Start My Family Tree Welcome to Geni, home of the world's largest family tree.
Join Geni to explore your genealogy and family history in the World's Largest Family Tree.
view all


  • Gerson Gustaw Pfeffer (1917 - 1995)
  • Rudolf Altschul (1927 - 1945)
    Death: RUDOLF ALTSCHUL Date of Birth:22 Apr 1927 Date of Entry:24 Nov 1944 Date of Departure:8 Mar 1945 Place of Arrival:Floßenbürg Place Transferred:Bergen-Belsen Nationality / Classification:TP ...
  • Lili Hermina Pekarek (1912 - 1945)
    Death record: Born 03. 04. 1912 Last residence before deportation: Prague XIII Address/place of registration in the Protectorate: Prague XII, Ruská 67 Transport Ez-St_13, no. 140 (14. 05. 19...
  • Prof. Alexander Richard Eugen Lodding (1930 - d.)
    Last Name: Bondy First Name: Alexandr Date of Birth: 23. 6. 1930 Place of Birth: Trutnov Fate: Přežil / Survived Transport Ez-St_43, no. 149 (03. 12. 1942, protektorát -> Terezín) Place o...
  • Jindrich /Henrik Lodding (1926 - 2010)
    Last Name: Bondy First Name: Henrich Date of Birth: 24. 1. 1926 Place of Birth: Trutnov Fate: Přežil / Survived Transport Ez-St_43, no. 148 (03. 12. 1942, protektorát -> Terezín) Place of...

Bergen-Belsen (or Belsen) was a Nazi concentration camp in Lower Saxony in northwestern Germany, southwest of the town of Bergen near Celle.

Originally established as the prisoner of war camp Stalag XI-C, in 1943 it became a concentration camp on the orders of Heinrich Himmler, where Jewish hostages were held with the intention of exchanging them for German prisoners of war held overseas.

Later still the name was applied to the displaced persons camp established nearby, but it is most commonly associated with the concentration camp it became as conditions deteriorated between 1943-1945. During this time an estimated 50,000 Russian prisoners of war and a further 50,000 inmates died there, up to 35,000 of them dying of typhus in the first few months of 1945.

The camp was liberated on April 15, 1945 by the British 11th Armoured Division. 60,000 prisoners were found inside, most of them seriously ill, and another 13,000 corpses lay around the camp unburied. The scenes that greeted British troops were described by the BBC's Richard Dimbleby, who accompanied them:

“ ...Here over an acre of ground lay dead and dying people. You could not see which was which... The living lay with their heads against the corpses and around them moved the awful, ghostly procession of emaciated, aimless people, with nothing to do and with no hope of life, unable to move out of your way, unable to look at the terrible sights around them ...
Babies had been born here, tiny wizened things that could not live ... A mother, driven mad, screamed at a British sentry to give her milk for her child, and thrust the tiny mite into his arms, then ran off, crying terribly. He opened the bundle and found the baby had been dead for days.
"This day at Belsen was the most horrible of my life.”

For public opinion in Western countries in the immediate post-1945 period, the name "Belsen" became emblematic of Nazi horrors in general. The even greater horrors of Auschwitz, a camp which was liberated by the Soviets and of which Western soldiers and journalists had no direct experience, became widely known only later.


El Male Rahamim Holocaust Prayer


The liberators (selected names):

British forces liberated Bergen-Belsen on 15 April 1945.
  • Major General George Philip Bradley Roberts, CB, DSO & Two Bars, MC (1906 – 1997), "Pip", General Officer Commanding of the 11th Armoured Division (the "Black Bull") throughout the campaign in Northwestern Europe from June 1944 until Victory in Europe Day in May 1945 (including liberating Bergen-Belsen Concentration Camp).
  • Brigadier Hugh Llewellyn Glyn Hughes, CBE, DSO & Two Bars, MC, MRCS (1892 – 1973), Deputy Director of Medical Services for the British Second Army. He and his staff entered the camp on April 16, 1945 and were in charge of feeding tens of thousands of former prisoners, reducing the mortality rate, and preventing the spread of infectious diseases.
  • Lt.-Colonel R. I. G. Taylor, the Commanding Officer of the 63rd Anti-Tank Regiment, was one of the first British soldiers to enter Bergen-Belsen.
  • Major Dick Williams was one of the first British soldiers to enter Bergen-Belsen. In April 1945, he was a staff captain in the Supplies and Transport branch of VIII Corps Headquarters and was part of a small force sent forward to assess conditions in the camp.
  • Reverend Leslie Hardman served with VIII Corps of the British Second Army. He was the first Jewish chaplain to enter Bergen-Belsen in April 1945 and worked very closely with Jewish prisoners after their liberation.
  • Sergeant Mike Lewis, Harry Oakes and Bill Lawrie served with the Army Film and Photographic Unit (AFPU), arrived at Bergen-Belsen to record conditions in the camp.
  • Gilbert King was a gunner attached to 249 (Oxfordshire Yeomanry) Battery of the 63rd Anti-Tank Regiment, Royal Artillery, which was the first British military unit to go into Bergen-Belsen on 15 April.
  • William Arthur Wood, a medical assistant, with the 32nd Casualty Clearing Station (CCS) who were among the first medical units to arrive at Bergen-Belsen after its liberation.
  • Dr Roger Dixey and Dr Laurence Wand, were among the nearly 100 British medical students arrived at Bergen-Belsen in May 1945 to assist with the relief effort, to supervise the distribution of food and provide whatever medical care possible.
  • Norna Alexander was a nurse with 29th British General Hospital, which arrived at Bergen-Belsen just over a month after its liberation.


בֶּרגֶן-בֶּלזֶן הנקרא לפעמים רק בלזן, היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה


הקמת המחנה

מחנה ברגן-בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה". תוכנית ההחלפה הוצעה למשרד החוץ הגרמני ב-4 בפברואר 1943 על ידי ד"ר אלברכט; מטרתה הייתה לאסוף קבוצות קטנות של יהודים אירופאים, אלפים בודדים בסך הכל, בעלי אזרחות כפולה, בטרם שליחתם למחנות ההשמדה, לצורכי החלפה עם נתינים גרמנים בעלי השפעה שהיו עצורים בידי הבריטים והאמריקאים כתוצאה מכך הוחזרו מפלשׂתינה כ-300 אזרחים גרמנים (בתוכם היו נשים יהודיות פולניות אחדות שלא הייתה להן נתינות פלשׂתינית, ועל כן הוחזרו על ידי הבריטים). לצורך החלפות עתידיות הורה הימלר להכין רשימה של 1,600 יהודים בעלי קרובים בפלשׂתינה.

ב-13 בפברואר 1943 הכריז שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ על הסכמה עקרונית לתוכנית. בהוראות משרד החוץ הגרמני ב-2 במרץ 1943 נאמר כי יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים להשבתם של עצורים גרמנים בתמורה להחלפתם בנתיני מדינות אויב מ"הגזע היהודי". בקשת משרד החוץ הייתה שכ-30,000 יהודים ממדינות אויב שונות יישמרו זמינים להצעה זו.

המשרד המתאם קיבל את ההצעה ממשרד החוץ, בעיקר כיוון שהימלר כבר הורה בדצמבר 1942: היהודים המצויים עדיין בצרפת וכן יהודים הונגרים ורומנים אשר להם קרובי משפחה בעלי השפעה באמריקה ירוכזו במחנה מיוחד. יש להעסיקם בעבודה, אך בתנאים שיבטיחו את קיומם כשהם בריאים ושלמים. יהודים מסוג זה הם בני ערובה יקרי ערך עבורנו.

במרץ 1943 הורה הימלר על הקמת מחנה מיוחד שאליו יועברו יהודים העונים על הקריטריונים הבאים:

  • יהודים בעלי קשרי משפחה או קשרים אחרים עם אנשים בעלי השפעה במדינות אויב.
  • יהודים שיכולים לשמש בתוכניות החלפה בתמורה לעצירים גרמנים במדינות אויב.
  • יהודים שיכולים להיות בני ערובה יעילים בעלי אמצעים או בעלי קשרים פוליטיים.

ליישום התוכנית, הורה הימלר לראש המשרד הראשי למשק ומינהל של האס אס, גנרל אוסוולד פוהל, למצוא מקום מתאים לשיכון העצירים. באפריל 1943, הגיע פוהל לסיכום עם ראש המחלקה לעצירי מלחמה כי חלק מברגן-בלזן ("סטלאג 311"), שלא היה מלא, יועבר לידי משרדו. בהתחלה הוגדר המחנה כמחנה ריכוז לאזרחים וביוני 1943 הוא הוגדר כמחנה מעצר. הפיקוד על המחנה הופקד בידי אדולף האס (גר').

הפעלתו של ברגן-בלזן: 1943

באמצע יוני 1943 הגיעו שני טרנספורטים לברגן-בלזן שכללו כ-2,400 יהודים מפולין, חלקם בעלי אישורים מאמריקה הלטינית. אישורים אלו הושגו על ידי מחזיקיהם בדרכים שונות, והייתה בהם הבטחה לקבלת דרכון בהקדם. הם שוכנו במחנה מיוחד. באוקטובר הודיעו הגרמנים כי 1,700 יהודים מבעלי האישורים יעלו על רכבת בדרכם לברגאו שליד דרזדן, כאשר היעד האמיתי היה אושוויץ. כאשר הגיעה הרכבת לבירקנאו, הבינו היהודים כי הם מובלים לתאי הגזים; אחת הנשים חטפה נשק מידי חייל גרמני וירתה בו. אחרים הצליחו לפצוע כמה חיילי אס אס גרמנים. בתגובה הוצאו להורג כמה מהם והשאר נשלחו לתאי הגזים. כל יהודי המשלוח נרצחו. בתחילת 1944 נשלחה עוד קבוצה של כ-400 עצירים מברגן-בלזן לאושוויץ. מהמשלוח מפולין נותרו כ-260 יהודים בעלי אזרחות פלשׂתינית והשאר בעלי אזרחות אמריקאית.

משלוח נוסף הגיע באוגוסט 1943 ובו 441 יהודים מסלוניקי, מתוכם 74 מיהודי יוון ו-367 יהודים בעלי אזרחות ספרדית. עם הגעתם הופרדו שתי הקבוצות. לאחר משא ומתן ארוך עם ממשלת ספרד, הועברו יהודי ספרד למחנה בצפון אפריקה; מרבית יהודי הקבוצה הצליחו לעלות לארץ ישראל. קבוצה אחרת שהובאה לברגן-בלזן, שכללה 155 יהודים מספרד ו-19 יהודים מפורטוגל, לא קיבלה היתרי יציאה ונשלחה למחנה נייטרלי, שם נשארה עד לסיום המלחמה.

הגברת המשלוחים למחנה: 1944

מתחילת 1944 הגיעו לברגן-בלזן משלוחים שונים במסגרת "תוכנית ההחלפה" (), בהם: כ-3,670 יהודים מהולנד, בעלי אזרחויות שונות, 200 ומיהודי לוב שמשו שבויי מלחמה הם באו לשם בתור שבויי מלחמה אנגלים לאחר שלחמו בצבא האנגלי בצפון אפריקה הם היו 6 חודשים עד שוחררו בעסקת חילופי שבויים בידי אנגליה שהועברו ממחנה פוסולי די קרפי, 200 נשים יהודיות צרפתיות שהיו נשואות לחיילים צרפתים וכמה מאות מיהודי יוגוסלביה. בסוף אפריל שוחררו 222 יהודים מתוך כ-1,300 יהודים שהיו במחנה והחזיקו בדרכון פלשׂתיני: הם הובאו לאיסטנבול דרך וינה, והגיעו לחיפה ב-10 ביולי. קבוצה נוספת של 301 אסירים בעלי דרכונים לטיניים שוחררה מברגן-בלזן ב-21 בינואר 1945, אך רק 126 מתוכם הצליחו להגיע לשווייץ, השאר הושארו במחנות בדרך.

ב-8 ביולי 1944 הגיעו לברגן-בלזן 1681 יהודים מהונגריה במסגרת עסקת בכר-קסטנר ("סחורה תמורת דם") והם הושמו במחנה משנה "מחנה ההונגרים" באישור הימלר, שוחררה לשווייץ (ב-20 באוגוסט) קבוצה ראשונה של 318 יהודים מרכבת קסטנר, לאחר משא ומתן ארוך, שוחררו לשווייץ ב-6 בדצמבר 1,365 היהודים הנותרים. מלבד קבוצת יהודים זו, יהודים נוספים שהגיעו מהונגריה לא שוחררו. בברגן-בלזן היו ביולי 1944 כ-4,000 עובדים יהודים, שעבדו בעבודות כפייה שונות במחנה ובסביבתו.

על אף הכפפתו של ברגן-בלזן למערך השמדת היהודים, נחשב המחנה למחנה מעצר. בשונה ממחנות ריכוז אחרים כגון אושוויץ ובוכנוולד, ברגן-בלזן היה מרוחק מאזורי תעשייה, ומרבית האסירים בו הובאו אליו משום שענו על הקריטריונים של הימלר.

בשל ריחוקו מאזורי התעשייה, התייחס המשטר הנאצי אל המחנה כמחנה מעבר לזמן קצר. על כן, החל ממרץ 1944 נפתח אזור במחנה בשם: "מחנה הבראה", לצורך קליטת חולים ותשושים ממחנות ריכוז אחרים. למרות קליטת אסירים רבים, מתוכם חולים רבים, לא התבצעו עבודות לתחזוקת התשתיות הסניטריות של המחנה, אך הוא הורחב באמצעות הוספת אוהלים. משלוח החולים הראשון שהגיע ל"מחנה ההבראה" בסוף מרץ 1944 כלל כ-1,000 אסירים ממחנה דורה, אל האסירים לא התלווה ולו רופא אחד. האסירים הוכנסו לאוהל גדול ושהו בו מספר ימים ללא מיטות, ללא מזרנים ושמיכות ואוכל חם. שיעור התמותה בין האסירים בקבוצה היה גבוה במיוחד, מתוך קבוצה זו רק 57 זכו לראות את יום השחרור. לאחר המשלוח הראשון של אסירים חולים, הגיעו עוד קבוצות חולים רבות אל ברגן-בלזן. בדרך כלל הגיעו קבוצות של מאות בודדות, רישומן הושמד לפני השחרור.

בקיץ 1944 נרצחו כ-200 אסירים על ידי הזרקת פנול (חומר חיטוי). ההזרקות התבצעו בפקודת האס אס על ידי אסיר בשם קרל רוט, שנבחר על ידי האס אס כ"אח ראשי". רוט נידון למוות על ידי קבוצת אסירים בספטמבר 1944, וכתוצאה מכך בוצע בו לינץ'. הרופא הראשי של ברגן-בלזן היה ד"ר ז'אגר (קצין אס אס), שדרך טיפולו הסאדיסטית בחולים הייתה כפייה על האסירים לבצע פעילות גופנית מאומצת. פעילות זו כללה ריצות למרחקים ארוכים, ושעות רבות של עמידה תוך כדי ביצוע תרגילי ספורט שונים.

ב-7 באוגוסט 1944 הוקם מחנה הנשים בברגן-בלזן. 12 אוהלים הוקמו לקליטת משלוחי הנשים. המשלוח הראשון הגיע ב-11 באוגוסט, ובימים שלאחריו אלפי נשים נוספות. המשלוחים כללו נשים יהודיות מפולין ומהונגריה שהובאו ממחנות עבודה במזרח עקב התקדמותו המהירה של הצבא האדום. בשל מצב בריאותן הטוב יחסית של נשים אלה נשארו מרביתן במחנה רק זמן קצר; עבורן היה המחנה רק תחנת מעבר אל מחנות עבודה נוספים.

בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר הגיע לברגן-בלזן משלוח של כ-3,000 נשים מאושוויץ בירקנאו; נשים חולות שיצאו מאושוויץ. הם הובלו בקרונות בצפיפות קשה, והוכנסו לאוהלים ללא תאורה, שירותים או תנאים היגייניים מינימליים. בין הנשים היו כל היהודיות חברות תזמורת הנשים של בירקנאו (לאחר מות המנצחת, הכנרת אלמה רוזה). ב-7 בדצמבר סופה עקרה מספר אוהלים, והנשים נאלצו לעמוד מספר שעות בקור העז תחת מטר שוטף עד שהוכנסו לאוהל המטבח למשך הלילה. למחרת פונו מספר אוהלים של חולים לצורך שיכונן של הנשים. ב-2 בדצמבר היה מספרם של הכלואים בברגן-בלזן 15,257, מתוכם 8,000 נשים במחנה הנשים; אחת מהם הייתה אנה פרנק ואחותה מרגוט. על פי מספר עדויות, אנה פרנק מצאה את מותה בברגן-בלזן ככל הנראה במרץ 1945, זמן קצר לאחר אחותה מרגוט.

ב-2 בדצמבר הוחלף פיקוד המחנה ובמקום אדולף האס מונה יוזף קרמר, מי שהיה עד אז מפקד מחנה אושוויץ-בירקנאו. למן סוף דצמבר 1944 הובאו לברגן-בלזן אלפי אסירים יהודים ממחנות ריכוז שונים. עשרות אלפי יהודים הגיעו תשושים מהמזרח. תנאי המחיה במחנה, שלא היה ערוך לקליטת כמויות עצומות של אסירים, התדרדרו מאוד.

כשנסגר מחנה בירקנאו הובלו עשרות אלפי יהודים ששרדו בסלקציות בדרכים שונות אל מחנות אחדים בתחומי הרייך השלישי. לקראת סיום המלחמה התרבו צעדות המוות והאסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעליים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בירי בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות לברגן-בלזן.

החל מינואר 1945 התדרדרו תנאי האסירים בברגן-בלזן במהרה, ועשרות אלפי אנשים מתו בו. חלקם גססו באיטיות ימים ושבועות ללא טיפול כלשהו. בחודש מרץ לבדו מתו בברגן-בלזן 18,168 אסירים.

אסירים נשלחו לברגן-בלזן כמעט עד לשחרורו ב-15 באפריל 1945, וכמות האסירים במחנה עלתה מחודש לחודש במקביל לשיעור התמותה העצום. בדצמבר 1944 היו במחנה 15,257 אסירים, ב-15 במרץ 1945 45,117 וביום השחרור נספרו בברגן-בלזן כ-60,000 בני אדם.

את ברגן-בלזן עזבו במהלך תקופה זו כמה אלפי אנשים: 105 אזרחים טורקים שוחררו לשוודיה; 3 רכבות עם 7,000 אנשים יצאו לטרזיינשטט, אך רק אחת הרכבות הגיעה ליעדה. שתי הרכבות האחרות נעצרו ואסיריהן שוחררו במהלך אפריל לאחר ימי נסיעה ארוכים בהם הותקפו ללא הרף מן האוויר. אחת מהן היא הרכבת האבודה מברגן בלזן לטרביץ.

במהלך פברואר ומרץ הגיע לברגן-בלזן משלוח גדול של יהודים שפונו מבוכנוולד, ובו אלפי אסירים חולים.

רק אחוז קטן מהנספים בברגן-בלזן נהרגו בירי. לגרמנים לא היה צורך להרוג אסירים, שכן עשרות אלפים מתו מתשישות או מרעב. מגיפות התפשטו במהירות במחנה, ומתחילת 1945 לא היו בו התקנים סניטריים כלל.

בפברואר עמדה מנת המזון היומית של אסיר על ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה "קפה". בשבועות האחרונים לפני השחרור הופסקה אספקת המזון למחנה כליל.

בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים, והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים, וכמובן שלא יכלו להתרחץ. בימים האחרונים לפני השחרור הופסקה גם אספקת המים הדלה שהייתה במחנה, עקב ההפצצות. הגרמנים לא נקפו אצבע על מנת לחדש את אספקת המים למחנה הריכוז, אף על פי שלמחנה הגרמני הסמוך חודשה אספקת המים.

מדי יום, לפי דרישתו של קרמר, היו העצורים צריכים לעמוד שעות ארוכות בחוץ מבלי להתחשב בתנאי מזג האויר. הגרמנים השומרים הורשו לשבת בזמן זה, משום שהם לא הורשו לעזוב והיה קשה להם לעמוד כל כך הרבה שעות. הצפיפות במחנה הייתה גדולה, ובצריפים שהתאימו לכל היותר ל-1,500–2,000 אנשים שוכנו 15,000 אנשים. תנאי התברואה הבלתי אפשריים היוו כר פורה להתפשטות מהירה של מחלות. מחלת הטיפוס שהתפשטה במהירות בקרב האסירים הפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס; החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. אסירים מתנדבים נאלצו להלחם במחלות ובתנאים התברואתיים הבלתי אפשריים ללא קבלת שום סיוע, הודות להם נמנעה תחלואה ותמותה גדולה יותר.

בפברואר הפכה בעיית פינוי הגופות להיות הבעיה החמורה ביותר של המחנה, מאחר שבקרמטוריום יכלו לשרוף בו-זמנית רק 3 גופות. במרץ החלה ערימת גופות בתלים שבהם הונחו עצים ספוגים בנפט, אשר הובערו; אך בסוף מרץ אסר משרד היערות על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב, וגופות האסירים נותרו במקום שבו מתו. לכשהיה ברור כי השחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין ה-11 ל-14 באפריל נלקחו האסירים שעוד יכלו ללכת למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. כ-2,000 אסירים הועסקו בעבודה זו משש בבוקר ועד החשיכה. בתמורה קיבלו ¼ ליטר מרק מימי ללא לחם ושתייה נוספת.

בהוראת קרמר, בעת פינוי הגופות, ניגנה במחנה תזמורת מנגינות ריקודים.

ב-15 באפריל נמסר המחנה לידי הבריטים. הכניסה למחנה הייתה בעקבות הפסקת אש מקומית בין הפיקוד הגרמני לפיקוד הבריטי בפיקודו של טיילור בלפור. הפסקת האש הזו הייתה אירוע חריג, והיא נבעה בעיקר בשל מגפת הטיפוס שפרצה במחנה, אשר לא אפשרה את פינוי המחנה, ודאי שלא במהלך קרב. על כן שני הצדדים הסכימו שלא להילחם בקרבת המחנה. בשל מגפת הטיפוס הורה הימלר שלא לפנות את ברגן-בלזן אל עבר תחומי הרייך, בדומה לשאר מחנות הריכוז. הפסקת האש חלה ברצועה של 6–8 ק"מ מסביב למחנה. כמו כן הוסכם כי עד לכניסת הבריטים יישמר המחנה על ידי שומרים מקבוצה של חיילים הונגרים מהצבא הגרמני (שקיבלו אישור לחזור לשורות הגרמנים בתוך שישה ימים על נשקם ורכביהם). קרמר וכחמישים אנשי אס.אס עזבו את המחנה ב-13 באפריל.

ב-15 באפריל 1945, ב' באייר ה'תש"ה, יום ראשון אחר הצהריים, נכנסה קבוצה קטנה של קצינים בריטים אל ברגן-בלזן. הקצינים היו לגמרי לא מוכנים למראות המחנה, תמונות הזוועה שראו גרמו להם לזעזוע גדול. על כך כתב קצין הרפואה הבריטי גלין-יוז:

... התנאים במחנה לא היו ניתנים לתיאור, שום תיאור או תמונה לא תוכל לתאר את הזוועה ששררה שם בחוץ, אך מה שנגלה לעיננו בפנים היה גרוע עוד יותר. ערימות עצומות של גופות היו פזורות על כל רוחב המחנה במספר עצום מלספור... חלקם נערמו בחוץ וחלקם בתוך הצריפים, בביבים על הדרגשים... ליד הקרמטוריום היה קבר עצום מחציתו מלאה בגופות... צריף הנשים היה מלא בחולי טיפוס, לא היו דרגשים, החולים שכבו על הרצפה והיו כל כך חלשים עד שבקושי יכלו לזוז. ברי המזל מתוכם ישבו על מזרנים דקים, אחרים שכבו על הרצפה. לאחדים היו שמיכות ולאחדים אף זה לא היה. לכמה מהם היו בגדים, אך היו כאלו שהתכסו בשמיכות דקות...

ביום השחרור ובימים שלאחריו נגלו מראות קשים לעיני המשחררים. מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם, הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים. האסירים במחנה המשיכו למות במספרים גדולים: בימים שלאחר השחרור מצאו את מותם כ-14,000 אסירים. הבריטים, שנחרדו מזוועות המחנה, זרקו כמויות מזון עצומות אל הכלואים המורעבים; אלו שאכלו אוכל רב לאחר שנות רעב ארוכות – קיבתם לא יכלה לעכל את המזון, ורבים מהם מתו מאכילה מופרזת.

ב-17 באפריל הגיע כוח גדול של בריטים אל המחנה, ובפניהם שתי משימות: פינוי הגופות ופינוי הניצולים.

לצורך פינוי הגופות נלקחו לעבודה אנשי אס אס; כמו כן, מושלי מחוז דרום סקסוניה וראשי כל היישובים באזור הובאו על ידי הצבא הבריטי לצפות בזוועות. העובדות לא היו בבחינת הפתעה, שכן הם היו מודעים להן, ושיתפו פעולה עם האס אס לאורך כל שנות המלחמה.

הפינוי החלקי של הניצולים החל ב-18 באפריל כאשר קבוצה של 500 חולי טיפוס ראשונים נלקחו לבית חולים צבאי. הפינוי המאסיבי של הניצולים החל ב-24 באפריל והוא נמשך עד ה-21 במאי.

לאחר המלחמה

מחנה העקורים

ב-21 במאי 1945 הועלה מחנה ברגן-בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.

מחנה העקורים היהודים הוקם במחנה השריון הגרמני לשעבר, בסמוך למחנה הריכוז, וכלל את משרדו של ועד יהודי מרכזי שייצג את הניצולים כלפי המשטר הצבאי הבריטי בצפון גרמניה. היה זה מחנה העקורים הגדול ביותר בגרמניה לאחר השואה.

דוד בן-גוריון העיר בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-21 בנובמבר 1945, כי "התעמולה הטובה ביותר שהאנגלים עושים לציונות זהו המחנה בברגן-בלזן. הם נוהגים שם כמו נאצים".

הפעילות התקיימה במחנה העקורים עד לפירוקו בשנת 1952, לאחר שהניצולים עזבו אותו לרחבי תבל, בעיקר לישראל, ארצות הברית, קנדה, בריטניה ואוסטרליה.

אתר ההנצחה

מחנה ברגן-בלזן הוזנח למעשה לאחר שריפת המבנים בו בקיץ 1950, ונשארו ממנו רק כמה עקבות. אסירים לשעבר התחילו להקים בו אנדרטאות. יד זיכרון ראשונה נבנתה על ידי יהודים עקורים בספטמבר 1945, וביום השנה הראשון לשחרור בשנת 1946 נבנתה מצבה מאבן. צלב עץ גדול הוקדש כזיכרון לאסירים הפולנים שנרצחו. אנדרטה גדולה נחנכה בנובמבר 1952, בהשתתפותו של נשיא גרמניה תיאודור הויס, שקרא לגרמנים לעולם לא לשכוח את מה שקרה בבלזן-ברגן. עם זאת, במשך זמן רב אתר ברגן-בלזן לא היה בראש סדר העדיפויות הפוליטי והוא הוזנח.

לאחר 1957, עם הפרסום העולמי שנחל יומנה של אנה פרנק, קבוצות גדולות של צעירים החלו לבקר במקום שבו נספתה. ב-1959 ביקר במחנה קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר ובנאום שנשא באזכרה לנרצחים, הבטיח כי היהודים שעדיין חיים בגרמניה יזכו לאותו הכבוד והביטחון כמו כל אזרח אחר. ב-1966 נפתח במקום מרכז שהכיל תערוכת קבע על רדיפת היהודים, עם דגש על המקרה של אנה פרנק ומשפחתה וסקירה על תולדות המחנה. זו הייתה תערוכת הקבע הראשונה בגרמניה בנושא פשעי הנאצים; עם זאת, לא היו באתר צוות מדעי ואירועי זיכרון אורגנו רק על ידי הניצולים עצמם.

בשנת 1985 התקיים אירוע זיכרון גדול לרגל יום השנה ה-40 לשחרור המחנה, בהשתתפות נשיא גרמניה ריכרד פון וייצזקר וקנצלר גרמניה הלמוט קוהל. תשומת הלב הבינלאומית התמקדה בברגן-בלזן, לאחר שהוא נכלל בחופזה בביקורו של נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן בגרמניה המערבית באותה השנה, עקב הביקורת שנמתחה עליו על ביקור שערך בבית הקברות שבו נקברו אנשי האס אס. לאחר אירועים אלה, הפרלמנט של סקסוניה התחתונה החליט להרחיב את מרכז התערוכה ולשכור צוות מדעי קבוע. בשנת 1990, תערוכת הקבע הוחלפה בגרסה חדשה במבנה גדול יותר.

בשנת 2000 הממשלה הפדרלית של גרמניה התחילה לתמוך באתר הזיכרון מבחינה כלכלית. ב-15 באפריל 2005, נערך טקס לציון יום השנה ה-60 לשחרור המחנה, ורבים מהאסירים והחיילים לשעבר השתתפו בו. בחודש אוקטובר 2007, אתר הזיכרון נפתח מחדש לאחר ששופץ ועבר פריסה מחודשת, כולל מרכז מבקרים חדש ותערוכה קבועה בקצה המחנה, השוכן בפארק ענק וירוק. האתר כולל מצבות למתים, זיכרון בודדים ו"בית דממה" המיועד להרהור שקט.

ארגון "שארית הפליטה ברגן-בלזן" בישראל היה הארגון הגדול ביותר של ניצולי השואה בישראל, והיה לו כוח ציבורי גדול מאוד. גם כיום הוא נחשב לארגון הגדול ביותר בעולם מסוגו, הוא מקיים פעילויות עבור הניצולים ובני הדורות הבאים, ומפרסם כתב-עת בעברית ובאנגלית בשם "הקול שלנו", הממשיך את כתב-העת "אונדזער שטימע" שפורסם במחנה העקורים. (ראו ב"קישורים חיצוניים")


בשנת 1985 ניתנה רשות לסידני ברנשטיין, ראש מערך ההסברה הבריטי, להקרין לעולם סרט תיעוד על המחנה. הסרט הוא תיעוד ברגן בלזן בפרט, והוכחה תוך כדי תיעודו לקיום השואה. הוא צולם על ידי חיילים בריטים ששחררו את המחנה ועל ידי מחלקת ההסברה בצבא בריטניה, ונערך בצמידות למקור על ידי אלפרד היצ'קוק. הצלמים התלוו לצבא הבריטי במלחמתו על אדמת גרמניה, ובו נראים הניצולים ברגע השחרור, מותשים, חולים, שדופים, ערימות של גופות, הקרמטוריום של המחנה וצחנה המוזכרת על ידי כל המשתתפים בסרט. זוועת ברגן בלזן הוקרנה לעולם לראשונה. לצד הניצולים נראים השבויים - אנשי ונשות האס אס, בריאים, שמחים וגאים, שבחקירתם על ידי כוחות הצבא הבריטי הודו בכל המיוחס להם ולא הביעו כל חרטה. ראשי הצבא הבריטי באזור הורו לאנשי האס אס לפנות את הגופות ולקבור אותן, כאשר כל ראשי המחוז הגרמני הובאו למקום בכוח כדי לצפות במתרחש.

הסרט אמור היה להיות מוקרן לאזרחי גרמניה המשוחררת מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, והתווספו לו קטעים נוספים על כלל מחנות הריכוז וההשמדה ברחבי גרמניה הנאצית. אך נגנז מכיוון שהממשל הבריטי אסר מטעמיו להקרין אותו. בין היתר נטען שהקרנתו בתקופה כה רגישה תחבל במאמצי המעצמות לאחות את הקרע והשבר בחברה הגרמנית לאחר המלחמה, ושאזרחי גרמניה עדיין אינם כשירים נפשית לעמוד מול סרט שהוא מראה לפניהם.

תפילת אל מלא רחמים