Uri Zvi Greenberg

Uri Zvi Grinberg (also Uri Zvi Greenberg) (Hebrew: אורי צבי גרינברג‎, 22 September 1896 – 8 May 1981) was an acclaimed Israeli poet and journalist who wrote in Yiddish and Hebrew. Knesset member.

אנציקלופדיה דוד תדהר

בית מורשת אורי צבי גרינברג

---

Date and place of birth changed based on the metric book of Bilyi Kamin': http://agadd.home.net.pl/metrykalia/300/sygn.%202379/images/PL_1_30...

• Reference: MyHeritage Genealogy - SmartCopy: Mar 15 2020, 11:42:37 UTC

אורי צבי גרינברג (בראשי תיבות: אצ"ג; 22 בספטמבר 1896 – 9 במאי 1981) היה משורר ישראלי, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית בכל הזמנים, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות, חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת 1957.

קיימות שתי גרסאות לגבי תאריך הלידה של אצ"ג:

• במסמך בכתב ידו של אצ"ג כתוב "נולדתי בביליקמין ב-15.10.1896".
• בספרו של הביבליוגרף של אצ"ג יוחנן ארנון כתוב ט"ו תשרי תרנ"ז 22.9.1896.

קורות חייו

נולד בבילקמין שבגליציה,‏ אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, למשפחה חסידית. מצד אמו, היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו. אביו היה האדמו"ר מגלינא, מצאצאי רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרמישלן. כשהיה בן שנה וחצי, עברה משפחתו לעיר לבוב.

בשנת 1912 פרסם את שיריו הראשונים בעברית וביידיש. בשנים 1915–1918, במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי, ולחם בחזית סרביה. בסמוך להכרזת פולין על עצמאותהּ בשנת 1918, נערך פוגרום ביהודים בלבוב, ואצ"ג, הוריו ושש אחיותיו ניצלו בנס. חוויה זו השאירה רושם בל-יימחה עליו; רושם שיבוא לידי ביטוי בשירתו. בשנות ה-20 ראה גרינברג בחזונו כי כל יהודי העולם יושמדו, ואף כתב את השיר "בָּאֵי במחתרת",‏ שבו הוא מתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. באותן שנים חלם כי יהודים נחנקים ונשרפים לאלפיהם.

בדצמבר 1923 עלה לארץ ישראל במסגרת העלייה השלישית, ואומץ על ידי ברל כצנלסון, אשר קיבל אותו ככותב ב"דבר". בשנת תרפ"ט העביר ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם המאורעות, וחש כנביא שנבואתו התגשמה. בשלב זה החל הקרע בינו לבין תנועת העבודה. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והחל לפרסם בעיתון שהיה מזוהה עימה אז "דואר היום". הוא אף הוצב במקום השני ברשימה הרויזיוניסטית, אחרי זאב ז'בוטינסקי, ברשימת המועמדים לקונגרס הציוני ה-17. הקרע בינו לבין מחנה השמאל העמיק עוד יותר לאחר פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" בשנת 1937, שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על כך מדיניות ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקרא עליהם בסגנון קללת דוד את הר הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".‏[3] בעקבות ביקורת זו, נודה על ידי מפא"י ועל ידי הנהגת היישוב, והפך למשורר המחנה הרוויזיוניסטי‏[4]. הוא ביטא בעקביות השקפה לאומית מיליטנטית. אחת משורותיו המפורסמות היא: "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר".

בשנים 1931–1935 ערך בוורשה את העיתון היידי של התנועה הרוויזיוניסטית, "די וועלט" (יידיש: "העולם"). ב-1936 חזר לארץ ישראל וב-1937 שב לפולין וערך שם את העיתון "דער מאָמענט" (יידיש: "הרגע"). הגיע שוב לארץ ישראל ב-1939, שבועיים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו נספו בשואה. הוא היה קשור מאוד לאמו, וכשנספתה בשואה כתב את "שיר אמי והנחל" בשבילה. הוא אף פעם לא התגבר על מותה ועל כך שלא נקם את מותה.

לאחר הקמת המדינה נבחר אצ"ג לכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות.

בשנת 1950 נישא למשוררת עליזה גרינברג, הצעירה ממנו ב-30 שנה, והיה נשוי לה עד למותו (אחותה של עליזה הייתה נשואה לשמואל תמיר). במהלך שבע שנות נישואיהם הראשונות נולדו לבני הזוג חמישה ילדים: חיים צבי, בת שבע שלום ציון, רבקה חבצלת לב ציון, יוכבד רחל בת ציון ודוד יהונתן. הזוג גר זמן מה בתל אביב, אחר כך בירושלים, ובשנת 1954 עברו להתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שהעניקה העירייה למשורר.

בשנת 1957 זכה בפרס ישראל לספרות יפה. לאחר מלחמת ששת הימים חתם, יחד עם נתן אלתרמן, משה שמיר ואנשי רוח נוספים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

אצ"ג נפטר ביום העצמאות תשמ"א (9 במאי 1981) ברמת גן ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. על-פי עדותה של רעייתו, כאשר היה בהכרה מעורפלת בסוף ימיו לא דיבר אלא ציטט שורות מתוך שירים שלו. באותה תקופה סעד אותו המשורר מירון איזקסון שגרינברג חיבב וראה כמשורר מתחיל בעל פוטנציאל רב.

על שמו נקראו כמה רחובות בערי ישראל. ב-1999 הוקם בירושלים בית מורשת אצ"ג במטרה להנחיל את מורשתו ושירתו של אצ"ג.‏

הערכת דמותו

יש הקושרים לגרינברג כתרים של נביא או משורר-נביא. רבים רואים בו את גדול משוררי ישראל, כמו ישראל אלדד, יהושע ייבין הנשיא אפרים קציר שכינה אותו "המשורר הלאומי" ואפילו אישים הרחוקים ממנו מאוד מבחינה השקפתית או פואטית, כמו דליה רביקוביץ ודורי מנור. המשורר חיים נחמן ביאליק אמר בהתייחסו לגרינברג, ש"אם המשורר מטפס על הקירות, כנראה הוא רואה דבר מה שמעבר להם".

יצירתו

שירתו מורכבת בדרך כלל משירים בעלי יריעה רחבה מאוד, ושורות גדולות ורחבות. אצ"ג לא הסתפק בכתיבת שירים ייחודיים, אלא גם הגן על שיטתו במניפסטים מבריקים, כדוגמת "כלפי תשעים ותשעה", שבו הוא מציג את עצמו כלוחם בודד מול הממסד הספרותי כולו (אחד מול תשעים ותשעה), שם הוא כותב: "המשורר צריך להביע את תורת היהודי הפראי, ואת המצב הקטסטרופלי של האומה". בעקבות כך, התנגד אצ"ג לכתיבת שירה עברית חדשה בז'אנרים הקלאסיים ("למשורר עברי אסור לכתוב סונטות"), ובעד כתיבה אקטואליסטית שתביע את המצב כפי שהוא לאשורו. לדעתו על השירה לפרוץ לתחומים חדשים, שטרם חדרה אליהם.

בשירתו, אצ"ג מבטל את ההפליה בין מילים ממשלבים שונים, והוא מכניס תחת כנפי השירה הכול: שפה גבוהה, תנ"כית, סלנג, יידישיזמים, מילים לועזיות. ניתן למצוא בשיריו בזו לצד זו דמויות שונות מאוד ומגוונות, מההיסטוריה היהודית (דוד המלך, משה), מהפילוסופיה (ברוך שפינוזה) ומהמיתולוגיה הנוצרית. בשירתו המוקדמת, הושפע אצ"ג מאוד מהפילוסופיה של פרידריך ניטשה ומרעיון "מות האלוהים" שלו. הוא הושפע גם מהמיתולוגיה היהודית, כדוגמת השימוש בביטוי "האלף השישי" – ביטוי אסכטולוגי יהודי עתיק.