועליה מימון וחבורת החלוצות בשטח הביצות בתוך תחומי המשק, אך אף אחת מהן לא נפגעה. אחת הנשים הסבירה זאת: "שליחות מצווה אינן ניזוקות". הגרעין הראשון התמקם בתוך הרפת, שמחציתה רוצפה בעבור שתי הפרות ושש העגלות אשר עמדו להגיע מדגניה ב' ומבית הספר בנהלל, ומחציתה הוכשרה למגורים ולמטבח. עדה מימון תיארה את השבת הראשונה כך: "התאספנו כולנו, לאור מנורת נפט קטנה, מסביב לשולחן פרמיטיבי ועליו מפה לבנה ופרחי-בר מאדמתנו ובקבוק יין ועוגה-צידה לדרך מאת מועצת הפועלות." אחמד אבו חטב, השומר הערבי, הוזמן גם הוא לארוחת השבת, ולאחר הסדר התשלום עזב את המקום בידידות. עדה מימון כונתה בפי התושבים הערבים מהסביבה: "שייחה עדה".

עד אפריל 1932 נבנו עוד ועוד מבנים במשק, ביניהם: לולים, אולם גדול לתרבות, בית מרכזי, שני חדרי לימוד רחבי ידיים, חדרים למעבדות ושני חדרי מגורים. הנהלת ויצו ומועצת הפועלות קבעו את יום כ"ח באדר תרצ"ב (5 באפריל 1932) כיום הפתיחה החגיגית של משק הפועלות להכשרה חקלאית. בזמן הקמת המשק ביקשה עדה מימון לקרוא לו בשם "עיינות", על שם שני המעיינות בתחומה. בתום ארבע שנות מאבק עם ועדת השמות של הקרן הקיימת לישראל, התקבל האישור. שאול טשרניחובסקי התאים שיר של רבי יהודה הלוי למאורע:

ובנות עדינות הגלו ממדינות

ממיטות רעננות ומנוחות שאננות

ונפזרו בינות תלמי עינות

להיות אמונות בידיים אמונות

ועדה וצילה להן תמונות

בידידות ובהערצה גמורה, שלכן

— שאול טשרניחובסקי

יחסי השכנות בין חוות ההכשרה בעיינות לבין היישובים היהודים היו טובים. תושבי היישובים הסמוכים, נטעים, בית חנן ובית עובד נהגו לבקר במשק ולטייל בו, אולם יחסי שכנות אלה נשארו בגדר ביקורי חולין בלבד: חוות ההכשרה עמדה בפני עצמה ולא נזקקה לסיוע מאנשי יישובים אלו.

היישוב הערבי הקרוב ביותר לחוות ההכשרה היה הכפר קוביבה, הנמצא במרחק שני קילומטרים דרומית לעיינות ומחובר היה בכביש אספלט לעזה. בראשו עמד השייח שופיק, ולו היו כעשרים ילדים אשר נהגו לבקר בחוות ההכשרה כידידי המקום. הביקור הרשמי הראשון של חוות ההכשרה בכפר קובייבה היה לרגל חגיגה משפחתית של זקן הכפר: את פני המשלחת קיבלו בשערי הכפר השייח ונכבדי הקהילה. עדה מימון, השומר העברי וכמה מחלוצות עיינות התקבלו בשמחה ובכבוד אל החגיגה. את עדה מימון הושיב השייח לצידו על הבמה ואף ביקש ממנה לשאת דברים. בזיכרונה של עדה מימון נחרט מקומן של הנשים בחגיגה זו: "נשי הכפר, כחמישים-ששים במספר, ישבו על הארץ למטה, בפינה נפרדת מהגברים, כשרגליהן משוכלות כמנהג המזרח".

קשיי החלוצות בחווה

בראשיתה ימיה ידעה החווה קשיים כלכליים: התוצרת המועטה של תותי הבר לא נמכרה לתנובה בשל היעדר אמצעים לשינוע התוצרת לתל אביב. התוצרת נמכרה לתושבי נס ציונה, ומהיתר הפיקו ריבה. בשל הקשיים הכלכליים הקדישו הנשים את רוב שעותיהן לעבודה, ולא בחלו בכל עבודה. ההוצאה הכספית החריגה היחידה בשנים הראשונות הייתה לחציבה של בריכת נוי לדגי זהב. בריכה זו בנו הנשים אחרי שהסתיים יום העבודה במשק. עם סיום בנייתה שלחה הדסה סמואל, חברתה של עדה מימון שי: עשרים דגי זהב. "עם גמר בניינו חשקה נפשנו לבנות גם את הבריכה הקטנה, אולם לא הרשינו לעצמינו להוציא כספים לדבר שאינו מעיקרו אלא להנאה".

מיום היווסדו של המשק נלחמו החלוצות בקדחת. בעזרת הקרן הקיימת לישראל ניקזו את מי הביצה, ולפני החריש עקרו במו ידיהן את הקוצים והשיחים סביב השטח המיועד. יתושי הקדחת שכנו בעיקר בביצה שליד נבי-רובין, באדמת הממשלה, שלא נקפה אצבע לייבוש ביצה זו. בשנתיים הראשונות לאחר הקמת המשק לא נרשם אף מקרה אחד של קדחת. אולם משנת 1934 עד שנת 1940 מגפת הקדחת הכתה קשות בפועלות. בכל זמן, היו פועלות רבות מושבתות עקב הקדחת. בין השנים 1937 ל-1939 נבנו עוד מבנים במשק, ומספר החניכות ומקרי הקדחת גדל בהתמדה. הסוף הגיע כאשר הקדחת הגיעה אל החיילים הבריטים אשר הוצבו בקרבת נבי-רובין, ורק אז החליטה הממשלה לייבש את הביצה. "בקרבת הביצה אשר ליד נבי-רובין שכן הצבא הבריטי, והממשלה נתנה דעתה לשמור על בריאותו. בזכותם נושענו גם אנחנו".

במהלך המרד הערבי הותקף המשק מספר פעמים, אך הנוטרים אשר גרו בחווה והיו פחות מעשרה הגנו עליה בעוז והבריחו את התוקפים. מטלת השמירה באותן שנים נפלה על כתפי כל החלוצות במשק: במהלך היום צפו מן הגג והנוטרים פיטרלו בשדות, ובלילה הופעל זרקור חזק על הגג, שגם אותו איישו בנות המשק. עדה מימון ראתה את המשך העבודה במשק כסדרה כמטרה העיקרית באותן שנים, כיוון שכך יוכל המשק העברי להיחלץ מהתלות בתוצרת הערבית.

מהגותה של עדה מימון

מהגותה של עדה מימון: חמישים שנות תנועת הפועלות, תל אביב: עיינות, תשט"ו. מתוך ההקדמה לספר: "חברות רבות שעמדו ליד עריסתה של תנועת הפועלות נעקרו מתוך שורותיה, מתוך העבודה משאת-נפשן. להן חלק בהנחת המסד לתנועת הפועלות בארץ ישראל. תיזכרנה לכבוד והערצה! ותפילה בליבי: יהי רצון שחמישים השנים הבאות ביצירת הפועלת והאם העובדת בארץ, תהיינה המשך נאמן לפועלן החלוצי בחמישים השנים שקדמו להן" (מלחמת האשה העברית על זכויותיה)

ניצני-התעוררות הראשונים

התקוממות הראשונה על מקפחי זכות האשה ביישוב הישן הייתה של אחת המורות בבית הספר העברי הראשון בצפת, אחת מארבע ערי הקודש, בשנת תרע"ד:

והנה סופר לנו, שמאז האסון שאירע לפני שנים, כשהתמוטטו קירות החומה במירון וגרמו למותם של אנשים אחדים, הודיעו חרדי צפת כי האסון קרה בגלל ביקורן של גברים ונשים בצוותא במירון- דבר שיש בו משום הפקרות.

ולכן הוכרז חרם ואיסור חמור על נשים לבקר במירון. כשנודע לנו הדבר- נזדעזענו. הודעתי באופן ברור ומוחלט, שאעלה למירון על אף החרם. ידידנו המעטים בצפת כגון פקידי סניף אפ"ק, הרוקח ואחרים בראשם מר קרניאל (ראש ועד בית הספר) הזהירוני פן אביא על ידי כך כליה על בית הספר העברי שטרחו כל כך להקימו. ואני בשלי – לא אכנע לחרם. חברתי לעבודה הייתה מוכנה לוותר בראותה בכך סכנה לקיום בית הספר אך אמרה ; 'אם עדה מרשה לעצמה להפר חרם, שהוכרז על ידי שלומי אמוני צפת, הרי אני החופשייה –בדעות ודאי שאני מוכנה להצטרף אליה'. בא היום המקווה, ל"ג בעומר. בבוקר השכם החלו אנשי צפת (רק גברים) מקטן ועד גדול זורמים למירון. מקצתם ילדיהם על שכמם לקיים שם את מצוות התספורת ("חלקה").

...

כשהגענו למירון, שוב התערבנו בתוך הקהל. שמנו לב, שהחרדים הבאים בקרבתנו נרתעים מאתנו בסלידה, כאלו שנתקלו בדבר טומאה. היינו שלוש נשים בין אלפי גברים. עד חצות השתתפנו בחגיגה. ראינו את הריקודים הנלהבים, את הטלת החפצים היקרים לתוך להבות האש בשם נשים צדקניות לזכרו של ר' שמעון בר יוחאי. אחרי חצות אמרנו למצוא מקום לנוח. עשינו עצמנו כאילו לא ידענו את דבר קיומו של החרם. סרנו אל אחד הבתים ונכנסנו לחדר גדול. אני נכנסתי ראשונה. בחדר ישב רק יהודי אחד, בעל פאות ארוכות. משראה אותי היהודי נזדעזע, לפת את ראשו בשתי ידיו והתחיל מתרוצץ בחדר אנה ואנה בצעקה: 'חרם, אשה! חרם, אשה!'

...

חזרנו בשלום לצפת. והנה כל המאורע הזה לא גרם לפיטורינו ולא לחורבן בית הספר. אנשי צפת הבינו, כי מוטב להם לעבור על העניין בשתיקה. מאז הופר החרם לחלוטין, ונשי צפת היו מבקרות במירון מדי שנה, ונהנות מן החגיגה בל"ג בעומר, ואין פרץ ואין צווחה.

ועידת הפועלות

הוועידה הראשונה בבלפוריה "הוועידה הכללית הראשונה של פועלות ארץ-ישראל התכנסה בי"ז-י"ט אדר ב' תרפ"א. שונה הייתה ועידה זו מתחילתה ועד סופה מאסיפות-הפועלות שקדמו לה. בשנים שלפני המלחמה רגילות היו אסיפות-הפועלות להתכנס סמוך לוועידת-הפועלים. אספת הפועלות כאילו לא העזה לדון בנפרד בשאלותיה היא, בבעיות חיי הפועלת בעבודתה. ועידה זו הייתה הראשונה שעמדה כולה ברשות עצמה. בהכרת חשיבותה של שאלת העבודה לפועלת לרגל הרחבת עלייתן של החלוצות, התכנסו הפועלות הוותיקות, החלוצות הראשונות, עם העולות החדשות לחפש דרך חיים וחירות בעבודה. סדר-יום קצר נקבע לוועידה זו: האשה העובדת; עמדתנו בעבודה; המצב בעבודה; עליית החלוצות; הכשרתן בעבודה בארץ ובחו"ל; מטרת הארגון וצורתו. בוועידה השתתפו ארבעים ושלוש צירות (עשרים מן היישובים החקלאיים ועשרים ושלוש ממחנות העבודות הציבוריות), נציגותיהן של ארבע מאות שמונים וחמש פועלות משלושים וששה מקומות עבודה. מלבד הצירות באו לפתיחת הוועידה אורחות ואורחים מכל קצוי הארץ".

הטיפול המשותף בילדים "כאן מופיעה האשה כאם וכעובדת. סיכום שנות ניסיון בקבוצה הוכיח, שהחברה הוגה חיבה ואימון לחינוך המשותף. חלה התקדמות רבה. החינוך המשותף הפחית את העזיבה. בלב החברה מקננת עתה הרגשה, כי טוב לעוללה, שהוא נתון בידי מטפלות מנוסות. ודאי יש בה, באשה, געגועים לבנה, אך יש בה גם תשוקה להשתתף בעבודה, להיות יוצרת. ומעלה יתירה בחינוך המשותף: גם האב צורף לטיפול בילד. נפסקו הדיבורים על תור ועל חילופין במוסדות-הילדים. קיימת קביעות, שברכה בה. החברות הקבועות השתלמו בעבודתן והעלו את הטיפול לרמה המשמשת דוגמה למוסדות-הילדים בעיר".

השאלה המרכזית: גיוס נשים לחיל העזר "משגויסו הפועלים וחברי משקים רבים לצבא, הושמעה הקריאה לגייס גם כל בחורה מישראל בגיל 18–25 לעבודה במשק החקלאי, ואם יידרש- גם לחרושת ולמלאכה: 'לשתף עצמנו במאמץ המלחמה, ובעת ובעונה אחת לכבוש את מקצועות עבודה נוספים לאשה העובדת'; לארגן קבוצות נערות בגיל 15–17 מבנות הארץ, לרגל סגירת שערי הארץ לעלייה מן החוץ (בשנות המלחמה), להכשרה במשקי הפועלות לעבודה חלוצית כיבושית בעתיד. הודגש גם ערכו המוסרי של מפעל זה לגבי בנות היישוב עצמן, מלבן הערך הלאומי שבעזיבת חיי-בטלה בעיר לשם יציאה לעבודה חקלאית חלוצית".

ספריה

• החלוצה בארץ ישראל, ישראל: הוצאת אומנות, 1930.
• לאורך הדרך, ישראל : הוצאת תרבות וחינוך, 1972.
• חמישים שנות תנועת הפועלות 1904-1954, ישראל: הוצאת עיינות, 1968.
• חמישים שנות תנועת הפועלים, ישראל: עם-עובד, 1958.
• תנועת הפועלות בארץ ישראל תרס"ד-תרפ"ט, ישראל: הוצאת הפועל הצעיר.
• עיינות: דרכה של בת ישראל אל החקלאות, ישראל: המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, 1945.