Yitzhak Rabin, 5th Prime Minister of Israel

Is your surname Rabin?

Research the Rabin family

Yitzhak Rabin, 5th Prime Minister of Israel's Geni Profile

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Yitzhak Rabin, 5th Prime Minister of Israel

Hebrew: יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל החמישי
Birthplace: Jerusalem, Jerusalem District, Israel
Death: November 04, 1995 (73)
Soraski Medical Center, Tel Aviv Yafo, Israel (Assassinated by Yigal Amir, a Jewish assassinator)
Place of Burial: Mount Herzl Cemetery, Jerusalem, Israel
Immediate Family:

Son of Nehemia Rabin and Rosa Rabin, [Yitzhak Rabin's mother]
Husband of Leah Rabin
Father of Dalia Rabin Filosof and Private
Brother of Private

Occupation: Politician
Managed by: Yigal Burstein
Last Updated:

About Yitzhak Rabin, 5th Prime Minister of Israel

Yitzhak Rabin

5th Prime Minister of Israel

Yitzhak Rabin (Hebrew: יִצְחָק רַבִּין ‎) (1 March 1922 – 4 November 1995) was an Israeli politician and general. He was the fifth Prime Minister of Israel, serving two terms in office, 1974–1977 and 1992 until his assassination in 1995. In 1994, Rabin won the Nobel Peace Prize together with Shimon Peres and Yasser Arafat. He was assassinated by right-wing Israeli radical Yigal Amir, who was opposed to Rabin's signing of the Oslo Accords. Rabin was the first native-born prime minister of Israel, the only prime minister to be assassinated and the second to die in office after Levi Eshkol.

Rabin was awarded the 1994 Ronald Reagan Freedom Award by the former president's wife, former First Lady Nancy Reagan. The award is only given to "those who have made monumental and lasting contributions to the cause of freedom worldwide," and who "embody President Reagan's lifelong belief that one man or woman truly can make a difference."

Personal life

Rabin was born in Jerusalem, British Mandate of Palestine to Nehemiah and Rosa, two immigrants of the Third Aliyah, the third wave of Jewish immigration to Israel from Europe. Nehemiah Rubitzov was born in a small Ukrainian town in 1886. His father died when he was a child, and he worked to support his family from a young age. At the age of 18, he emigrated to the United States, where he joined the Poale Zion party and changed his surname to Rabin. In 1917, Nehemiah went to the British Mandate of Palestine with a group of volunteers from the Jewish Legion. Yitzhak's mother, Rosa Cohen, was born in 1890 in Mohilev in Belarus. Her father, a rabbi, opposed the Zionist movement and sent Rosa to a Christian high school for girls in Homel, enabling her to acquire a broad general education. Early on, Rosa took an interest in political and social causes. In 1919, she sailed to the region on the S.S. Ruslan, the bellwether of the Third Aliyah. After working on a kibbutz on the shores of the Sea of Galilee, she moved to Jerusalem. He has a sister named Rachel (younger)

Rabin grew up in Tel Aviv, where the family relocated when he was one year old. In 1940, he graduated with distinction from the Kadoori Agricultural High School and hoped to be an irrigation engineer. However, apart from several courses in military strategy in the United Kingdom later on, he never pursued a degree.

Rabin married Leah Rabin (born Schlossberg) during the 1948 Arab-Israeli War. Leah Rabin was working at the time as a reporter for a Palmach newspaper. They had two children, Dalia and Yuval. Rabin was non-religious, with Dennis Ross remarking that Ross had never met a more secular Jew in Israel.

Military career


In 1941, during his practical training at kibbutz Ramat Yohanan, Rabin joined the Palmach section of the Haganah, under the influence of Yigal Allon. The first operation he participated in was assisting the allied invasion of Lebanon, then held by Vichy French forces (the same operation where Moshe Dayan lost his eye) in June-July 1941. After the end of the war the relationship between the Palmach and the British authorities became strained, especially with respect to the treatment of Jewish immigration. In October 1945 Rabin was in charge of planning and later executing an operation for the liberation of interned immigrants from the Atlit detainee camp for Jewish illegal immigrants. In the Black Shabbat, a massive British operation against the leaders of the Jewish Establishment in the Land of Israel, Rabin was arrested and detained for five months. After his release he became the commander of the second Palmach battalion and rose to the position of Chief Operations Officer of the Palmach in October 1947.

IDF service

During the 1948 Arab-Israeli War Rabin directed Israeli operations in Jerusalem and fought the Egyptian army in the Negev. During the beginning of the war he was the commander of the Harel Brigade, which fought on the road to Jerusalem from the coastal plain, including the Israeli "Burma Road", as well as many battles in Jerusalem, such as securing the southern side of the city by recapturing kibbutz Ramat Rachel.

During the First truce he participated in the altercation between the IDF and the Irgun on the beach of Tel Aviv as part of the Altalena Affair. In the following period he was the deputy commander of Operation Danny, during which the cities of Ramle and Lydda were captured, as well as the major airport in Lydda. Following the capture of the two towns there was an exodus of their Arab population and only a few hundred of the 50,000 to 70,000 residents remained.

Operation Danny was the largest scale operation until then and it involved four IDF brigades. He was then Chief of Operations for the Southern Front and participated in the major battles ending the fighting there, including Operation Yoav and Operation Horev.

In the beginning of 1949 he was a member of the Israeli delegation to the armistice talks with Egypt that were held on the island of Rhodes. The result of the negotiations were the 1949 Armistice Agreements which ended the official hostilities of the 1948 Arab-Israeli War. Following the demobilization at the end of the war he was the most senior (former) member of the Palmach that remained in the IDF.

In 1964 he was appointed Chief of Staff of the Israel Defense Forces (IDF) by Levi Eshkol who replaced David Ben Gurion and, like him, served as Prime-Minister and Minister of Defense. Since Eshkol did not have much military experience, Rabin had a relatively free hand.

Under his command, the IDF achieved victory over Egypt, Syria and Jordan in the Six-Day War in 1967. After the Old City of Jerusalem was captured by the IDF, Rabin was among the first to visit the Old City, and delivered a famous speech on Mount Scopus, at the Hebrew University.

Ambassador and Minister of Labour

Following his retirement from the IDF he became ambassador to the United States beginning in 1968, serving for five years. In this period the US became the major weapon supplier of Israel and in particular he managed to get the embargo on the F-4 Phantom fighter jets lifted. During the 1973 Yom Kippur war he served in no official capacity and in the elections held at the end of 1973 he was elected to the Knesset as a member of the Alignment. He was appointed Israeli Minister of Labour in March 1974 in Golda Meir's short-lived government.

First term as Prime Minister

Following Golda Meir's resignation in April 1974, Rabin was elected party leader, after he defeated Shimon Peres. The rivalry between these two labor leaders remained fierce and they competed several times in the next two decades for the leadership role. Rabin succeeded Golda Meir as Prime Minister of Israel on 3 June 1974. This was a coalition government, including Ratz, the Independent Liberals, Progress and Development and the Arab List for Bedouins and Villagers. This arrangement, with a bare parliamentary majority, held for a few months and was one of the few periods in Israel's history where the religious parties were not part of the coalition. The National Religious Party joined the coalition on 30 October 1974 and Ratz left on the 6 November.

In foreign policy, the major development at the beginning of Rabin's term was the Sinai Interim Agreement between Israel and Egypt, signed on September 1, 1975. Both countries declared that the conflict between them and in the Middle East shall not be resolved by military force but by peaceful means. This agreement followed Henry Kissinger's shuttle diplomacy and a threatened ‘reassessment’ of the United States’ regional policy and its relations with Israel. Rabin notes it was,”an innocent-sounding term that heralded one of the worst periods in American-Israeli relations.” The agreement was an important step towards the Camp David Accords of 1978 and the peace treaty with Egypt signed in 1979.

Operation Entebbe was perhaps the most dramatic event during Rabin's first term of office. On his orders, the IDF performed a long-range undercover raid to rescue passengers of an airliner hijacked by militants belonging to the Popular Front for the Liberation of Palestine's Wadie Haddad faction and the German Revolutionary Cells (RZ), and had been brought to Idi Amin's Uganda. The operation was generally considered a tremendous success, and its spectacular character has made it the subject of much continued comment and study.

Towards the end of 1976 his coalition government with the religious parties suffered a crisis: A motion of no confidence had been brought by Agudat Israel over a breach of the Sabbath on an Israeli Air Force base when four F-15 jets were delivered from the US and the National Religious Party had abstained. Rabin dissolved his government and decided on new elections, which were to be held in May 1977.

Following the March 1977 meeting between Rabin and U.S. President Jimmy Carter, Rabin publicly announced that the U.S. supported the Israeli idea of defensible borders; Carter then issued a clarification. A "fallout" in U.S./Israeli relations ensued. It is thought that the fallout contributed to the Israeli Labor Party's defeat in the May 1977 elections.[9] At the same time, it was revealed that his wife, Leah, continued to hold a US dollar account from the days that Rabin was ambassador to the United States. According to Israeli currency regulations at the time, it was illegal for citizens to maintain foreign bank accounts without prior authorization. In the wake of this disclosure, Rabin handed in his resignation from the party leadership and candidacy for prime minister, an act that earned him praise as a man of integrity.

Opposition Knesset member and Minister of Defense

Following his resignation and Labor Party defeat at the elections, Likud's Menachem Begin was elected in 1977. Until 1984 Rabin was a member of Knesset and sat on the Foreign Affairs and Defense Committee. From 1984 to 1990, he served as Minister of Defense in several national unity governments led by prime ministers Yitzhak Shamir and Shimon Peres.

When Rabin came to office, Israeli troops were still deep in Lebanon. Rabin ordered their withdrawal to a "Security Zone" on the Lebanese side of the border. The South Lebanon Army was active in this zone, along with the Israeli Defence Forces.

When the first Intifada broke out, Rabin adopted harsh measures to stop the demonstrations, even authorizing the use of "Force, might and beatings," on the demonstrators. Rabin the "bone breaker" was used as an International image. The combination of the failure of the "Iron Fist" policy, Israel's deteriorating international image and Jordan cutting legal and administrative ties to the West Bank with the U.S.'s recognition of the PLO as the representative of the Palestinian people forced Rabin to seek an end to the violence through negotiation and dialogue with the PLO.

In 1990 to 1992, Rabin again served as a Knesset member and sat on the Foreign Affairs and Defense Committee.

Second term as Prime Minister

In 1992 Rabin was elected as chairman of the Labor Party, winning against Shimon Peres. In the elections that year his party, strongly focusing on the popularity of its leader, managed to win a clear victory over the Likud of incumbent Prime Minister Yitzhak Shamir. However the left-wing bloc in the Knesset only won an overall narrow majority, facilitated by the disqualification of small nationalist parties that did not manage to pass the electoral threshold. Rabin formed the first Labor-led government in fifteen years, supported by a coalition with Meretz, a left wing party, and Shas, a Mizrahi ultra-orthodox religious party.

Rabin played a leading role in the signing of the Oslo Accords, which created the Palestinian National Authority and granted it partial control over parts of the Gaza Strip and West Bank. Prior to the signing of the accords, Rabin received a letter from PLO Chairman Yasser Arafat renouncing violence and officially recognizing Israel, and on the same day, 9 September 1993, Rabin sent Arafat a letter officially recognizing the PLO. After the historical handshake with Yasser Araft, Rabin said, on behalf of the Israeli people: "We who have fought against you, the Palestinians, we say to you today, in a loud and a clear voice, enough of blood and tears ... enough!" During this term of office, Rabin also oversaw the signing of the Israel-Jordan Treaty of Peace in 1994.

For his role in the creation of the Oslo Accords, Rabin was awarded the 1994 Nobel Peace Prize, along with Yasser Arafat and Shimon Peres. The Accords greatly divided Israeli society, with some seeing Rabin as a hero for advancing the cause of peace and some seeing him as a traitor for giving away land they viewed as rightfully belonging to Israel. Many Israelis on the right wing often blame him for Jewish deaths in terror attacks, attributing them to the Oslo agreements.

Rabin was also awarded the 1994 Ronald Reagan Freedom Award by the former president's wife, former First Lady Nancy Reagan. The award is only given to "those who have made monumental and lasting contributions to the cause of freedom worldwide," and who "embody President Reagan's lifelong belief that one man or woman truly can make a difference.".

Assassination and aftermath

On 4 November 1995 (12th of Heshvan on the Hebrew Calendar), Rabin was assassinated by Yigal Amir, a radical right-wing Orthodox Jew who opposed the signing of the Oslo Accords. The shooting took place in the evening as Rabin was leaving a mass rally in Tel Aviv in support of the Oslo process. Rabin was rushed to the nearby Ichilov Hospital, where he died on the operating table of blood loss and a punctured lung within 40 minutes. Amir was immediately seized by Rabin's bodyguards. He was later tried, found guilty, and sentenced to life imprisonment. After an emergency cabinet meeting, Israel's foreign minister, Shimon Peres, was appointed as acting Israeli prime minister.

Rabin's assassination came as a great shock to the Israeli public and much of the rest of the world. Hundreds of thousands of Israelis thronged the square where Rabin was assassinated to mourn his death. Young people, in particular, turned out in large numbers, lighting memorial candles and singing peace songs. Rabin's funeral was attended by many world leaders, among them U.S. president Bill Clinton, Egyptian president Hosni Mubarak and King Hussein of Jordan. Clinton delivered a eulogy whose final words were in Hebrew — "Shalom, Haver" (Hebrew: שלום חבר‎, lit. Goodbye, Friend).

The square where he was assassinated, Kikar Malkhei Yisrael (Kings of Israel Square), was renamed Rabin Square. Many other streets and public institutions in Israel have also subsequently been named after him. After his assassination, Rabin was hailed as a national symbol and came to embody the Israeli peace camp ethos, despite his military career and hawkish views earlier in life. He is buried on Mount Herzl. In November 2000, his wife Leah died and was buried alongside him.

There is much debate regarding the background of Rabin's assassination. There are a number of conspiracy theories related to the assassination of Rabin.

After Rabin's assassination, his daughter Dalia Rabin-Pelossof entered into politics and was elected to the Knesset in 1999 as part of the Centre Party. In 2001, she served as Israel's Deputy Minister of Defense.


The Knesset has set the 12th of Heshvan, the murder date according to the Hebrew calendar, as the official memorial day of Rabin. An unofficial but widely followed memorial date is November 4, the date according to the Gregorian calendar.

In 1995 the Israeli Postal Authority issued a commemorative Rabin stamp.

The Yitzhak Rabin Center was founded in 1997 by an act of the Knesset, to create "[a] Memorial Center for Perpetuating the Memory of Yitzhak Rabin." It carries out extensive commemorative and educational activities emphasizing the ways and means of democracy and peace.

Mechinat Rabin, an Israeli pre-army preparatory program for training recent high school graduates in leadership prior to their IDF service, was established in 1998.

Many cities and towns in Israel have named streets, neighborhoods, schools, bridges and parks after Rabin. Also two government office complexes and two synagogues are named after Yitzhak Rabin. Outside Israel, there are streets named after him in Bonn, Berlin and New York and parks in Montreal, Paris, Rome and Lima. The community Jewish high school in Ottawa is also named after him.


About יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל החמישי (עברית)


יִצְחָק רַבִּין (א' באדר תרפ"ב, 1 במרץ 1922 – י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995) היה הרמטכ"ל השביעי של צה"ל וראש ממשלת ישראל החמישי.

רבין היה מפקד גדוד בפלמ"ח, מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, הרמטכ"ל השביעי של צה"ל עליו פיקד בעת מלחמת ששת הימים. לאחר פרישתו מצה"ל היה שגריר ישראל בארצות הברית וראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה בשתי קדנציות: הראשונה בשנים 1974–1977, במהלכה יצא אל הפועל מבצע יונתן, והשנייה בשנים 1992–1995, שבמהלכה נחתמו הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. בנוסף כיהן כשר הביטחון במשך כתשע שנים.

על חלקו בהסכמי אוסלו זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1994 (יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת). רבין נרצח במהלך כהונתו כראש ממשלה בידי מתנקש יהודי-ישראלי, יגאל עמיר, שהתנגד להסכמי אוסלו.

ראשית חייו

יצחק רבין נולד בירושלים. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי מפלגת אחדות העבודה.

אמו של רבין, רוזה לבית כהן (שכונתה "רוזה האדומה"), נולדה בשנת 1890 במוהילב שבבלארוס. אביה, יצחק, היה רב ואיש חב"ד שהתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים, ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בהומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים והייתה פעילה חברתית ופוליטית. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן", הנחשבת למבשרת העלייה השלישית. תחילה התיישבה במושבה כנרת ולאחר מכן עקרה לירושלים, שבה הכירה את נחמיה רבין, והשניים נישאו בשנת 1921. יצחק רבין קרוי על שם סבו, יצחק כהן. דרך אמו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה גם לדוד הכהן (בן-דודה של אמו), ומכאן למשפחות רופין, סוקניק (ידין), ידלין ואחרים.

אביו של רבין, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ' שבאוקראינה. הוא התייתם מאביו כשהיה ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בגיל שמונה עשרה נסע רוביצוב לארצות הברית, והצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 התגייס לגדוד העברי, שהוקם בארצות הברית על ידי יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון, והפליג עם הגדוד לארץ ישראל.

כשהיה רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ובה נולדה אחותו רחל ב-1925. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב, שם החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן, נבחרה למועצת העיר תל אביב.

בשנת 1928 החל רבין ללמוד ב"בית החינוך לילדי עובדים א'" (ברחוב טשרניחובסקי), שנפתח ב-1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה (הישן), בבית ספר מחוזי חדש שהוקם ביוזמת אמו רוזה ולאחר מותה נקרא על שמה.

ב-1937 המשיך רבין ללימודים בבית הספר החקלאי כדורי, והוא בן המחזור הרביעי שלו. לימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" נפטרה אמו ממחלת הסרטן. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני מחמת מאורעות המרד הערבי הגדול, ורבין שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן, התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק בקורס בן עשרה ימים מטעם "ההגנה". בתקופה זו התחבר לאלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין שב ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.

כפרס על כך שקיבל את הציונים הגבוהים ביותר מבין בני מחזורו בתעודת סוף שנתו האחרונה ב"כדורי", העניק לו הנציב הבריטי בארץ מלגת לימודים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. רבין שאף ללמוד הנדסת מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה הדבר לא התאפשר. בהשפעת משה נצר, שהיה חברו ובן מחזורו בגן הילדים, בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב וב"כדורי", עבר רבין לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגויסת של הנוער העובד שפעלה במקום לקראת גיוסה לפלמ"ח.

קריירה צבאית

הגנה ופלמ"ח

רבין הצטרף ל"הגנה" עוד כשהיה תלמיד בכדורי. ב-1941, בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח, שהוקם במאי. פעולתו הראשונה, ביוני אותה שנה, הייתה במסגרת שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי להשתלטות על לבנון, שהייתה תחת שלטון צרפת של וישי, פעולה שבה איבד משה דיין את עינו. רבין סיים קורס מפקדים בכירים בג'וערה בשנת 1943, ובשנת 1945, בגיל 23, התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. באותה שנה השתתף רבין, כסגנו של נחום שריג, בפריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים הכלואים בו מידי הבריטים.[3] ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר ברפיח, שממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. רבין ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמוד הנדסת מים, אך מפקד הפלמ"ח יגאל אלון שכנע אותו לוותר על כך, ומינה אותו בשלהי 1946 למפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת בפלמ"ח. בתקופה זו מנה סדר הכוחות של הפלמ"ח ארבעה גדודים בלבד, והגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל אביב ודרום ארץ ישראל. בנובמבר 1945 נפצע רבין ברגלו בתאונת אופנוע, ועל אף שהחלים, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף על פי כן מינהו אלון למג"ד.

באוקטובר 1947 העבירו אלון לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח. בתקופת שירותו בפלמ"ח נודע רבין בשם הקוד "עמירם".

מלחמת העצמאות

עם פרוץ מלחמת העצמאות בראשית דצמבר 1947, מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, וכך פיקד רבין למעשה על חזית הדרך לירושלים, כשלרשותו עמדו שני גדודי פלמ"ח חדשים, שהורכבו מאנשי מילואים (רזרבה): הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה והגדוד השישי בפיקודו של צבי זמיר. בסוף מרץ 1948 החליפו בתפקיד פקודו, שאול יפה.

באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה רבין למפקד חטיבת הראל, כשהוא בן 26 בלבד. החטיבה בפיקודו השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייח' ג'ראח, קטמון והר ציון. רבין פיקד על כיבושה מחדש של רמת רחל מידי הכוח הירדני-מצרי, והיה מעורב בפריצת דרך בורמה. לימים כתב רבין על חוויותיו מאותה תקופה ב"מערכות".

בזמן ההפוגה הראשונה נקלע רבין במקרה למטה הפלמ"ח שנמצא במלון ריץ, מרחק קצר מחוף תל אביב, בעת שעלתה מולו הספינה אלטלנה על שרטון. כמפקד הבכיר בשטח קיבל רבין את הפיקוד על הגנת מטה הפלמ"ח. הוא ביצע את הוראתו של בן-גוריון לירות לעבר הספינה אם לא תיכנע, והורה לירות אש לעברה. הירי על האונייה המשיך גם לאחר שנפגעה על ידי פגז תותח, והוחל בפינוייה. כאשר אנשי האצ"ל תקפו את המלון הורה רבין לזרוק לעברם רימונים, ואף זרק בעצמו שישה. בשנת 1977 אמר רבין: "זה היה היום הכי שחור שלי. האמנתי בשליחות וגם קיבלתי פקודה מבן-גוריון לבצע — ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא הייתה כל ברירה".

לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקד מבצע דני, שבמהלכו נכבשו הערים רמלה ולוד, וכן נמל התעופה לוד. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות.

בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום וכסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון ובביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות, ובהם מבצע יואב, שפתח את הדרך לנגב ובו נכבשה באר שבע, ומבצע חורב, שמטרתו הייתה להוציא את הצבא המצרי משטחי ארץ-ישראל ולשפר עמדות לקראת משא ומתן.

לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים, מכיוון שיגאל אלון לא רצה לקחת חלק בשיחות. רבין שב לישראל לפני חתימת ההסכם, לקראת מבצע עובדה, בגלל שהסתייג מתוכן ההסכמות. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור ניצנה. הוא טען שישראל ויתרה למצרים יתר על המידה וביקש שלא להיות חתום על ההסכם. באוגוסט 1949 מונה לממלא מקום ומפקד בפועל של חזית הדרום במקום אלון, אך לאחר חודשיים פינה את מקומו למשה דיין.

עלייה בסולם הדרגות

עם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר של צה"ל בעקבות פירוק הפלמ"ח, נשאר רבין בצבא, והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח שהמשיכו את שירותם בצה"ל. רבין קיבל נזיפה חמורה מהרמטכ"ל יעקב דורי לאחר שהשתתף, יחד עם רבים מיוצאי הפלמ"ח, בכנס הפלמ"ח בניגוד לפקודות. שאר משתתפי הכנס נענשו בדרגות חומרה שונות וחלקם אף הודחו מצה"ל. תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל אליו מונה בנובמבר 1949. בתחילת 1951 התמנה לראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי, ובדצמבר 1952 יצא לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה. עם שובו קודם, בדצמבר 1953, לתפקיד ראש אגף ההדרכה, ושנה אחר כך קיבל דרגת אלוף.

בשנים 1956–1959 שירת כמפקד פיקוד הצפון, בשנים 1959–1961 היה ראש אג"ם, ובין 1961 ל-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.


ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין לרמטכ"ל השביעי בידי ראש הממשלה לוי אשכול. רבין כיהן בתפקיד בין השנים 1964–1968, שבמהלכן התחוללה מלחמת ששת הימים. ברוב תקופת כהונתו, עד יוני 1967, שימש בתפקיד שר הביטחון לוי אשכול, שנעדר ניסיון ביטחוני, במקביל לכהונתו כראש הממשלה. מצב זה איפשר לרבין חופש פעולה גדול.

השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, ובמהלכן התעצם צה"ל באופן ניכר ובהן גובשו ושופרו תוכניות מבצעיות למקרה של מלחמה. בשנת 1965 החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של חבלה במוביל הארצי, ובחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול וניסיון סורי שנבלם להטות את מקורות הירדן.

ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף שנועדה לאותת לסורים כי ישראל לא תבליג על המשך פעולות החבלה ועל ניסיונם להטות את מקורות נהר הירדן. בספטמבר 1966 התבטא רבין באופן חריף כלפי סוריה באופן שהסלים את העימות, וננזף על כך על ידי ראש הממשלה לוי אשכול. ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר א-סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה, שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל. ביום הקרבות שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.

ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות ה'תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני, בניגוד להסדרי הנסיגה שנקבעו לאחר מלחמת סיני. כך נכנסה ישראל למצב חירום שכונה תקופת ההמתנה, אשר הסתיים ביציאתהּ של ישראל למלחמת ששת הימים. תקופת ההמתנה הייתה תקופה של חרדה גדולה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת (מה שהתבטא בהקמתה של ממשלת אחדות ובלחץ למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון, בחפירת שוחות הגנה או בפזמון "נאצר מחכה לרבין" לחיזוק המורל הלאומי.)

מנהיגים אחדים בישראל הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת. הוא יצא לחופשת מחלה בת יום אחד ב-23 במאי 1967. באותו יום זימן אליו את עזר ויצמן, ראש אג"ם, ולדבריו אמר לו שסיבך את ישראל עקב טעויות שעשה והציע לו להתמנות לרמטכ"ל במקומו. ויצמן סירב ואמר לרבין: "יצחק, אתה יודע שאני רוצה להיות הרמטכ"ל, אבל לא אקבל את התפקיד בתנאים כאלה. אם תתפטר - זה שווה לנאצר כמה דיוויזיות. צה"ל לא יבין זאת. בנסיבות הנוכחיות הקשות - תהיה זו מהלומה למורל הצבא". רופא נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. למחרת שב רבין לתפקוד מלא. ב-2 ביוני דחה ראש הממשלה, לוי אשכול, את דרישת רבין לכינוס מיידי של הממשלה ולקבלת החלטה ליציאה למלחמה.

ב-5 ביוני יצא צה"ל, בפיקודו של רבין, למלחמת ששת הימים, שבה הכריע את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, והגיע להישגו הצבאי הגדול מעולם. צה"ל כבש במלחמה את סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון, מזרח ירושלים ושטחים נרחבים ברמת הגולן. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה. על תפקודו במלחמה העיד לימים:

היו לי הרבה שעות קשות ולא מעט חששות לפני המלחמה. אך ברגע שחיל האוויר הישראלי השמיד את המטוסים המצריים, ואחרי שחיל השריון בפיקודו של האלוף ישראל טל הבקיע את מערך רפיח והתקדם בכיוון אל עריש - רווח לי, וידעתי כי ניצחנו... רגעים גדולים אחרים הזכורים לי... ההצלחות בגדה המערבית - וכמובן, גולת הכותרת: איחוד ירושלים.

במאמר שפרסם במלאת 10 שנים למלחמה הציג רבין את משמעות תוצאותיה:

״בהיעדר שלום, נתנה מלחמת ששת הימים בידי ישראל את קוי ההגנה הכמעט טובים ביותר שניתן לשרטט על מפת המזרח-התיכון. היא גם נתנה את קלפי המיקוח הטובים ביותר בכל ניסיון להשיג הסדרים מדיניים. מלחמת ששת הימים העניקה למדינת ישראל מעמד בלתי רגיל בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, והיא נתנה גם תחושת הישג וסיפוק לעם בישראל.״

לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל, וזכה להד רב.

קריירה פוליטית

שגריר ישראל בארצות הברית

עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית, וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל. בפרט, הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסי F-4 פנטום לישראל, ובמהלך כהונתו גדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל. רבין נחשב מקורב לרפובליקנים וליועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר.

לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף למפלגת העבודה, ושובץ במקום ה-20 ברשימתהּ לכנסת. במהלך מלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו, למרות בקשותיו. ביום הרביעי למלחמה נעתר לבקשתו של שר האוצר, פנחס ספיר, לעמוד בראש "מלווה חירום" לגיוס כספים להוצאות המלחמה.

ראש הממשלה: קדנציה ראשונה (1974–1977)

בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה. עם התפטרותהּ של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס – התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה חשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 שלהם זכה פרס. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו, התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וה"צבר" הראשון בתפקיד זה. רבין בן ה-52 היה צעיר ראשי הממשלות עד אז, והראשון שנולד במאה העשרים. כמו כן, היה ראש הממשלה הראשון שהתחנך במלואו במערכת החינוך הישראלית והראשון ששירת בצה"ל.

ההרכב הקואליציוני של ממשלת רבין, הממשלה השבע עשרה, היה דומה לזה של ממשלת גולדה מאיר – המערך, מפד"ל, וליברלים עצמאיים – פרט לארבעת החודשים הראשונים, שבהם לא היו מפלגות דתיות בקואליציה, בעוד מפלגת רצ בראשות שולמית אלוני הייתה חברה בהּ. השרים הבכירים בממשלתו היו כולם חדשים בתפקידם: שמעון פרס שר הביטחון, יהושע רבינוביץ שר האוצר ויגאל אלון שר החוץ וסגן ראש הממשלה.

בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו של רבין משא ומתן עם מצרים על הסכם הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. מצרים התחייבה לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה בתעלת סואץ. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקני, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נגד ההסכם.

במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע יונתן" לשחרור 105 חטופים יהודים וישראלים באוגנדה, שעל ביצועו זכתה ישראל בקרב העולם המערבי להערכה ולהערצה על תעוזת הממשלה. ממשלת רבין סבלה מאי-יציבות ומסכסוכים בין רבין לבין שר הביטחון פרס, שרבין חש כי הוא חותר תחתיו. הסכסוכים עם פרס החלישו מאוד את יכולת הפעולה של רבין. חרף זאת, חוללה ממשלת רבין מספר שינויים משמעותיים בתחום הכלכלה, ניקיון הכפיים וחופש הביטוי.

בתקופה זו הגבירה תנועת "גוש אמונים" את פעילותהּ, ובגיבויו של פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (בפרט זבולון המר) החלה לפעול להקמת יישובים ביהודה ושומרון. רבין התנגד לכך, ובספרו כינה את גוש אמונים "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית".[21] בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה. החקירות נערכו בעידודו ובתמיכתו של רבין, אף שהיו מעורבים בהן אישים מקורבים לרבין, כאשר ידלין, מועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, וכאברהם עופר שכיהן כשר הבינוי והשיכון, .

שר האוצר בממשלת רבין, יהושע רבינוביץ, הוביל שני מהלכים מרחיקי לכת בתחום המיסים:

  • הרפורמה במס הכנסה, בעקבות המלצותיה של "ועדת בן שחר", ששינתה את פניו של מס ההכנסה בישראל, ובפרט ביטלה מנגנונים רבים להתחמקות ממס.
  • הטלתו של מס ערך מוסף, שהפך למרכזי שבמסים העקיפים בישראל, וביטול מסי קנייה רבים.

האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות ה-70, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים בשל העלייה בהוצאה הביטחונית ובשל משבר הנפט, אך ירדה לכ-25% לשנה בתקופה שקדמה לכינונהּ של ממשלת רבין. רבין ורבינוביץ לא נקטו במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותהּ הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתוכניות הרווחה. שיעור האינפלציה במהלך ממשלת רבין נע בין אינפלציה שנתית של 39.7% (1974 לעומת 1973) לאינפלציה שנתית של 31.3% (1976 לעומת 1975). רמת האבטלה נשמרה נמוכה לאורך כל תקופת כהונת ממשלתו, פחות מ-4%.

בתקופת ממשלת רבין הראשונה נבנו בבנייה ציבורית ובסיוע נדיב במימון הרכישה עשרות אלפי דירות לזוגות צעירים ולמתפנים משכונות עוני. נבנו שכונות חדשות רבות, ובכללן שכונות שנוסדו כשכונות לזוגות צעירים וליוצאי שכונות עוני, והפכו תוך זמן קצר לשכונות יוקרה, כדוגמת רמת אביב ג' ורמת שרת בירושלים.

ב-14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית בשל חילול השבת שנגרם מקיום טקס קבלת מטוסי F-15 ראשונים לחיל האוויר שהתקיים סמוך לכניסת השבת. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא איפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו מלתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון). הוא הודיע על כך בכנסת ב-20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירות ממשלת מעבר שבהּ אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שמאוחר יותר נחשב אירוני.

בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין שוב את שר הביטחון שמעון פרס, ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. אולם ב-15 במרץ פרסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את פרשת חשבון הדולרים – קיום חשבון בנק בארצות הברית השייך לבני הזוג רבין, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר. שר האוצר רבינוביץ רצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק קבע כי יש להעביר את העניין לפרקליטות. לאחר שהתברר לו שבכוונת רבין להתפטר, הסתפק ברק בהעמדתה לדין של לאה רבין ובכופר שהוטל על יצחק רבין. רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב-7 באפריל 1977 בשעה 23:40. הביוגרף של רבין, יוסי גולדשטיין, כתב כי לדעתו עשה זאת רבין משום שהעריך נכונה שסיכוייה של מפלגתו לזכות בבחירות קלושים.

ב-10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדהּ לראשות הממשלה. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם משום שהממשלה הייתה ממשלת מעבר, הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט כי רבין יצא לחופשה החל מ-22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית המשיך רבין לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות לכנסת שב רבין למלא את תפקידו, והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב-20 ביוני 1977.

בין תפקידים

משפרש מראשות הממשלה כתב רבין עם העיתונאי דב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות", שבה תיאר בצורה כנה מהמקובל אצל פוליטיקאים פעילים מאורעות בחייו (לדוגמה: גירוש תושבי לוד ורמלה במבצע דני במלחמת העצמאות). בספר התייחס רבין בצורה בוטה לשמעון פרס, שאותו כינה "חתרן בלתי נלאה". האיבה בין השניים נמשכה עוד שנים רבות, אך דעכה עם כהונתם המשותפת בממשלות השונות.

בין השנים 1977–1984 היה רבין חבר הכנסת באופוזיציה. בראשית 1980 קרא יגאל אלון תיגר על מנהיגותו של פרס. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. הפעם, ב-18 בדצמבר 1980, ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים במרכז המפלגה כשרבין נאלץ להסתפק במקום הרביעי ברשימת המערך.

כשר הביטחון

עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, לאחר שהוצב במקום השלישי (לאחר פרס ויצחק נבון) ברשימת המערך, נקבע שרבין יכהן כשר ביטחון לאורך כל תקופת הרוטציה (1984–1988). עם כניסתו של רבין לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקו האוואלי, ונתון להתקפות קבוצות שיעיות ואחרות. כשר הביטחון צמצם רבין עד מאוד את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילהּ לרצועת ביטחון צרה בדרום לבנון – החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה (בתמיכת דוד לוי מהליכוד).

בסוף שנת 1987 נאלץ רבין להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה שפרצה במפתיע. בתחילה לא הבחין בחומרת האירועים, ולא הפסיק את ביקור העבודה בארצות הברית שבמהלכו פרצה. לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרים כוחות צבא גדולים ונקט במדיניות של הטלת עוצר המוני, מעצרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים, אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים וכן סגירת בתי ספר.

בתחילת האינתיפאדה נקט ביד קשה כנגד הפורעים והמפגעים, והתבטא כי "צריך לשבור להם את הרגליים והידיים", אולם כשהיו מקרים שהדברים בוצעו כלשונם הכחיש כי זו הייתה כוונתו. את המדיניות תיאם באמצעות "פורום השטחים" שהיה מתכנס אחת לשבוע. האינתיפאדה פסקה סופית רק עם הסכמי אוסלו ב-1993. בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 בהן הוצב במקום השני ברשימת מפלגת העבודה, הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, שבהּ הוסיף רבין לכהן כשר הביטחון עד לפירוקהּ בשנת 1990, בעקבות פעולתו של פרס שכונתה על ידי רבין "התרגיל המסריח".

ראש הממשלה: קדנציה שנייה (1992–1995)

בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה, שנערכה ב-19 בפברואר, התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. רבין זכה במעט יותר מסף 40% מהקולות שהיה דרוש כדי להימנע מסיבוב שני, ונבחר למועמד המפלגה לראשות הממשלה. מפלגת העבודה ניסתה להצניע את משקלהּ ולהגביר את משקלו של יצחק רבין בתעמולת הבחירות, ועל כן היה הסלוגן המרכזי "ישראל מחכה לרבין", על משקל השיר "נאצר מחכה לרבין". לאור מערכת הבחירות המבוססת על אישיותו ומה שהצטייר כאהדת הציבור לרבין, הטיל הליכוד דופי ברבין, והעלה טענות בדבר התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים ונטייתו לשתיינות. בתגובתו לטענות תיאר רבין בראיון את מה שקרה לפני המלחמה והתייחס בביטול לטענות על אודות השכרות.

בשנת 1992, בעקבות ניצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני, זכתה מפלגת העבודה ל-44 מנדטים, וביחד עם מרצ, חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית השיגה רוב חוסם של 61 בכנסת. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות הצהיר "אני אחליט ואני אנווט", כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה. רבין הקים את ממשלתו בקואליציה עם מרצ וש"ס ושב לתפקיד ראש הממשלה ב-13 ביולי. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, ומינה את פרס לשר החוץ ואת אברהם שוחט לשר האוצר.

משא ומתן מדיני עד חתימת הסכם אוסלו

עם תחילת כהונתו, פתח רבין במשא ומתן לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. תחילה תלה רבין תקוות גדולות יותר בהצלחת הערוץ הסורי. הוא מינה את פרופ' איתמר רבינוביץ', מומחה לסוריה, כשגריר בארצות הברית. כשנודע בציבור הישראלי כי הוא נכון לנסיגה כמעט מלאה ברמת הגולן, פתחו תושבי הגולן במחאות וראו בכך הפרה של אמירתו מלפני הבחירות לפיה "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת-הגולן". עקב כך נתן רבין את הסכמתו שעל הסכם עם סוריה יתקיים משאל עם. תגובתו בישיבת המפלגה כי המוחים "יכולים להסתובב כמו פרופלור" עוררה זעם, למרות ההבהרות כי הכוונה הייתה רק לאלה ש"חרגו מכללי הסדר הציבורי, וחברו לאנשי הימין הקיצוני של מתנחלי יש"ע".

בערוץ הפלסטיני העדיף רבין את הערוץ של שיחות וושינגטון עם ההנהגה של אש"ף פנים, תוך חתירה להסכם ביניים, ושלל שיחות עם אש"ף חוץ של יאסר ערפאת, בו הוא ראה מכשול לכל הסדר. אולם למרות הבטחתו של רבין שישיג הסכם עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים, לא התקדם המשא ומתן בשיחות וושינגטון, והטרור הפלסטיני נמשך. בדצמבר 1992 החליט רבין בעקבות חטיפת נסים טולדנו ורציחתו, לגרש ללבנון 415 מפעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי.

באוגוסט 1993 חל מפנה בעמדותיו של רבין, והוא הסכים למתווה השיחות המוקדמות עם אש"ף שנוהלו באוסלו, לאור כישלון השיחות שנערכו בוושינגטון. רבין דאג להכניס לתוך מתווה אוסלו סידורי ביטחון נוספים ולהטות את ההסכמים לכיוון שיותר התאים לגישתו שהעדיפה הסדרי ביניים על פני הסדר קבע. הדעות חלוקות לגבי המניע לתפנית בעמדתו של רבין. מובילי ערוץ השיחות באוסלו טענו שרבין שינה את עמדתו לאחר שהבין שלא ניתן להגיע להסדר עם אש"ף פנים, אלא רק עם בעל הבית, יאסר ערפאת. אחרים טענו שרבין נאלץ להסכים למסלול של אוסלו, לאחר ששיחות וושינגטון הוכשלו בידי משרד החוץ של ישראל, והתמיכה ברבין בתוך מפלגתו הלכה והצטמצמה.

הסכם השלום עם ירדן

ההסכם התגבש באמצע 1994, לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין, מלך ירדן, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארכ, שעודד אותו להגיע להסכם, ונשיא סוריה חאפז אל-אסד שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם.

נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום, ובין השאר הבטיח לחוסיין למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. ב-14 בספטמבר 1993 נחתם סדר יום מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן וב-25 ביולי 1994 הייתה "הצהרת וושינגטון", שנערכה במדשאות הבית הלבן.

ב-26 באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו, זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי הכנסת לא הצביעו בעד אישורו (בהם אריאל שרון, שנמנע).

אירועי חוץ וביטחון נוספים

ב-25 ביולי 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים ויישובי הצפון הותקפו ברקטות על ידי ארגון חזבאללה, הורה ראש הממשלה רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע דין וחשבון. במהלך המבצע הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר, שזרעו בכפרים הרס רב. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.

ב-15 באוקטובר 1993 ביקר יצחק רבין באינדונזיה ופגש את נשיאה סוהארטו.

בשל מעורבתו של מוסטפא דיראני בשביית רון ארד אישר רבין, בהמלצתם של ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, והרמטכ"ל אהוד ברק, את מבצע עוקץ ארסי, שנערך בליל 21 במאי 1994, ובו חטפה סיירת מטכ"ל, את דיראני מביתו שבכפר קסר נבא, שבעמק הבקאע בדרום לבנון.

ב-14 באוקטובר 1994, לאחר שהתקבל מידע על מקום הימצאו של החייל החטוף נחשון וקסמן, אישר רבין את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל, בפיקוד שחר ארגמן על הבית בכפר ביר נבאלא בו הוחזק החטוף. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל נחשון וקסמן, בפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז ונפצעו מספר לוחמים בהם ארגמן עצמו, שנפגע מרסיסים בידו. לאחר כישלון הפעולה התייצב רבין אל מול התקשורת ולקח אחריות מלאה על האירוע ותוצאותיו.

חתימת הסכמי אוסלו

בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים. על צעד זה, זכה רבין בפרס נובל לשלום, יחד עם שמעון פרס ועם יאסר ערפאת.

"פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו", הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם טומן בחובו. בהצבעה בכנסת הצביעו 61 חברי הכנסת בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו ואחד נעדר מן ההצבעה.

באוקטובר 1995 אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'. בנאומו בכנסת הסביר רבין כי מטרת הסכמי אוסלו היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית, וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן.

חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז, שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. הפגנות סוערות רבות נערכו בכל רחבי הארץ. מפגינים קראו במקהלה "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" וכרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות הימין.

בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימה הפגנת רבבות בכיכר ציון בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין. אנשי ימין טענו כי סגנונו הישיר של רבין ודבריו כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם. תגובתו של רבין על המחאות הסוערות נגדו היו בהתבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי" ו"פחדני השלום". באותה תקופה התקרב רבין ליריבו הוותיק, שר החוץ שמעון פרס, קרבה שהגיעה לשיא בחיבוק ביניהם ב"עצרת השלום" ב-4 בנובמבר.

מבקריו מן הימין מתחו ביקורת על דברי רבין בשידור רדיו ב-24 ביולי 1995: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום", ונהגו להזכירה לאחר תחילת ירי רקטות מעזה מספר שנים מאוחר יותר. מאידך, משה יעלון, שהיה ראש אמ"ן בעת כהונתו כראש ממשלה, טענו כי "הוא [%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9F] היה מאוד מפוכח, לא היו לו אשליות ... היה ברור שהיו לו ספקות גדולים ורבים לגבי התהליך שהחל באוסלו. גם פה, לצערי, בשכתוב של ההיסטוריה לאחור, שמו אותו במקום רחוק מאוד מעמדותיו. אני כל הזמן מצטט מנאומו כשהוא מביא את אוסלו ב' חודש לפני הירצחו, ב-5 באוקטובר, לאישור כנסת. הוא מדבר על זה שהישות הפלסטינית תהיה פחות ממדינה, שלא חוזרים לקווי 67 כי הם אינם בני הגנה, שירושלים מאוחדת לנצח, שבקעת הירדן בריבונות ישראלית בפירוש הרחב ביותר, ושהגושים יהיו בשליטתנו. הוא היה מפוכח מאוד".

מדיניות פנים

רבין הנהיג בממשלתו מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד ובין היתר הועלה שכר המורים. הממשלה בראשותו השקיעה בפיתוח התחבורה בישראל. הוחלט לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. רבין הביא להגדלה של התקציבים והמאמצים שהופנו לפיתוח המגזר הערבי והדרוזי. הושוו קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי ונחקק חוק חיילים משוחררים. הצמיחה הכלכלית המהירה אפשרה את קליטת תוספת כוח האדם הגדולה שהגיעה במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. שיעור האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5% בשנת 1995. צמיחת התוצר העסקי עלתה מ-3.6% בשנת 1993 ל-8.6% ב-1996.

ב-1994 התחולל מהפך בהסתדרות, כשחיים רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות", התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה, וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות, שהפכה להסתדרות העובדים הכללית החדשה. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר. ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ, וכן האינפלציה בישראל ירדה משנת 1992 ואילך.

רצח רבין

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". מתוך נאומו האחרון בעצרת בה נרצח, 4 בנובמבר 1995

ב-4 בנובמבר 1995, אור לי"ב בחשוון ה'תשנ"ו בסביבות השעה 21:45, בתום עצרת תמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בעת שצעד לעבר מכוניתו, נורו שלוש יריות לעברו של רבין. הוא הובהל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר כעבור כ-40 דקות מפצעיו. הלווייתו התקיימה בירושלים ביום שני, 6 בנובמבר 1995, בהשתתפות נציגים מטעם 78 מדינות, בהם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון (בראשות משלחת של 39 אישים), חוסיין, מלך ירדן ונשיא מצרים חוסני מובארכ.

הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט למשפטים מאוניברסיטת בר-אילן דתי בן 25 מהרצליה, בעל השקפה ימנית רדיקלית, סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל, וקיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר נידון למאסר עולם ולעוד שש שנים (במצטבר), לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין. נוסף על כך, הורשע עמיר, יחד עם אחיו חגי ודרור עדני, בקשירת קשר. הוא נידון לחמש שנים נוספות ולאחר ערעור המדינה, הוחמר העונש ל-8 שנים.

לאחר הרצח הוקמה ועדת שמגר שחקרה את השתלשלות העניינים ותפקוד הגופים האחראים על ביטחונו ושלומו של ראש הממשלה ופרסמה את מסקנותיה.


לאחר רציחתו, קבעה הכנסת את יום י"ב בחשוון כיום הזיכרון ליצחק רבין. מקומות ומוסדות שונים אימצו את שמו – היישוב צור יצחק, המרכז הרפואי רבין, כיכר רבין, מחלף רבין, דרך יצחק רבין ותחנת הכח אורות רבין בחדרה. בסיס הקריה בתל אביב, נקרא גם הוא על שמו – מחנה רבין. יש מספר בתי ספר על שמו - תיכון חדש על שם יצחק רבין בתל אביב, תיכון רבין בכפר סבא, תיכון אורט רבין בגן יבנה, ואחרים. כמו כן הוקם על שמו בית כנסת ברחובות הנקרא "אוהל יצחק". כן הוקם להנצחת זכרו מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. עיריית תל אביב הציבה שלט זיכרון בכניסה לביתו של יצחק רבין ברחוב רב אשי 5 בתל אביב. ביישוב מיתר הוקמה "שכונת רבין" על שמו, ובה רחובות רבים אשר שמותיהם קשורים לרבין (כדוגמת השלום, הראל, יפתח וכדומה) וכן פארק גדול - "פארק רבין".


יצחק רבין פגש לראשונה את לאה לבית שלוסברג, אשתו לעתיד, ביום קיץ של שנת 1943 ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל אביב. לאה, ילידת קניגסברג שבגרמניה, שעלתה לישראל עם משפחתה בגיל חמש ומאז התגוררה בתל אביב, הייתה אז בת 15, תלמידת כיתה י' בתיכון חדש.

לאה ויצחק נישאו ב-23 באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה בשדרות רוטשילד פינת כרמיה בתל אביב. בבית זה נולדה בתם הבכורה, דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב-1955 נולד בנם, יובל. לאחר ששבו מארצות הברית, כשסיים רבין את תפקידו כשגריר, עברה המשפחה לדירתם בשכונת נווה אביבים, שם גרו בני הזוג עד מותם.


view all 25

Yitzhak Rabin, 5th Prime Minister of Israel's Timeline

March 1, 1922
Jerusalem, Jerusalem District, Israel
March 19, 1950