Sophie Tucker

http://en.wikipedia.org/wiki/Sophie_Tucker

Sophie Tucker (January 13, 1887 – February 9, 1966) was a Ukrainian-born American singer, comedian, actress, and radio personality. Known for her stentorian delivery of comical and risqué songs, she was one of the most popular entertainers in America during the first half of the 20th century. She was widely known by the nickname "The Last of the Red Hot Mamas."[5]

Contents [show] Early life[edit] Tucker was born Sonya Kalish (Russian Соня Калиш) to a Jewish family en route to America from Tulchyn, Vinnytsia Region, Russian Empire. [6] The family appropriated the last name Abuza, settled in Hartford, Connecticut, and opened a restaurant.

At a young age, she began singing at her parents' restaurant for tips.[7] Between taking orders and serving customers, Sophie "would stand up in the narrow space by the door and sing with all the drama I could put into it. At the end of the last chorus, between me and the onions there wasn't a dry eye in the place."

In 1903, at the age of 16, Tucker eloped with a local beer cart driver named Louis Tuck, from whom she would later derive her famous last name. When she returned home, her parents arranged an Orthodox wedding for the couple and in 1906, she gave birth to a son, Albert. However, shortly after Albert was born, the couple separated and Tucker left the baby with her family to move to New York.[2]

Career[edit] After she left her husband, Willie Howard gave Tucker a letter of recommendation to Harold Von Tilzer,[2] a composer and theatrical producer in New York.[8] Despite Tilzer not wanting to hire her, Tucker found work in cafés and beer gardens, singing for food and money from the customers. She sent most of this money back home to Connecticut to support her son and family.

Stage[edit] In 1907, Tucker made her first theatre appearance, singing at an amateur night in a vaudeville establishment.[2] It was here that Tucker was first made to wear blackface during performance as her producers thought that the crowd would razz her for being "so big and ugly." By 1908, she had joined a burlesque show in Pittsburgh but was ashamed to tell her family that she was performing in a deep southern accent wearing burnt cork on her face. While touring later that year, luggage including her makeup kit was lost and Tucker was allowed to go on stage without the blackface.[4] She then stunned the crowd by saying, ""You all can see I'm a white girl. Well, I'll tell you something more: I'm not Southern. I'm a Jewish girl and I just learned this Southern accent doing a blackface act for two years. And now, Mr. Leader, please play my song."[2] Tucker also began integrating "fat girl" humor which became a common thread in her acts with songs including "I Don't Want to be Thin," and "Nobody Loves a Fat Girl, But Oh How a Fat Girl Can Love."[4]

In 1909, at the age of 22, Tucker performed with the Ziegfeld Follies. Though a hit, the other female stars refused to share the spotlight with Tucker and they were forced to let her go. This caught the attention of William Morris, a theater owner and future founder of the William Morris Agency, which would become one of the largest and most powerful talent agencies of the era. Two years later, Tucker released "Some of These Days" on Edison Records, written by Shelton Brooks. This song would later lend its name to the title of Tucker's 1945 biography.[3]

Sophie Tucker's autograph in a copy of her 1945 autobiography In 1921, Tucker hired pianist and songwriter Ted Shapiro as her accompanist and musical director, a position he would keep throughout her career. Besides writing a number of songs for Tucker, Shapiro became part of her stage act, playing piano on stage while she sang, and exchanging banter and wisecracks with her in between numbers. Tucker remained a popular singer through the 1920s, and became friends with stars such as Mamie Smith and Ethel Waters who introduced her to jazz. Sophie learned from these talented women and became one of the first performers to introduce jazz to white vaudeville audiences.

In 1925, Jack Yellen wrote one of her most famous songs, "My Yiddishe Momme". The song was performed in large American cities where there were sizable Jewish audiences. Tucker explained, "Even though I loved the song and it was a sensational hit every time I sang it, I was always careful to use it only when I knew the majority of the house would understand Yiddish. However, you didn't have to be a Jew to be moved by My Yiddishe Momme." During the Hitler regime, the song was banned by the German government for evoking Jewish culture.

Popularity[edit] By the 1920s, Tucker's success had spread into Europe, and she began a tour of England, performing for King George V and Queen Mary at the London Palladium in 1926. Tucker re-released her hit song Some of These Days, backed by Ted Lewis and his band, which stayed at the #1 position of the charts for five weeks beginning 23 November 1926.[9]

Sophie Tucker in the 1920s One of the main things that affected Tucker was the decline of vaudeville. On performing in the final show at E. F. Albee's Palace in New York City, Sophie remarked, "Everyone knew the theater was to be closed down, and a landmark in show business would be gone. That feeling got into the acts. The whole place, even the performers, stank of decay. I seemed to smell it. It challenged me. I was determined to give the audience the idea: why brood over yesterday? We have tomorrow. As I sang I could feel the atmosphere change. The gloom began to lift, the spirit which formerly filled the Palace and which made it famous among vaudeville houses the world over came back. That's what an entertainer can do."[2] During this time, Tucker began to look to film and radio as possible extensions of her career. In 1929, she made her first movie appearance in the sound picture Honky Tonk. During the 1930s, Tucker brought elements of nostalgia for the early years of 20th century into her show. She was billed as "The Last of the Red Hot Mamas," as her hearty sexual appetite was a frequent subject of her songs, unusual for female performers of the day after the decline of vaudeville.[4]

The cartoon The Woods Are Full of Cuckoos caricatures Tucker as "Sophie Turkey".

MENU0:00 My Pet American Federation of Actors[edit] In 1938, Sophie Tucker was elected president of the American Federation of Actors, an early actors' trade union.[4] Originally formed for vaudeville and circus performers, the union expanded to include nightclub performers and was chartered as a branch of the Associated Actors and Artistes.[10] In 1939, the union was disbanded by the American Federation of Labor (AFL) for financial mismanagement. However, Sophie Tucker was not in any way implicated in the proceedings. The AFL later issued a charter for the succeeding American Guild of Variety Artists which remains active to this day.[11]

Later life[edit] In 1938–1939 she had her own radio show, The Roi Tan Program with Sophie Tucker, broadcasting on CBS for 15 minutes on Monday, Wednesday and Fridays. She made numerous guest appearances on such programs as The Andrews Sisters, The Radio Hall of Fame, and Ben Bernie, The Old Maestro. In the 1950s and early 1960s Tucker, "The First Lady of Show Business," made frequent television appearances on many popular variety and talk shows of the day such as The Ed Sullivan Show and The Tonight Show . She continued to be popular abroad, performing for fanatic crowds in the music halls of London that were even attended by King George V. On April 13, 1963, a Broadway musical called "Sophie," based on her early life up until 1922, opened with Libi Staiger as the lead. It closed after eight performances.

Tucker continued performing throughout the rest of her life. Such was Tucker's cultural influence that, as late as 1963, three years before her death, Paul McCartney jokingly introduced the song "Till There Was You" (from The Music Man) at the Beatles' Royal Command Performance at the Prince of Wales Theatre in London on 4 November by saying the song "had also been recorded by our favourite American group, Sophie Tucker",[12] in reference to Tucker's notorious girth (Tucker never recorded the song). McCartney also used the same quip, this time for an American audience, to introduce the Beatles' performance of "I Want to Hold Your Hand" as the finale of their set for The Ed Sullivan Show at The Deauville Hotel in Miami Beach, Florida, on February 16, 1964. As there was a much smaller audience reaction to the line in Miami Beach, John Lennon sarcastically provided the laughs.

Photo of Tucker from 1952 Sophie Tucker died of a lung ailment and kidney failure on February 9, 1966, in New York at age 79. Tucker had continued working up until the months before her death, playing shows at the Latin Quarter just weeks before. She is buried in Emmanuel Cemetery in Wethersfield, Connecticut, her home state.[7]

Personal life[edit] Sophie Tucker was married three times in her life, each lasting no longer than five years. Her first marriage was to Louis Tuck, a local beer cart driver, with whom she eloped in 1903. The marriage produced Tucker's only child, a son named Albert. In 1906 the couple separated and Tucker left Albert with her family, supporting them with money from her singing jobs in New York.[2] They were legally divorced in May 1913.

Tucker's second and third marriages were to Frank Westphal (1917–1920), her accompanist, and Al Lackey (1928–1934), her manager. Both ended in divorce and produced no children.[4] Tucker blamed the failure of her marriages on the fact that she had been too adjusted to economic independence saying, "Once you start carrying your own suitcase, paying your own bills, running your own show, you've done something to yourself that makes you one of those women men like to call 'a pal' and 'a good sport,' the kind of woman they tell their troubles to. But you've cut yourself off from the orchids and the diamond bracelets, except those you buy yourself."[2]

Albert was raised by Sophie's sister Annie. The sisters had a very close relationship and kept in touch with weekly letters. Sophie consistently sent money home to help support her family. Tucker had no other children.[13]

Works[edit]

1923 record on the Okeh label by Sophie Tucker of "Old King Tut", composed by William Jerome & Harry Von Tilzer. Book icon Book: Sophie Tucker Theatre[edit] Louisiana Lou (1911-1912) (Chicago and US national tour) Earl Carroll's Vanities of 1924 (1924) (Broadway) Leave It to Me! (1938) (Broadway and US national tour) High Kickers (1941-1942) (Broadway and US national tour) Film[edit] Honky Tonk (1929) Gay Love (1934) Paramount Headliner: Broadway Highlights No. 1 (1935) (short subject) Broadway Melody of 1938 (1937) Thoroughbreds Don't Cry (1937) Follow the Boys (1944) Sensations of 1945 (1944) Screen Snapshots: The Great Showman (1950) (short subject) Screen Snapshots: Hollywood's Great Entertainers (1953) (short subjects) The Heart of Show Business (1957) (short subject) The Joker Is Wild (1957) (Cameo) Recordings[edit] Greatest Hits (1967) (Decca DL 4942) Influences[edit] Tucker's comic and singing styles are credited with influencing later female entertainers including Mae West, Rusty Warren, Carol Channing, Totie Fields, Joan Rivers, Roseanne Barr, Ethel Merman, "Mama" Cass Elliot of The Mamas & the Papas, and most notably Bette Midler who has included "Soph" as one of her many stage characters (and whose daughter Sophie is reputedly named after Tucker). She also influenced Miami-based radio and television host-cum-singer Peppy Fields, sister of noted pianist Irving Fields, who was called the Sophie Tucker of Miami by Variety and Billboard magazines. Her second album was to be named "The First Of The New Red Hot Mamas" but she refused to do so as long as Tucker was alive. Probably the greatest influence on Sophie's later song delivery was Clarice Vance (1870–1961). They appeared many times on the same vaudeville bill. Sophie made her first recordings in 1910, and Clarice made her final records in 1909. Clarice had perfected and was known for her subtle narrative talk-singing style that Sophie later used to her advantage when her vocal range became increasingly limited. At the time that Clarice Vance was using the narrative style it was unique to her among women entertainers.[3]

Tucker is also briefly mentioned in the lyrics of the song "Roxie" from the musical Chicago, and was cited as the main influence for the character of Matron "Mama" Morton.[14][15]

A popular music revue developed by Florida Studio Theatre (FST) in Sarasota entitled Sophie Tucker: The Last of the Red Hot Mamas, celebrates Tucker's brassy and bawdy behavior, songs, and persona. Developed in-house by Artistic Director Richard Hopkins in 2000, it has enjoyed several productions across the country including theatres from New York City, Chicago, Atlanta, and Toronto. Kathy Halenda, who originated the role of Sophie Tucker in the production, returned to FST for a limited engagement of "The Last of the Red Hot Mamas" in March 2012.[16]

סופי טאקר

' (באנגלית: Sophie Tucker;‏ 13 בינואר 1887 – 9 בפברואר 1966) הייתה זמרת, קומיקאית, שחקנית ומגישת רדיו אמריקאית-אוקראינית-יהודייה. מהבדרניות הפופולריות ביותר באמריקה במחצית הראשונה של המאה העשרים. ידועה בכינוייה "אחרונת המאמא'ז האדומות הלוהטות" (The Last of the Red Hot Mamas).

תוכן עניינים 1 ראשית הקריירה 2 א יידישע מאמע 3 מותו של הוודביל 4 אחרית ימיה 5 קישורים חיצוניים ראשית הקריירה טאקר נולדה במהלך הגירתה לאמריקה של משפחה יהודית אוקראינית מהעיר טולצ'ין שבמחוז ויניצה. היא נקרא סוניה קאליש (ברוסית: Соня Калиш). כשהגיעו לארצות הברית החליפו בני המשפחה את שמם לאבוצה, והתיישבו בהרטפורד שבקונטיקט, ופתחו מסעדה.

בגיל צעיר החלה טאקר לשיר במסעדה של הוריה, תמורת תשרים. בין נטילת הזמנות והגשת מנות לסועדים, טאקר נעמדה במרחב הדל שליד הדלת, ושרה בכל הדרמה שרק הצליחה לדחוף אל תוך השיר. "בסוף התווים האחרונים, ביני ובין הבצלים לא נותרה עין יבשה אחת במקום", כך צוטטה כאומרת.

ב-1903, בגיל 16, טאקר ברחה עם נהג עגלת בירה מקומי, לואיס טאק, שממנו היא נטלה בהמשך חייה את שם המשפחה המפורסם שלה. כשחזרה הביתה, הוריה ארגנו לשניים חתונה אורתודוקסית, וב-1906 היא ילדה בן בכור, אלברט. זמן קצר לאחר שנולד התגרשו בני הזוג, וטאקר השאירה את התינוק עם הוריה ועברה לניו יורק.

אחרי שעזבה את בעלה, נתן לה וילי הווארד מכתב המלצה ושלח אותה להרולד פון טילצר, מלחין ומפיק תיאטרון ניו יורקי. אף שטילצר לא רצה לשכור אותה, טאקר מצאה עבודה בבתי קפה ובמסעדות, כששרה ללקוחות תמורת אוכל וכסף. את רוב הכסף שלחה בחזרה הביתה, לקונטיקט, כדי לתמוך במשפחתה ובבנה.

ב-1907, טאקר הופיעה לראשונה על הבימה, כששרה בערב חובבים בתיאטרון וודביל. שם היא אולצה לראשונה לעטות מייק-אפ שחור, משום שהמפיקים חששו שהקהל יזעם על שהיא "גדולה ומכוערת כל כך". ב-1908 היא הצטרפה ללהקה שהעלתה מופעים בפיטסבורג, אבל התביישה לספר למשפחתה שהיא מופיעה עם מבטא דרומי חזק כשהיא עוטה "פנים שרופות". במהלך מסע הופעות בהמשך השנה, המטען של הלהקה – כולל ערכת המייק-אפ שלה – אבד, והותר לה לעלות על הבמה ללא האיפור. היא הדהימה את הקהל באותו הערב, כשהכריזה: "אתם כולכם יכולים לראות שאני נערה לבנה. ובכן, אספר לכם אפילו יותר מזה: אני לא דרומית. אני נערה יהודייה ופשוט למדתי את המבטא הדרומי הזה במהלך מופעים עם מייק-אפ שחור במשך שנתיים. ועכשיו, מר מנצח, בבקשה נגן את השיר שלי". טאקר החלה לשלב במופעיה "הומור של נערות שמנות", שהפך לחלק מרכזי במופעים ובשירים שלה, כולל "לא רוצה להיות רזה" (I Don't Want to be Thin) ו"אף אחד לא אוהב נערה שמנה, אבל או, איך נערה שמנה יכולה לאהוב" (Nobody Loves a Fat Girl, But Oh How a Fat Girl Can Love).

ב-1909, בגיל 22, טאקר הופיעה עם שיגיונות זיגפלד (Ziegfeld Follies), להקת וודביל בהובלתו של פלורנץ זיגפלד. אף שהיא הייתה להיט, הנשים האחרות בלהקה סירבו לחלוק את אור הזרקורים עם טאקר, והיא נאלצה לעזוב. הפרשה תפסה את תשומת לבו של ויליאם מוריס, בעל תיאטרון ומייסד לעתיד של סוכנות ויליאם מוריס, אחת מסוכנויות הכישרונות החזקות ביותר של התקופה. שנתיים לאחר מכן, טאקר הפיצה את השיר Some of These Days, שהופק באדיסון רקורדס ונכתב בידי שלדון ברוקס.

ב-1921, טאקר שכרה את טד שפירו, פסנתרן וכותב שירים, כשותף ומפיק מוזיקלי. מלבד כתיבת כמה משיריה של טאקר, שפירו הפך לחלק מהמופע שלה, מנגן בפסנתר כשהיא שרה, משוחח איתה ומחליף איתה הלצות בין השירים. טאקר נותרה זמרת פופולרית במהלך שנות העשרים, והתחברה לכוכבים כמו מיימי סמית ואתל ווטרס, שהכירו לה את הג'אז. טאקר למדה מהנשים המוכשרות הללו, והפכה לאחת מהזמרים הראשונים שהכירו את הג'אז לקהל הוודביל.

א יידישע מאמע ב-1925, ג'ק ילן כתב את אחד משיריה המפורסמים ביותר, "א יידישע מאמע". עם השיר היא הופיעה בערים אמריקניות גדולות ובהן קהלים יהודיים גדולים. טאקר הסבירה כי "אף שאהבתי את השיר והוא היה להיט מרגש בכל פעם ששרתי אותו, תמיד נזהרתי להשתמש בו רק כשידעתי שרוב הקהל יודע יידיש. אבל, אתה לא חייב להיות יהודי כדי להתרגש מ'א יידישע מאמע'". במהלך תקופת שלטונו של היטלר, השיר נאסר להשמעה בידי הממשלה הגרמנית, כביטוי של תרבות יהודית.

לפני ששרה את השיר, נהגה טאקר לעמוד ולומר לקהל: "כאשר אני עומדת כאן לפניכם, עולה לפני דמותה של אמי הישישה. לא אישה מפורכסת ולא גבירה הדורה, אלא אישה קשת יום, שחוחה וכפופה מרוב צרותיה. אישה עם לב יהודי טהור ומסירות אין קץ הניבטת מעיניה. באותה דירת חדר, בה הזדקנה והלבין שער ראשה. יושבת היא ותופרת, מהרהרת וחולמת על אותן שנים עברו כאשר הבית המה מקולות והמולת ילדים. מן המטבח עלו ריחות הפשטידה ותבשילי השבת האחרים. האמינו לי, על דברתי: בביתנו לא חסרה הדלות. אך מאיתנו הילדים לא החסירה דבר. את פת הלחם מפיה נהגה לחלוק ברצון עם כולנו. למען ילדיה הייתה מוכנה להקריב גם את חייה. לבד ניקתה, לבד תפרה, לבד כיבסה תוך נענוע העריסה. עבדה בימים, טרחה בלילות, ותמיד מצאה זמן לחתל תינוק. זאת היא האמא היהודיה. כמה מאושרים אתם האנשים אשר אמכם עודנה חיה. ברכו את אלוהים על כך יומם ולילה. ועם פאתה הנוכרית אל תתביישו ואל תבקשו להסתירה. עליכם לנשק את ידיה, לדאוג לשלומה ורווחתה. התפללו לאלהים לדאוג לבריאותה ולשמור על חייה. האל יכול לזכות אתכם בכל העושר והאושר בעולם, כסף, ארמונות, יהלומים, בתים גדולים ויפים, אך דבר אחד לא תקבלו יותר – את אמא שלכם האל מעניק לכם רק פעם אחת בחיים".

מותו של הוודביל במהלך שנות העשרים הצלחתה של טאקר התפשטה גם באירופה, והיא יצאה למסע הופעות באנגליה והופיעה מול המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי בלונדון פלדיום ב-1926. טאקר הקליטה מחדש את הלהיט Some of These Days, כשברקע מנגנים טד לואיס ולהקתו, והשיר עמד במקום הראשון של מצעד הפזמונים במשך חמישה שבועות.

אחד הדברים שהכי השפיעו על הקריירה של טאקר היה דעיכת וודביל. בהופעתה האחרונה באי-אף אלביז פאלאס בניו יורק, טאקר ציינה כי "כולם ידעו שהתיאטרון ייסגר, וציון דרך גדול לתעשיית הבידור ייעלם. התחושה הזו חדרה לתוך המופעים. המקום כולו, ואפילו השחקנים, הסריח מריקבון. נדמה שהרחתי את זה. אותגרתי. הייתי נחושה לתת לקהל את המחשבה: למה להצטער על האתמול? יש לנו מחר. כששרתי יכולתי להרגיש את מזג האוויר משתנה. הדיכאון החל להתרומם, הרוח שמילאה בעבר את הפאלאס ושהפכה אותו למפורסם בין בתי הוודביל בכל העולם חזרה. זה מה שבדרן יכול לעשות".

במשך הזמן, טאקר החלה לחפש עבודה מהצד בקולנוע וברדיו. ב-1929, היא הופיעה לראשונה בקולנוע בסרט "הונקי טונק". במהלך שנות השלושים, טאקר הביאה למופעיה אלמנטים של נוסטלגיה לשנים המוקדמות של המאה. היא צוינה בתור "אחרונת המאמאז האדומות הלוהטות", שכן תאבונה הרומנטי היה נושא חוזר בשיריה, באופן לא מקובל בקרב בדרניות בימים שלאחר דעיכת הוודביל.

בשנים 1938–1939 היא הופיעה בתוכנית רדיו משלה, "הרוי טאן עם סופי טאקר" (The Roi Tan Program with Sophie Tucker), 15 דקות בימי שני, רביעי ושישי ברשת CBS. היא גם הופיעה בהופעות אורח רבות בתוכניות כמו "האחיות אנדרוס", "היכל התהילה של הרדיו", ו"בן ברני, המאסטרו הזקן". בשנות החמישים ובראשית שנות השישים, טאקר, "הגברת הראשונה של תעשיית הבידור", הופיעה בטלוויזיה לעיתים קרובות בתוכניות מופעים פופולריות ובטוק-שואוז, בין השאר ב"מופע של אד סאליבן" וב"טונייט-שואו". היא המשיכה להיות פופולרית בחו"ל, והופיעה מול קהלים אוהדים באולמות בלונדון, בין השאר גם בנוכחותו של המלך ג'ורג' החמישי. ב-1963 נפתח מחזמר בברודוויי שנקרא "סופי", ועסק בחייה עד 1922, בכיכובה של ליבי סטייגר. המחזמר הורד מהבמה לאחר שמונה הופעות.

אחרית ימיה טאקר המשיכה להופיע עד ימיה האחרונים. השפעתה התרבותית הייתה גדולה עד כדי כך שב-1963, שלוש שנים לפני מותה, פול מקרטני הציג את השיר "Till There Was You" באחת מההופעות של הביטלס כך: "השיר הוקלט גם בידי הלהקה האמריקנית האהובה עלינו, סופי טאקר", בהתייחסות להיקף העצום של טאקר (שכמובן לא הקליטה את השיר). מקרטני השתמש באותה בדיחה גם מול קהל אמריקני, כשהציג את השיר "I Want to Hold Your Hand", במהלך הופעתם במופע של אד סאליבן ב-1964. מכיוון שהקהל לא ממש צחק, ג'ון לנון סיפק את האפקט, באופן סרקסטי.

טאקר מתה מדלקת ריאות ומכשל תפקוד בכבד ב-9 בפברואר 1966 בניו יורק, בגיל 79. היא המשיכה לעבוד עד כמה חודשים לפני מותה, והופיעה ברובע הלטיני בפעם האחרונה כמה שבועות לפני כן. היא הובאה למנוחות בבית הקברות עמנואל בוותרספילד, קונטיקט.

קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סופי טאקר בוויקישיתוף MusicBrainz Logo 2016.svg סופי טאקר , באתר MusicBrainz (באנגלית) סופי טאקר , באתר Discogs (באנגלית) סופי טאקר , באתר Genius סופי טאקר , באתר בית לזמר העברי IMDB Logo 2016.svg סופי טאקר , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) Allmovie Logo.png סופי טאקר , באתר AllMovie (באנגלית) סופי טאקר , באתר "Find a Grave" (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99_%D7%98%D7%90...