Rabbi Yitzhak Yaakov Reines

Yitzchak Yaacov Reines יצחק יעקב ריינס, (b. 1839 - d. 1915) was a Lithuanian Orthodox rabbi and the founder of the Mizrachi Religious Zionist Movement.

Life

Reines, a descendant of Saul Wahl, was born in Karolin (now a part of Pinsk, Belarus). He studied at Eishistok “Kolel Prushim” and semikhah at the Volozhin Yeshiva before becoming the rabbi of Saukenai, Lithuania, from 1867. He was then rabbi in Svencionys, where in 1882 he founded a yeshiva with a curriculum that included secular subjects, from 1869, and Lida, (now in Belarus) from 1885 until his death. He also founded a modern yeshiva in Lida which attracted many students from throughout Russia. He named the yeshiva Torah Vodaas.

Reines wrote many books on rabbinic literature. Reines developed a rational approach to Talmud study in his “Hotem Toknit” Mainz, 1880; vol. ii, Presburg, 1881) a new plan for a modernized, logical method of studying the Talmud.

He was one of the rabbis and representative Jews who assembled in St. Petersburg in 1882 to consider plans for the improvement of the moral and material condition of the Jews in Russia, and there he proposed the substitution of his method for the one prevalent in the yeshivot.

His proposition being rejected, he founded a new yeshivah in which his plans were to be carried out. It provided a ten years’ course, during which the student was to acquire the rabbinical knowledge necessary for ordination as a rabbi, and at the same time secure the secular education required in a government rabbi. But although the plan to supply Russian-speaking rabbis agreed in principle with the aims of the Russian government, there was so much Jewish opposition to his yeshibah that it was closed by the authorities after an existence of four years; all further attempts of Reines to reestablish it failed.

He was instrumental in the establishment of the first “kollel” perushim, for the purpose of subsidizing young married men studying for the rabbinate, under Rabbi Yitzchak Blazer.

His son, Moses was born at Lida (where his father R. Isaac Jacob Reines, was rabbi) in 1870; died there March 7, 1891. Moses Reines was the author of Jewish historical materials for the history of Jewish culture in Russia and for a history of the yeshibot in Russia.

Zionism

He was a member of the Hovevei Zion movement from its inception, Rabbi Yitzhak Reines joined Rabbi Samuel Mohilever in proposing settlement that Torah and labor. Mohilever coined the phrase: the Mercaz Ruchani (religious center) or in short Mizrachi. Ten years later, when Rabbi Reines was looking for a good name for a religious Zionist movement, he adopted the name.

Theodor Herzl recognized the need for rabbis to support the new Zionist movement and Reines was one of the first rabbis to answer Herzl's call to become part of the movement; as such, he attended the Third Zionist Congress (1899).

While most of his eastern and western European rabbinical colleagues remained opposed to political Zionism, in 1902 Reines published a book, Or Hadash al Tzion ("New Light on Zion") which presents a call to a Zionist Judaism including a call to all include all Jews, economic productivity and training, and a renewed Judaism in thought, emotion, and action.

He believed that whereas medieval Jews saw the Divine hand in nature, contemporary Jews see the Divine hand in history especially surviving the exile to return to modern Zion. He commissioned Zev Yaavetz to write an appropriate Jewish history work to use for education.

The same year, he organized a conference of the religious Zionist movement in Vilna, where the Mizrachi movement was founded. He was recognized as the movement's leader at its founding convention in Pressburg, Bratislava in 1904.

In 1905, Reines accomplished his own personal dream, with the establishment of a yeshiva in Lida where both secular and religious subjects were taught.

At the fifth Zionist congress, the Swiss and radical student faction threatened to turn the movement in a direction which would lead away from religion. In contrast, Reines’ Mizrahi branch became the strongest branch of the Zionist organization in Russia. He supported the British Uganda Program as temporary measure to save Jews.

Reines was succeeded by Judah Leib Fishman, a preacher (maggid) and rabbi who met Rabbi Reines in 1900 and took part in the movement's founding conference in Vilna. He participated in the second and subsequent Zionist congresses and was a member of the Zionist General Council. Fishman, who changed his name to Maimon, settled in Israel in 1913.

Works

Reines, Isaac Jacob. Sefer ha-arakhim. Arakhim arukhim, be-derekh ha-hegyoni veha-mehkar ha-pilosofi al ha-adam veha-teva, al ha-dat veha-leom, al Yisrael ve-tikvotav, al Erets-Yisrael ve-binyanah ve-al kol ha-inyanim ha omdim be-rum ha-olam ha-enoshi veha-Yisre-eli me-et Yitshak Yaakov Reines. Mesudar li-defus ve-yotse la-or mi-tokh ketav-yad al-yede beno Avraham Dov Ber Reines. Pp. viii, 343. Nyu-York, 686 [1926].

Reines, Isaac Jacob. Edut be-Yaakov: she-elot u-teshuvot, hakirot u-veurim be-inyene edut. Pp. 515. Yerushalayim: Mosad ha-Rav Kuk, c2000.

Besides the above-mentioned work Reines published: notes on the Edut bi-Yehoshef of his father-in-law (Wilna, 1866); Edut be-Yaakob on testimony (ib., 1872); Shaare Orah on Haggadah and Midrash (ib. 1886); Orim Gedolim on Halakah (ib. 1887); Nod shel Demaoteulogies or funeral sermons (ib. 1891); Or Shibat ha-Yamim (ib, 1896); Orah we-Shimhah (with a preface explaining Zionism from the Orthodox point of view); Or hadash al Ziyyon , a refutation of the arguments which are advanced by the ultra-Orthodox against Zionism (ib. 1902).

הרב יצחק יעקב ריינס

On the 100th anniversary of his passing:

http://mizrachi.org/commemorating-100th-yahrzeit-of-rav-reines/

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%99%D7%A2...

   ***************************

Was a pre-publication (prenumeranten) donor to the book Birkuri Ysroel by Ysroel Kilmeyski, HaCohen

הרב יצחק יעקב ריינס (י"ט בחשוון ה'ת"ר, 1839 - ה'תרע"ה, 1915) היה רב ליטאי. נולד בקארלין שליד פינסק. מגדולי התורה ביהדות ליטא, ומייסד תנועת "המזרחי". נודע כעילוי תלמודי עוד בצעירותו. באר את התלמוד ואת ספרות המפרשים והפוסקים בשלוב רעיונות מדעיים ולוגיים. ייסד את ישיבת "תורה ומדע" ששילבה לימודים תורניים וכלליים.

מגדולי הרבנים בפולין. רב בשוקיאן, שווינציאן, ובלידא ומראשוני הרבנים שהצטרפו לד"ר תיאדור הרצל. מייסד הסתדרות המזרחי והישיבה הגדולה בלידא. מחבר "אור חדש על ציון", "אורות גדולים", "עדות ביעקב", "חותם תוכנית, "נאד של דמעות", "אורה ושמחה". על שמו השכונה נוה יעקב בירושלים.

קורות חייו

לרב יצחק יעקב ריינס מגילת יוחסין ארוכה אותה פרסם בסוף ספרו "נאד של דמעות", והיא משתלשלת עד רש"י‏‏, שהתייחס אל דוד המלך. שם משפחתו בא לו מצד אם סבתו ששמה היה ריינה. בעלה, הרב משה, חי חיי פרישות ולמד תורה כל ימי חייו. אשתו, ריינה, הייתה בתו של הרב שלמה זלמן, שהיה אב בית דין בעיר מיר ומחברם של ספרים תורניים חשובים, ויוחס לר' שאול וואהל. אביו של ריינס, הרב שלמה נפתלי, השתייך לחבורת תלמידי הגר"א שעלו לארץ בראשותו של ר' ישראל משקלוב, רצונם העז היה לעלות לארץ הקדוש ול"חונן את עפרה". היעד של הקבוצה היה יעד משיחי של הבאת הגאולה. בשנת 1809 השתקעו העולים בעיר ירושלים ובעיר צפת. בין המתיישבים בצפת היה אביו של ריינס. חלק מפעולותיהם היה לייסד "כולל ובית המדרש לפרושים". ר' שלמה נפתלי קנה שם בית דפוס לספרים עבריים, ופרנסתו הייתה מצויה ברווח. עשרים וארבע שנה לאחר מכן, בחודש מאי 1834, התקוממו הפלאחים שבסביבות צפת ומרדו באיברהים פחה המצרי, שליט הארץ. בהגיעם לעיר פרעו ביהודים ושדדו את רכושם. גם רכושו של ר' שלמה נפתלי נלקח, ובית דפוסו נהרס. היהודים, ובתוכם גם ר' שלמה נפתלי נותרו חסרי כל. היהודים העשוקים פנו לאיברהים פחה בדרישה לשלם את הנזק, והוא הבטיח לגבות את הנזק מנכסי הפלאחים שנתפסו, אבל הרכוש מעולם לא הושב ליהודים. לפי בקשת ראשי הקהילה נסע ר' שלמה נפתלי לקהילות ישראל שברוסיה ובפולין, כשליח יהודי צפת, לאסוף כספים לשיקום היישוב היהודי. בהיותו בוורשה הגיע אליו הבשורה הנוראה, כי ביום האחד בינואר 1837 אירעה בצפת רעידת אדמה קשה, וכי כל בני משפחתו ביניהם, אשתו, בניו ואחותו מצאו את מותם בהתמוטט עליהם ביתם, בין אלפים מתושבי צפת היהודים שנהרגו. כתוצאה מאסונות נוראים אלה התדלדל היישוב היהודי בצפת, ולפי עצת ידידיו נשאר הרב נפתלי בחוץ לארץ והתיישב בעיר קארלין. כעבור שנת האבל נישא בשנית. בט' חשוון ת"ר 1839 נולד בנם יצחק יעקב.

נעוריו

ראשית חינוכו, כמו דרך חינוכם של כל ילדי ישראל בימים ההם- בחדר. יצחק יעקב הצעיר הצטיין מאוד בלימודיו, ומלמדיו עמדו על כישרונותיו הטובים, תפיסתו המהירה והבנתו העמוקה ניבאו לו הצלחות גדולות בעתיד. הוא נחון בכוח התמדה מיוחד ובשקידה עצומה, וכבר בהיותו בן עשר ידע בעל-פה מספר מסכתות מסדר "נשים". אביו הציגו בפני אחד מגדולי תלמידי-החכמים שבעיר – הרב יחיאל הלוי, וזה, לאחר שעמד על ידיעותיו הרחבות וסגולותיו המיוחדות, קיבלו כתלמידו. בהיותו בן חמש עשרה כבר היו בידו חידושי תורה רבים שחידש תוך כדי לימודו. הוא התחיל לעלותם על הכתב, ובהיותו כבן שבע-עשרה הצטברו תחת ידו חידושי-תורה שהיוו ספר שלם, שקראו בשם "שותא דינקותא". באותם ימים הגיע לעיר איש למדן הוגה בתורת ה'. איש זה היה בקי גם במתמטיקה. כשעמד על טיבו של יצחק יעקב הצעיר, ביקש לקבל ממנו שיעורים במקצוע זה. יכולות לימוד אלה השפיעו רבות יצחק יעקב ריינס, והוא החל להשתמש ביסודות ההגיוניים של המתמטיקה גם בלימוד הגמרא והפסוקים. הרב ריינס העיד על עצמו, כי "אור חדש הופיע אז עלי בדרכי לימודי, ומני אז הכה הלימוד הזה שורש בלבי עומק עמוק". ריינס נסע ללמוד בישיבת וולוז'ין הידועה ומשם עבר לאישישוק. בישיבות אלה המשיך לשקוד על התורה, ונחשב בעיני חבריו ורבותיו ל"מתמיד", אמיתי. הוא רכש לעצמו ידיעה רחבה בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי ובספרי הראשונים, ושמו יצא לתהילה כאחד הבחורים המצוינים בישיבה, ורבים ראו בו חתן פוטנציאלי לביתם. בהיותו בן שמונה עשרה התארס לבתו של הרב יוסף רוזין, רבה של העיר הורודוק. ריינס הוסמך לרבנות על ידי רבנים גדולים ומפורסמים. התחתן בהיותו בן תשע-עשרה. לאחר חתונתו, החל לסדר את חידושי-התורה שלו. במשך שלוש שנים חיבר שלושה חיבורים תורניים: "ראשית בכורים" – חידושים על ארבעה חלקי שולחן ערוך; "שואל ומשיב" - שאלות ותשובות להלכה למעשה ו"שותא דינקותא" – קובץ חידושים מימי צעירותו.

חדשנות בכתביו

הספר "עדות ביעקב"

בשנת 1867 נבחר לרב בעיר שוקיאן. בעקבות משפט מסובך שבא לפניו, התעמק בהלכות עדות וכתב ספר בשם "עדות ביעקב". בסוף שנת 1869 נבחר לרב בעיר שווינציאני. שם התחיל לחבר ספר גדול בשם "דרך בים", בו התווה שיטה חדשה בלימוד התלמוד המבוססת על חוקי ההיגיון המתמטיים. כדוגמה לשיטתו זו הוציא את ספר "חותם תוכנית". ספר זה הכה גלים בחוגי הלומדים, ורבים מגדולי ישראל וחכמיו שלחו לו מכתבי הערכה והוקרה. למרות זאת עורר הרב ריינס גם ביקורות שליליות וחריפות לספרו מצד חוגים שחששו מהכנסת שיטות מודרניות ובלתי מקובלות בלימוד התלמוד, וכך הפכו הרב ריינס ושיטתו להיות מוקד של מחלוקת בעולם לומדי התלמוד. בשיטת לימודו באה תעוזה חדשנית, והיא עתידה הייתה למצוא עצמה באפיקים נוספים בה התעמק. אפיקים אלה העמידו אותו במרכזה של סערות ציבוריות וויכוחים רעיוניים עם רבנים שונים מקהילות שונות.

שילוב לימודי קודש וחול

הרב ריינס התעסק רבות בשאלת דרכי הלימוד והחינוך. הוא ידע כי צעירים יהודים רבים, נושאים את עינם ללימודים כלליים ולהשכלה במקצועות המדע השונים, אשר לא נמצאו במוסדות החינוך הקיימים; ישיבות ובתי מדרש שבהם עסקו רק בלימודי קודש, ובעיקר בתלמוד תורה. מי שרצה לקנות השכלה כללית ומדעים, חייב היה ללמוד בגימנסיה או באוניברסיטה, אשר לא היו פתוחות בדרך-כלל בפני יהודים בכלל, ובפרט בפני יהודים שומרי תורה ומצוות, אשר מקפידים בלבושם המסורתי. רבים מבין אלו שהתענינו בהשכלה מסוג זה נטשו את דרך התורה, וניסו להידמות לגויים בכול. בעיני יהודים רבים עולם היהדות נתפס כמפגר, מסוגר ומכוער, לעומת תנועת ההשכלה שסימלה את הקידמה. בישיבות היו תלמידים שעסקו בסתר בלימודי חול, קראו ספרות ולמדו שפות שונות. מעשים אלה היו מעין התמרדות כנגד ראשי הישיבות שהתנגדו להכנסת לימודי מסוג אילו לישיבות. בעיני רבים, הן הצעירים והן ראשי עולם התורה ועולם ההשכלה הם שני עולמות המתנגשים וסותרים, אשר אינם יכולים לחיות יחד. המחלוקת בנושא הלכה והחמירה. הרב ריינס ראה את הסכנה הטמונה בקרע זה, וחשב כיצד ניתן למנוע את המצב או לפחות לצמצמו. הוא הגיע למסקנה ששורש הבעיה טמון בכך שהצעירים שחושקים בהשכלה ובמדע, נאלצים ל"רעות בשדות זרים", מפני שאינם יכולים למצוא דברים אלה בביתם. מכיוון שהיה משוכנע, שתורה ומדע משלימים זה את זה ועולים בקנה אחד, הדרך לתיקון המצב יימצא על ידי הכנסת שינויים בסדרי החינוך שבישיבות, דהיינו על ידי הכנסת לימודי חול לתוכנית הלימודים. לימודי החול בישיבות יהיו על טהרת הקודש ולא להפך. ברגע שהצעירים יקבלו את אשר הם חפצים בגלוי בישיבה הם לא יחפשו זאת בסתר.

ייסוד ישיבת "תורה ומדע"

בשנת 1882 בפטרבורג שברוסיה התאספו גדולי הרבנים ומנהיגי הקהילות לדון בבעיית היהודים. בהתכנסות זו העלה הרב ריינס את הצעתו, והיא להכניס לתוך תוכנית הלימודים של בתי הישיבות גם לימוד שפת המדינה ויתר המדעים הכלליים. אך הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד זקני הרבנים. הרב ריינס לא התייאש והחליט להקים בכוחות עצמו ישיבה כזאת שתשלב בתוכה לימודי קודש ולימודי חול. באתו הזמן כיהן הרב ריינס ברבנות העיר שווינציאני, ושם ייסד את הישיבה הראשונה שבה נלמדו גם לימודי חול. שם הישיבה היה "תורה ומדע". הייתה זו מהפכה גדולה ובעיני רבים הדבר התקבל כחילול הקודש, והיו אף כאלה שהתנכלו לרב ריינס ולישיבתו, עד שלבסוף נאלץ הרב לסגור את הישיבה, לאחר שהתקיימה ברציפות במשך ארבע שנים. לאחר סגירת הישיבה נדד הרב ריינס, ולאחר שקיבל הצעה מהקהילה היהודית במנצ'סטר שבאנגליה התיישב שם לזמן קצר של שלושה חודשים בלבד. למרות התנאים והשכר הגבוה שהובטח לו, לא מצא הרב ריינס בקהילה זו מקום מתאים לפעילותו הרוחנית והחינוכית וחזר לרוסיה. בשובו לרוסיה התקבל כרב של העיר לידא, שם ייסד מחדש את ישיבת "תורה ומדע" בשנת 1905. גולת הכותרת של חדשנותו באה לידי ביטוי בהתמסרותו לתנועה הציונית ובייסוד "המזרחי"- תנועה ציונית דתית. בנוסף לתפקודו כרבה של העיר וכראש הישיבה, נטל הרב ריינס תפקידים מרכזיים בתנועה הציונית, כראש וכמנהיג הציונים הדתיים שהתלכדו סביב דגל "המזרחי". בכך הפכה העיר לידא למרכז התנועה הציונות הדתית. הרב ריינס סירב בתוקף לשייך את הישיבה לתנועת ה"מזרחי", לדידו ישנה ציונות וישנה ישיבה, ושני אלה הם דברים נפרדים. הרב ריינס דגל בחינוך טבעי, לפיו הכרה הוליסטית של החומר מובילה את האדם להשקפת עולם מסוימת ואין צורך להטיף להם מבחינה פוליטית.

הרעיון הציוני

תחילת הרעיון הציוני הגיע כבר בימי צעירותו של הרב ריינס. כבר בהיותו צעיר הגיעו לאוזניו דבריו של הרב צבי קלישר ועל תוכניתו להקמת "חברת ארץ נושבת". הרב ריינס הוקסם מרעיונותיו של הרב קלישר ושיגר אליו מכתב ובו תוכנית רחבה להרחבת הגשמת תוכניותיו. הרב קלישר התרשם מאוד ממכתבו של הרב ריינס ונשאר עימו בקשרי מכתבים בנוגע לנושא של היישוב בארץ ישראל. משפיע נוסף על הגותו הציונית של הרב ריינס היה הרב שמואל מוהליבר, שהיה אחד המנהיגים הבולטים של תנועת "חיבת ציון" ורבה הראשי של היהדות הדתית בתוכה. הרב ריינס נפגש עם הרב מוהליבר מספר פעמים והציג בפניו את תוכניותיו להרחבת הפעילות היהודית הדתית במסגרת תנועה זו. הוא היה סבור שחסרונה של "חיבת ציון" הוא בכך, שהיא איננה מקיפה המונים, אלא רק מתעסקת בקטנות. לפי דעתו צריך לקשור התיישבות בארץ ישראל יחד עם מפעל חינוכי גדול. אחת מתוכניותיו של הרב ריינס הייתה להקים רשת רחבה של בתי ספר ברמות וסוגים שונים שבאמצעותם תיהפך ארץ ישראל למרכז התורה של העם היהודי. הרב מוהליבר ראה בתוכניתו של ריינס דמיונית מדי ובשל המחסור באמצעים דחה תוכנית זו.

הצטרפות לתנועה הציונית

הרב ריינס היה "חובב ציון" נלהב. מצבם של היהודים ברוסיה העסיק אותו מאוד, והצורך במציאת דרכים נכונות להקל על גורלם לא נתנה לו מנוח, והוא הקדיש לכך מחשבה רבה.

הקונגרס הציוני בבזל

כשפרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים", ואחרי כן כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, עקב הרב ריינס בדריכות ובעניין רב אחר המתרחש. הוא המתין שנתיים מיום כינוס הקונגרס עד שהצטרף לתנועה הציונית. במשך שנתיים אלה, כך הסביר בספרו "שני המאורות", חקר והתבונן בכל פרט ופרט מן הנעשה בתנועה חדשה זו. דרש וחקר "לטיבו של האיש העומד בראשה, אם הוא ראוי לעמוד בראש תנועה לאומית כזאת, כמה יש לסמוך עליו וכמה הוא מוכשר לתפקיד זה", ורק לאחר שהשתכנע, כי מוקמת תנועה חיובית ולאחר שעמד על "גודל רוחו" של ד"ר הרצל, מנהיג התנועה, הצטרף אליה.

ראשית השתתפותו בפעולות התנועה הציונית הייתה בקונגרס הציוני השלישי שהתקיים בשנת 1899 בבזל. הקונגרס עשה עליו רושם גדול, וההשתתפות בו הייתה בשבילו חוויה מרוממת. בעצם ההתכנסות של יהודים מכל קצוות תבל, בהם אנשים מסוגים שונים, בעלי-דעות שונות מתאחדים סביב רעיון תקומת ישראל והצלתו, זהו רעיון חשוב כשלעצמו. את דעותיו והשקפותיו על הציונות ומנוקדת שיפוט דתית הוא פרסם ספר מיוחד בשם "אור חדש על ציון" בשנת 1902. בספרו הוא דן בכל השאלות והטענות מצד מתנגדי הציונות. כל שאלה הוא מנתח לחלקים ודן בהם בשיטת השכל ההגיוני וגם מצד ההשקפה התורנית והדתית. הוא מגיע למסקנה כי כל אילו הן טענות ללא בסיס וללא יסוד נאמן בתורה ובדת. בתוך הטענות נגד הציונות הוא מזכיר כי אין בסיס לטענה שאומרת שהתנועה הציונית לא ממקור קדוש. בתשובות ברורות והגיוניות הוא מגיע לידי מסקנה כי "כל מי שמחליט שרעיון הציוני יש לו יחס עם החופשיות צריך בדיקה אחריו והוא בכלל המחלל את הקדשים כי אין לכך חילול הקודש יותר מזה להחליט כי הציונות מתייחסת לחופש". לפיו אם יש מקום לייחס כזה הוא משתי סיבות: או כי החופש מסבב את הציונות או כי הציונות מסבבת את החופש, האמת לדעתו היא שרק קדושת הארץ גורמת לזה שגם החופשים משתתפים בתנועה זו. העובדה שרבים ממשתתפי הקונגרס באו אל התנועה הציונית על סף התבוללות, היא זכות גדולה לתנועה. אף על פי שחלקם הגדול הוא חופשי בדעות ואינו מקיים מצוות, הרי עצם השתתפותם בתנועה הציונית היא שיבה אל היהדות – "לנגד עינינו הופיעו פתאום רבים מאחינו בני ישראל אשר הרחיקו ללכת מאוד מאוד וכבר נואשנו מהם, והנה פתאום לנגד עינינו – אחים נאמנים..." הוא ברך על העובדה שרבים אשר היו נותנים עד כה מכישרונם לנכרים בארצות מגוריהם הנה מעתה הם ישקיעו את כל כוחם ומרצם בעבודה לצורכי עמם.

הקולטורה

ה"קולטורה" אפיינה חלק מהציונים המשכילים החילוניים שדרשו לכלול בתוכנית הרשמית המחייבת של ההסתדרות הציונית את עבודת ה"קולטורה", כלומר - על ההסתדרות הציונית לפעול לחידוש היהדות מבחינה תרבותית. במקום הדת שהייתה במשך הדורות הגורם המרכזי המאחד של כל היהודים באשר הם. הכוונה הייתה לתת לעם תרבות לאומית חילונית. לפי ההסתדרות הציונית "להיות עם חופשי בארצנו" – פירושו – חופשי לא רק מעול הגויים, אלא גם מעול התורה והמצוות. עם הגיעו של הקונגרס הציוני השלישי, עמד הרב ריינס בראש מחנה הציונים החרדיים שהתקוממו לרעיון זה בצורה נחרצת. שאלת ה"קולטורה" הובאה לקונגרס הציוני השלישי בעקבות החלטת הקונגרס בשנה שקדמה לו, החלטה זו קבעה, כי מבחינה עקרונית שואפת הציונות לא רק לתחייה כלכלית ומדינית, אלא גם לתחייה רוחנית של העם, אך עם זאת לא תנקוט הציונות בניגוד לדת, שכן אין זה עניינה של ההסתדרות הציונית לעסוק בכך. הרב ריינס שהתנגד לרעיו ה"קולטורה", התנגד גם לרעיון של החייאת השפה העברית, שהיה אבן היסוד של אנשי הקולטורה. באופן אירוני הוא היה היחיד שנאם בקונגרס בשפה העברית. כל שאר הנואמים דיברו בגרמנית. רעיון החייאת השפה העברית נדחה ושלום הבית נשמר. גם בקונגרס הרביעי בשנת 1900 עלתה הסוגיה על הפרק ונדחתה. לקראת הקונגרס הציוני החמישי ב- 1901 התארגנו אנשי ה"קולטורה" - הציונים המשכילים, בסיעה מיוחדת שכונתה "הפראקציה העממית", כאשר אחת המטרות המרכזיות הייתה הגבלת השפעת הדתיים בתנועה הציונית, כך שתהיה חובה לאחד את עבודת התרבות כחלק בלתי נפרד מהחובות הציוניות. כוחם של אנשי ה"קולטורה" גבר, מצב זה הוביל לוויכוח גדול בין הצד הדתי לחילוני.

ייסוד ה"מזרחי"

הוויכוח שהתעורר בין אנשי הקולטורה לדתיים עוררה ברב ריינס את הרצון להקים את מפלגת "המזרחי". עד אז היו חברים בקונגרס סיעות שונות, כעת בעזרת הצעירים הדתיים מצליח הרב ריינס להקים מפלגה שמחוברת למטרה אחת- להוות חלק מהתנועה הציונית תוך שימור ישותה העצמית-דתית. בהמשך פורסם "קול קורא" בהשראתו של הרב ריינס. בזה משתקפת עמדת מחבריו באשר ליחסי דת והתנועה הלאומית. בסקירה ההיסטורית מודגש הקשר של הציונות לחיבת ציון. ההתייחסות החיובית של החרדים אל הפעולה הזאת נראתה כמובנת מאליו, שכן היה רצון לתחייה של שיבת ציון שתתן ביטחון וצביון מיוחד לעם ישראל. בין הנימוקים ב"קול קורא" נקראו היהודים החרדיים לחובתם להצטרף לתנועה הציונית מבחינה הלכתית, שכן ישנה מצווה ביישוב ארץ ישראל. ה"קול קורא" הקדיש תשומת לב לשאלת שיתוף פעולה עם החילוניים בתוך התנועה הציונית. לטענת הרב ריינס אסור לפחד מלהשתתף בפעילות מבורכת, גם אם יתקלו באנשים החולקים על דעתם. בנושא יישוב ארץ ישראל יש לשתף פעולה עם החילוניים. כדי למנוע מבעלי הדעות החילוניים להטמיע את חותמם על התנועה הציונית ועל דמות היישוב היהודי בארץ ישראל, הוקם המרכז הרוחני ושמו "המזרחי". מרכז זה תפקידו לארגן בתוכו את הציונים החרדים כדי להגן על דעותיהם. המזרחי ראה לעצמו מטרה כפולה, מצד אחד "להאציל מרוח היהדות הנאמנה על הציונות בכללה, ולחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות", ומצד שני – "להפיץ את רוח הציונות בכל גבולות אחינו היראים למקומותיהם". כינוס היסוד של "המזרחי" היה בשנת 1902 בפרשבורג שבסלובקיה, כשעל הפרק נושא "הקולטורה". הפולמוס הגיע לשיאו בועידת מינסק ברוסיה באותה שנה. ועידה זו היוותה את מבחן הכוח הראשון בין ה"מזרחי" ל"פראקציה העממית". הייתה זו הועידה הראשונה של ציוני רוסיה שהתכנסה על ידי השלטונות. ועידה זו עוררה עניין רב, ואף כונתה "הקונגרס של ציוני רוסיה". הועידה דנה בבעיית היהודים, כאשר הנושא הנוסף המרכזי שנידון בוועידה היה נושא הקולטורה שעורר ויכוח סוער שנמשך שלושה ימים. הרב ריינס השתתף בוויכוח והגיע בנאומו עד לכדי דמעות. בדבריו אמר שמטרת הקונגרס הייתה למצוא בית לעם היהודי, אבל ה"קולטורה" לדידו הביאה רק צרות. הרב ריינס מגיע לקונגרס הציוני החמישי עם תמיכה מלאה של מפלגתו. קבוצה נוספת בקונגרס הייתה קבוצה של ציוניים לא דתיים שהתנגדו ל"קולטורה" מטעמים מדיניים. לדעתם יש לפעול באמצעיים מדיניים להקמת מדינה יהודית. כל פעילות אחרת תגרע מהתוצאה המיוחלת. קבוצה זו הצטרפה לרב ריינס ולציונים הדתיים.

אנשי "הפראקציה העממית", חששו שתביעתם תידחה ופרשו מהקונגרס. הרצל שפחד שיחול פילוג בתנועה הציונית הלך ופייס בין הצדדים. הרב ריינס ראה שעל-פי רוב יש רצון להכניס את רעיון הקולטורה, והבין כי יציאה למאבק לבד לא תביא לתועלת דתית, ואף עלולה להביא לנזק. הריחוק לדידו עלול לקלקל מלתקן. סופו של הקונגרס בקבלת ההצעה, תוך הסכמה מפורשת שנעשתה בין אחד העם לרב ריינס, כי החינוך הדתי ישאר בידי הדתיים. כלומר, הרב ריינס מקבל את הצעה בתנאי שיהיו שתי מערכות חינוך נפרדות- אחת ציונית חילונית בהשפעת הקולטורה ואחת ציונית דתית. בתום הקונגרס נבחרו הוועדות הארציות לתרבות.

תוכנית אוגנדה

לאחר שהניסיון לקבל צ'רטר על ארץ ישראל מהשלטון הטורקי לא צלח, קיבל הרצל הצעה משר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין, אפשרות לקבל את אוגנדה שבאפריקה. בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, בעקבות מאורעות קישינב, הרצל היה מודע להתנגדות שעלולה להתעורר, ולכן הציע את התוכנית כ"מקלט לילה" ליהודים הנרדפים ברוסיה. נושא אוגנדה הביא לוויכוח גדול בקונגרס. המחנה הציוני התחלק לשניים - תומכים ומתנגדים. גם בתוך תנועת המזרחי נוצר וויכוח גדול. הרב ריינס שהושפע גם הוא מהמאורעות הקשים שעברו על היהודים באותה תקופה האמין, כי עם ישראל בסכנה פיזית-קיומית. גאולה מבחינותו התוכנית היא הצלה של העם היהודי. הרב ריינס שהיה מקורב להרצל, לא ויתר על נאמנותו והחליט לתמוך בתוכנית. הוא הסביר על התמיכה בתוכנית במכתב לאחד מראשי הציונות:

"והנה דעתי היא, כי לא על-פי תורה ולא על-פי ההיגיון הישר יכולים אנו להיפטר מהשתדלות בדבר השגת איזו ארץ מקלט בעד רבבות אחינו הנודדים... וחובה קדושה רובצת עלינו להסתגל בהשגת איזו ארץ מקלט בעד האומללים הללו, כל זמן שקצרה ידנו מלהראות להם את הדרך המובילה ציונה".

הרב ריינס רואה בתוכנית זו תוכנית זמנית, כאשר היעד הסופי הוא ארץ ישראל.

"ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון".

– מכתב לתיאודור הרצל (1903), 180

בעקבות הוויכוחים הוחלט לשלוח משלחת עסקנים של הסוכנות היהודית, במטרה לבדוק את השטח באוגנדה.

המשלחת חזרה עם דו"ח מפורט בו מצוין, כי האזור איננו ראוי להתיישבות וההצעה ירדה מהפרק.

סוף דבר

לאחר הקונגרס הציוני ה-10 בשנת 1910 עזבו חלק מחברי "המזרחי" את ההסתדרות הציונית, אך הרב ריינס נלחם נגד מגמה זו ונותר מנהיג "המזרחי" עד לפטירתו. הרב ריינס ייזכר בחדשנות לימודיו שבאה לידי ביטוי ב"ישיבת תורה ומדע" בה למדו הצעירים לימודים כלליים לצד לימודי קודש. לדידו היה צורך לשנות את שיטת הלימוד המסורתית ולתקן את מוסד הישיבות, דרך זו תמשוך את הצעירים ולא תרחיק אותם. הקמת "המזרחי" הייתה הגשמת רעיונותיו הציוניים. הוא ראה בצורך העז של גאולת העם היהודי. פירושו לגאולה היה קודם כל גאולה פיזית ולאחריה גאולה רוחנית. הרב ריינס שהיה עד למאורעות קשים נגד היהודים הבין, כי זו הדרך היחידה לשמר את עם היהודי. רעיונותיו החדשניים לא התקבלו בעין יפה בחברה החרדית של אותה תקופה. הרב ריינס הועמד להשמצות רבות עד לכדי חרם. ולמרות שחיבר ספרים רבים, מעטים יצאו לאור. על שמו נקרא המושב הדתי שדה יעקב וכן רחובות רבים בערי ישראל.

ספרים שכתב

ספרי הלכות: * עדות ביעקב- ראשית בכורים על הלכה (וילנה תרל"ז); * חותם תוכנית- ביאור ביסודות הגיוניות את כללי התלמוד והפוסקים הראשונים (מאינץ תר"ס), תרגום לצרפתית בידי דר' ראבינאוויץ; * אורים גדולים- חקירות בעקרי הלכות (וילנה חרמ"ז).

ספרי דרשות: * נאד של דמעות (וילנה חרנ"א); * אור שבעת הימים (וילנה תרנ"ה); * שערי אורה (וילנה תרנ"ז); * אורה ושמחה (וילנה תרנ"ח); * שערי אורה ושמחה (וילנה תרנ"ט); * אור חדש על ציון (וילנה תרס"ב). י