George Gershwin

George Gershwin (September 26, 1898 – July 11, 1937) was an American composer and pianist.[1] Gershwin's compositions spanned both popular and classical genres, and his most popular melodies are widely known.

He wrote most of his vocal and theatrical works, including more than a dozen Broadway shows, in collaboration with his elder brother, lyricist Ira Gershwin.

George Gershwin composed music for both Broadway and the classical concert hall, as well as popular songs that brought his work to an even wider public. His compositions have been used in numerous films and on television, and many became jazz standards recorded in numerous variations. Countless singers and musicians have recorded Gershwin songs.

Contents

   * 1 Biography

o 1.1 Early life
* 2 Tin Pan Alley
o 2.1 Classical music, opera, ballet, and European influences
o 2.2 Hollywood and early death
* 3 Legacy and honors
* 4 Musical style and influence
* 5 Recordings and film
* 6 Compositions
* 7 See also
* 8 Notes
* 9 References
* 10 Further reading
* 11 External links
Biography
Early life
Gershwin was named Jacob Gershowitz at birth in Brooklyn on September 26, 1898. His parents were Russian Jews. His father, Morris (Moishe) Gershowitz, changed his family name to 'Gershvin' some time after immigrating to the United States from St. Petersburg, Russia in the early 1890s. Gershwin's mother Rosa Bruskin had already immigrated from Russia. She met Gershowitz in New York and they married on July 21, 1895.[2] (George changed the spelling of the family name to 'Gershwin' after he became a professional musician; other members of his family followed suit.)

George Gershwin was the second of four children.[3] He first displayed interest in music at the age of ten, when he was intrigued by what he heard at his friend Maxie Rosenzweig's violin recital.[4] The sound and the way his friend played captured him. His parents had bought a piano for lessons for his older brother Ira, but to his parents' surprise and Ira's relief, it was George who played it.[5] Although his younger sister Frances Gershwin was the first in the family to make money from her musical talents, she married young and devoted herself to being a mother and housewife. She gave up her performing career, but settled into painting for another creative outlet — painting was also a hobby of George Gershwin.

Gershwin tried various piano teachers for two years, and then was introduced to Charles Hambitzer by Jack Miller, the pianist in the Beethoven Symphony Orchestra. Until Hambitzer's death in 1918, he acted as Gershwin's mentor. Hambitzer taught Gershwin conventional piano technique, introduced him to music of the European classical tradition, and encouraged him to attend orchestra concerts.[6] At home, following such concerts, young Gershwin would attempt to reproduce at the piano the music that he had heard. He later studied with classical composer Rubin Goldmark and avant-garde composer-theorist Henry Cowell.

[edit] Tin Pan Alley

Swanee

Play sound

Al Jolson's hit 1920 recording of George Gershwin and Irving Caesar's 1919 "Swanee".

Problems listening to this file? See media help.

At the age of fifteen, George left school and found his first job as a performer, "song plugger" for Jerome H. Remick and Company, a publishing firm on New York City's Tin Pan Alley, where he earned $15 a week. His first published song was "When You Want 'Em You Can't Get 'Em, When You've Got 'Em, You Don't Want 'Em." It was published in 1916 when Gershwin was only 17 years old and earned him $5. His 1917 novelty rag "Rialto Ripples" was a commercial success, and in 1919 he scored his first big national hit with his song "Swanee" with words by Irving Caesar. In 1916, Gershwin started working for Aeolian Company and Standard Music Rolls in New York, recording and arranging. He produced dozens, if not hundreds, of rolls under his own and assumed names. (Pseudonyms attributed to Gershwin include Fred Murtha and Bert Wynn.) He also recorded rolls of his own compositions for the Duo-Art and Welte-Mignon reproducing pianos. As well as recording piano rolls, Gershwin made a brief foray into vaudeville, accompanying both Nora Bayes and Louise Dresser on the piano.[7]

In the early 1920s Gershwin frequently worked with the lyricist Buddy DeSylva. Together they created the experimental one-act jazz opera Blue Monday set in Harlem, which is widely regarded as a forerunner to the groundbreaking Porgy and Bess.

In 1924, George and Ira Gershwin collaborated on a musical comedy Lady Be Good, which included such future standards as "Fascinating Rhythm" and "Oh, Lady Be Good!".[8]

This was followed by Oh, Kay! (1926),[9] Funny Face (1927),[10] Strike Up the Band (1927 and 1930),[11] Show Girl (1929),[12] Girl Crazy (1930),[13] which introduced the standard "I Got Rhythm"; and Of Thee I Sing (1931),[14] the first musical comedy to win a Pulitzer Prize.

[edit] Classical music, opera, ballet, and European influences

In 1924, Gershwin composed his first major classical work, Rhapsody in Blue for orchestra and piano. It was orchestrated by Ferde Grofé and premiered by Paul Whiteman's concert band in New York. It proved to be his most popular work.

Gershwin stayed in Paris for a short period of time during which he applied to study composition with the famous instructor Nadia Boulanger whom, along with several other prospective tutors such as Maurice Ravel, rejected him, being afraid that rigorous classical study would ruin his jazz-influenced style.[15] While there, Gershwin wrote An American in Paris. This work received mixed reviews upon its first performance at Carnegie Hall on December 13, 1928, but it quickly became part of the standard repertoire in Europe and the United States.[16] Growing tired of the Parisian musical scene, Gershwin returned to the United States.

In 1929, Gershwin was contracted by Fox Film Corporation to compose the score for the movie Delicious. Only two pieces were used in the final film, the five-minute "Dream Sequence" and the six-minute "Manhattan Rhapsody". Gershwin became infuriated when the rest of the score was rejected by Fox Film Corporation, and it would be seven years before he worked in Hollywood again.

His most ambitious composition was Porgy and Bess (1935). Gershwin called it a "folk opera," and it is now widely regarded as the most important American opera of the twentieth century. Based on the novel Porgy by DuBose Heyward, the action takes place in the fictional all-black neighborhood of Catfish Row in Charleston, South Carolina. With the exception of several minor speaking roles, all of the characters are black. The music combines elements of popular music of the day, with a strong influence of Black music, with techniques typical of opera, such as recitative, through-composition and an extensive system of leitmotifs. Porgy and Bess contains some of Gershwin's most sophisticated music, including a fugue, a passacaglia, the use of atonality, polytonality and polyrhythm, and a tone row. Even the "set numbers" (of which "Summertime", "I Got Plenty o' Nuttin'" and "It Ain't Necessarily So" are well known examples) are some of the most refined and ingenious of Gershwin's output. For the performances, Gershwin collaborated with Eva Jessye, whom he picked as the musical director. One of the outstanding musical alumnae of Western University in Kansas, she had created her own choir in New York and performed widely with them.

After Porgy and Bess, Gershwin eventually was commissioned by RKO Pictures in 1936 to compose songs and the underscore for Shall We Dance, starring Fred Astaire and Ginger Rogers. Gershwin's extended score, which would marry ballet with jazz in a new way, runs over an hour in length. It took Gershwin several months to write and orchestrate it.

Hollywood and early death

Early in 1937, Gershwin began to complain of blinding headaches and a recurring impression that he was smelling burned rubber. Doctors discovered he had developed a type of cystic malignant brain tumor known as glioblastoma multiforme.[17] Although some tried to trace his disease to a blow on the head from a golf ball, the cause of this type of cancer is still unknown. It occurs most often in males, accounts for 52% of all brain cancers, and is nearly always fatal.

The diagnosis of glioblastoma multiforme has been questioned.[18] The surgeon's description of Gershwin's tumor as a right temporal lobe cyst with a mural nodule is much more consistent with a pilocytic astrocytoma, a very low grade of brain tumor.[19] Further, Gershwin's initial olfactory hallucination (the unpleasant smell of burning rubber) was in 1934. It is highly unlikely that a glioblastoma multiforme would cause symptoms of that duration prior to causing death. Pilocytic astrocytomas may cause symptoms for twenty or more years prior to diagnosis. Thus, it is possible that Gershwin's prominent chronic gastrointestinal symptoms (which he called his "composer's stomach") were a manifestation of temporal lobe epilepsy caused by his tumor.[20] If this is correct, then[original research?] Gershwin was not "a notorious hypochondriac," as suggested by his biographer Edward Jablonski.[21]

In January 1937, Gershwin performed in a special concert of his music with the San Francisco Symphony Orchestra under the direction of French maestro Pierre Monteux.[22]Gershwin suffered 'musical blackouts during his final performances. It was in Hollywood, while working on the score of The Goldwyn Follies, that he collapsed. He died on July 11, 1937 at the age of 38 at Cedars of Lebanon Hospital following surgery for the tumor.[23] John O'Hara remarked: "George Gershwin died on July 11, 1937, but I don't have to believe it if I don't want to." [24] A memorial concert was held at the Hollywood Bowl on September 8, 1937 at which Otto Klemperer conducted his own orchestration of the second of Gershwin's Three Piano Preludes.[25]

Gershwin received his sole Academy Award nomination, for Best Original Song, at the 1937 Oscars, for "They Can't Take That Away from Me" written with his brother Ira for the 1937 film Shall We Dance.[26] The nomination was posthumous; Gershwin died two months after the film's release.

Gershwin had a ten-year affair with composer Kay Swift and frequently consulted her about his music. Oh, Kay was named for her.[27] After Gershwin died, Swift arranged some of his music, transcribed some of his recordings, and collaborated with his brother Ira on several projects.[28]

George Gershwin's mausoleum in Westchester Hills Cemetery

Gershwin died intestate. All his property passed to his mother.[29] He is buried in the Westchester Hills Cemetery in Hastings-on-Hudson, New York.[30] The Gershwin estate continues to collect significant royalties from licensing the copyrights on Gershwin's work. The estate supported the Sonny Bono Copyright Term Extension Act because its 1923 cutoff date was shortly before Gershwin had begun to create his most popular works. The copyrights on all Gershwin's solo works expired at the end of 2007 in the European Union, based on the life plus 70 years rule in force in the EU.

In 2005, The Guardian determined using "estimates of earnings accrued in a composer's lifetime" that George Gershwin was the wealthiest composer of all time.[31]

[edit] Legacy and honors

   * The 1945 biographical film Rhapsody in Blue starred Robert Alda as Gershwin.

* George Gershwin was inducted into the Long Island Music Hall of Fame in 2006.
* The George Gershwin Theatre on Broadway is named after him.[32]
* The George and Ira Gershwin Lifetime Musical Achievement Award was established by UCLA to honor the brothers for their contribution to music and for their gift to UCLA of the fight song "Strike Up the Band for UCLA." Past winners have included Angela Lansbury (1988), Ray Charles (1991), Mel Torme (1994), Bernadette Peters (1995), Frank Sinatra (2000), Stevie Wonder (2002), k.d. lang (2003), James Taylor (2004), Babyface (2005), Burt Bacharach (2006), Quincy Jones (2007), Lionel Richie (2008) and Julie Andrews (2009).
* The Congressional Gold Medal was awarded to George and Ira Gershwin in 1985. Only two other songwriting recipients, Harry Chapin and Irving Berlin, have had the honor of receiving this award.[33][34]
Musical style and influence
"Much has been made of his debt to African-American music, and it is indeed a major source of his inspiration, but it's not the only one."[35] Gershwin was influenced by French composers of the early twentieth century. In turn Maurice Ravel was impressed with Gershwin's abilities, commenting, "Personally I find jazz most interesting: the rhythms, the way the melodies are handled, the melodies themselves. I have heard of George Gershwin's works and I find them intriguing."[36] The orchestrations in Gershwin's symphonic works often seem similar to those of Ravel; likewise, Ravel's two piano concertos evince an influence of Gershwin.

Gershwin asked to study with Ravel. When Ravel heard how much Gershwin earned, Ravel replied with words to the effect of, "You should give me lessons." (Some versions of this story feature Igor Stravinsky rather than Ravel as the composer; however Stravinsky confirmed that he originally heard the story from Ravel.)[37]

Gershwin's own Concerto in F was criticized for being related to the work of Claude Debussy, more so than to the expected jazz style. The comparison did not deter Gershwin from continuing to explore French styles. The title of An American in Paris reflects the very journey that he had consciously taken as a composer: "The opening part will be developed in typical French style, in the manner of Debussy and Les Six, though the tunes are original."[38]

Aside from the French influence, Gershwin was intrigued by the works of Alban Berg, Dmitri Shostakovich, Igor Stravinsky, Darius Milhaud, and Arnold Schoenberg. He also asked Schoenberg for composition lessons. Schoenberg refused, saying "I would only make you a bad Schoenberg, and you're such a good Gershwin already."[39] (This quote is similar to one credited to Maurice Ravel during Gershwin's 1928 visit to France — "Why be a second-rate Ravel, when you are a first-rate Gershwin?")

Russian Joseph Schillinger's influence as Gershwin's teacher of composition (1932–1936) was substantial in providing him with a method of composition. There has been some disagreement about the nature of Schillinger's influence on Gershwin. After the posthumous success of Porgy and Bess, Schillinger claimed he had a large and direct influence in overseeing the creation of the opera; Ira completely denied that his brother had any such assistance for this work. A third account of Gershwin's musical relationship with his teacher was written by Gershwin's close friend Vernon Duke, also a Schillinger student, in an article for the Musical Quarterly in 1947.[40]

What set Gershwin apart was his ability to manipulate forms of music into his own unique voice. He took the jazz he discovered on Tin Pan Alley into the mainstream by splicing its rhythms and tonality with that of the popular songs of his era. Although George Gershwin would seldom make grand statements about his music, he believed that "true music must reflect the thought and aspirations of the people and time. My people are Americans. My time is today."[41]

In 2007, the Library of Congress named their Prize for Popular Song after George and Ira Gershwin. Recognizing the profound and positive effect of popular music on culture, the prize is given annually to a composer or performer whose lifetime contributions exemplify the standard of excellence associated with the Gershwins. On March 1, 2007, the first Gershwin Prize was awarded to Paul Simon.[42]

Recordings and film

Early in his career Gershwin made dozens of player piano piano roll recordings, which were a main source of income for him. Many are of popular music of the period and others are of his own works. Once his musical theatre-writing career took precedence, his regular roll-recording sessions dwindled. He did record additional rolls throughout the 1920s, including a complete version of his Rhapsody in Blue.

Compared to the piano rolls, there are few accessible audio recordings of Gershwin's playing. His first recording was his own Swanee with the Fred Van Eps Trio in 1919. The recorded balance highlights the banjo playing of Van Eps, and the piano is overshadowed. The recording took place before Swanee became famous as an Al Jolson specialty in early 1920.

Gershwin did record an abridged version of Rhapsody in Blue with Paul Whiteman and his orchestra for the Victor Talking Machine Company in 1924, soon after the world premiere. Gershwin and the same orchestra made an electrical recording of the abridged version for Victor in 1927. However, a dispute in the studio over interpretation angered Paul Whiteman and he left. The conductor's baton was taken over by Victor's staff conductor Nathaniel Shilkret.[43]

In 1925, Gershwin sat down at the keyboard of an Aeolean Duo-Art Weber reproducing piano and created an exact record — note for note, pause for pause, inflection for inflection — of his famous Rhapsody in Blue. The inspiration for the piece came to him during a train journey to Boston, "with its steely rhythms, its rattlety-bang . . . I suddenly heard - and even saw on paper - the complete construction of the rhapsody from beginning to end. I heard it as a sort of musical kaleidoscope of America - of our vast melting pot, of our unduplicated national pep, of our blues, our metropolitan madness."[41] This piano and the recording survive today and can be heard several times per day at the Music House Museum[44] located near Traverse City, Michigan.

Gershwin made a number of solo piano recordings of tunes from his musicals, some including the vocals of Fred and Adele Astaire, as well as his Three Preludes for piano. In 1929, Gershwin "supervised" the world premiere recording of An American in Paris with Nathaniel Shilkret and the Victor Symphony Orchestra. Gershwin's role in the recording was rather limited, particularly because Shilkret was conducting and had his own ideas about the music. When it was realized no one had been hired to play the brief celeste solo, Gershwin was asked if he could and would play the instrument, and he agreed. Gershwin can be heard, rather briefly, on the recording during the slow section.

Gershwin appeared on several radio programs, including Rudy Vallee's, and played some of his compositions. This included the third movement of the Concerto in F with Vallee conducting the studio orchestra. Some of these performances were preserved on transcription discs and have been released on LP and CD.

In 1934, in an effort to earn money to finance his planned folk opera, Gershwin hosted his own radio program titled Music by Gershwin. The show was broadcast on the NBC Blue Network from February to May and again in September through the final show on December 23, 1934. He presented his own work as well as the work of other composers.[45] Recordings from this and other radio broadcasts include his Variations on I Got Rhythm, portions of the Concerto in F, and numerous songs from his musical comedies. He also recorded a run-through of his Second Rhapsody, conducting the orchestra and playing the piano solos. Gershwin recorded excerpts from Porgy and Bess with members of the original cast, conducting the orchestra from the keyboard; he even announced the selections and the names of the performers. In 1935 RCA Victor asked him to supervise recordings of highlights from Porgy and Bess; these were his last recordings.

A 74-second newsreel film clip of Gershwin playing I've Got Rhythm has survived, filmed at the opening of the Manhattan Theater (now The Ed Sullivan Theater) in August 1931.[46] There are also silent home movies of Gershwin, some of them shot on Kodachrome color film stock, which have been featured in tributes to the composer. In addition, there is newsreel footage of Gershwin playing "Madamoselle from New Rochelle" and "Strike Up the Band" on the piano during a Broadway rehearsal of the 1930 production of Strike Up the Band. The comedy team of Clark and McCullough are seen conversing with Gershwin, then singing as he plays.

In 1965, Movietone Records released an album MTM 1009 featuring Gershwin's piano rolls of the titled George Gerswhin plays RHAPSODY IN BLUE and his other favorite compositions. The flip side of the LP featured 9 other recordings.

In 1975, Columbia Records released an album featuring Gershwin's piano rolls of the Rhapsody In Blue, accompanied by the Columbia Jazz Band playing the original jazz-band accompaniment, conducted by Michael Tilson Thomas. The flip side of the Columbia Masterworks release features Tilson Thomas leading the New York Philharmonic in An American In Paris. In 1976, RCA Records, as part of their "Victrola Americana" line released a collection of Gershwin recordings, taken from 78's recorded in the 20's and called the l.p., "Gershwin plays Gershwin, Historic First Recordings" (RCA Victrola AVM1-1740) and included recordings of "Rhapsody in Blue" with the Paul Whiteman Orchestra and Gershwin on piano, "An American in Paris", from 1927 with Gershwin on celesta; "Three Preludes", "Clap Yo' Hands" and Someone to Watch Over Me", among others.There are a total of 10 recordings on the album. In 1993, a selection of piano rolls originally produced by Gershwin for the Standard Music Roll Company[47] were issued by Nonesuch Records through the efforts of Artis Woodhouse. It is entitled Gershwin Plays Gershwin: The Piano Rolls.[48]

Countless singers and musicians have recorded Gershwin songs, including Paul Posnak, Fred Astaire, Louis Armstrong, Dean Martin, Al Jolson, Bobby Darin, Percy Grainger, Art Tatum, Yehudi Menuhin, Bing Crosby, Janis Joplin, John Coltrane, Frank Sinatra, Billie Holiday, Ella Fitzgerald, Sam Cooke, Diana Ross, Miles Davis, Herbie Hancock, Hiromi Uehara, Madonna, Judy Garland, Julie Andrews, Barbra Streisand, Marni Nixon, Natalie Cole, Patti Austin, Nina Simone, Maureen McGovern, John Fahey, The Residents, Kate Bush, Sublime, Sting, and Liquid Tension Experiment.

In October 2009, it was reported by Rolling Stone that Brian Wilson is completing at least two unfinished compositions by George Gershwin for possible release in 2010.[49]According to Wilson's Facebook page,the album is scheduled to be released on August 17, 2010.

Baseline Studio Systems announced in January 2010 that Steven Spielberg may direct a biopic about the composer's life, which is scheduled for release in 2012; 32-year-old American actor Zachary Quinto has been confirmed for the leading role of George Gershwin.[50]

[edit] Compositions

Main article: List of compositions by George Gershwin

Orchestral

   * Rhapsody in Blue (for piano and orchestra, 1924)

* Piano Concerto in F (1925)
* An American in Paris (for orchestra, 1928)
* Dream Sequence (for orchestra, 1929)
* Second Rhapsody, originally titled Rhapsody in Rivets (for piano and orchestra, 1931)
* Cuban Overture (for orchestra, 1932), originally entitled Rumba
* March from Strike Up the Band (for orchestra, 1934)
* Variations on "I Got Rhythm" (for piano and orchestra) (1934)
* Catfish Row (for orchestra, 1936) a suite based on music from Porgy and Bess
* Shall We Dance (1937 film) a movie score feature-length ballet
Solo Piano

   * Preludes For Piano (1926)

* George Gershwin's Songbook (1932) (piano arrangements of eighteen songs)
Operas

   * Blue Monday, (1922) one-act opera

* Porgy and Bess (1935) at the Colonial Theatre in Boston[51]
London Musicals

   * Primrose (1924)

Broadway Musicals

   * George White's Scandals (1920–1924) (featuring, at one point, the 1922 one-act opera Blue Monday)

* Lady, Be Good (1924)
* Tip-Toes (1925)
* Tell Me More! (1925)
* Oh, Kay! (1926)
* Strike up the Band (1927)
* Funny Face (1927)
* Rosalie (1928)
* Show Girl (1929)
* Girl Crazy (1930)
* Of Thee I Sing (1931)
* Pardon My English (1933)
* Let 'Em Eat Cake (1933)
* My One and Only (1983) (an original 1983 musical using previously written Gershwin songs)
* Crazy for You (1992), a revised version of Girl Crazy, written and compiled without the participation of either George or Ira Gershwin.
Films for which Gershwin wrote original scores

   * Delicious (1931) (an early version of the Second Rhapsody and one other musical sequence was used in this film, the rest were rejected by the studio)

* Shall We Dance (1937) (original orchestral score by Gershwin, no recordings available in modern stereo, some sections have never been recorded)
* A Damsel in Distress (1937)
* The Goldwyn Follies (1938) (posthumously released)
* The Shocking Miss Pilgrim (1947) (uses songs previously unpublished)
See also
* List of people on the cover of Time Magazine: 1920s
Notes
1. ^ Obituary Variety, July 14, 1937, page 70.
2. ^ Hyland, pp.1–3
3. ^ Hyland, p.3
4. ^ Schwartz, Charles (1973). Gershwin, His Life and Music. New York, NY: Da Capo Press, Inc.. p. 14. ISBN 0-306-80096-9.
5. ^ Hyland, p.13
6. ^ Hyland, p.14
7. ^ Slide, Anthony. The Encyclopedia of Vaudeville, Westport, Connecticut: Greenwood Press, 1994. p. 111.
8. ^ Lady, Be Good at the Internet Broadway Database
9. ^ Oh, Kay! at the Internet Broadway Database
10. ^ Funny Face at the Internet Broadway Database
11. ^ Strike Up the Band at the Internet Broadway Database
12. ^ Show Girl at the Internet Broadway Database
13. ^ Girl Crazy at the Internet Broadway Database
14. ^ Of Thee I Sing at the Internet Broadway Database
15. ^ Jablonski, Edward,Gershwin: A Biography. Double Day: New York, 1987. 155–170
16. ^ Jablonski, Edward, Gershwin, A Biography, New York: Double Day, 1987. pp.178–180
17. ^ USA. "George Gershwin-illustrious American composer: his fatal glioblastoma. PMID: 231388". Ncbi.nlm.nih.gov. http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/231388. Retrieved 2010-03-10.
18. ^ Pollack p.214
19. ^ Sloop GD. What caused George Gershwin's untimely death? Journal of Medical Biography 2001;9: 28–30.
20. ^ Ljunggren B. The case of George Gershwin. Neurosurgery 1982;10: 733–6.
21. ^ New York Times, October 25, 1998
22. ^ Pollack, p. 353
23. ^ Hyland, p.204
24. ^ "Broad Street". Broadstreetreview.com. 2007-02-27. http://www.broadstreetreview.com/index.php/main/article/Gershwins_u.... Retrieved 2010-03-10.
25. ^ Pollack, p.392
26. ^ Shall We Dance (1937) at the Internet Movie Database
27. ^ Hyland pp 108
28. ^ Kay Swift biography (Kay Swift Memorial Trust). Retrieved 28 December 2007.
29. ^ Pollack, p.7
30. ^ George Gershwin (Find-A-Grave). Retrieved 28 December 2007.
31. ^ Gershwin leads composer rich list Kirsty Scott 29 August 2005, The Guardian'.' Retrieved 28 December 2007.
32. ^ The Gershwin Theater (Theater History). Retrieved 28 December 2007.
33. ^ "In Performance at the White House:The Library of Congress:Gershwin Prize" pbs.org, retrieved April 15, 2010
34. ^ "Congressional Gold Medal Recipients (1776 to Present)" Office of the Clerk, US House of Representatives (clerk.house.gov0, retrieved April 15, 2010
35. ^ "Classical Net - Basic Repertoire List - Gershwin". Classical.net. http://www.classical.net/music/comp.lst/gershwin.php. Retrieved 2010-03-10.
36. ^ Mawer pp 42
37. ^ Arthur Rubinstein, My Many Years; Merle Armitage, George Gershwin; Igor Stravinsky and Robert Craft, Dialogues and a Diary, all quoted in Norman Lebrecht, The Book of Musical Anecdotes
38. ^ (Hyland pp 126)
39. ^ Norman Lebrecht, The Book of Musical Anecdotes
40. ^ Dukelsky, Vladimir (Vernon Duke), "Gershwin, Schillinger and Dukelsky: Some Reminiscences", Musical Quarterly, Volume 33, 1947, 102–115
41. ^ a b "George Gershwin" balletmet.org, (Compiled February, 2000), retrieved April 20, 2010
42. ^ "Paul Simon: The Library Of Congress Gershwin Prize For Popular Song", PBS article
43. ^ Peyser, p. 133
44. ^ "Music House Museum"". Blog.visittraversecity.com. 2009-05-29. http://blog.visittraversecity.com/?p=619/. Retrieved 2010-03-10.
45. ^ Pollack, p. 163
46. ^ Jablonski, Edward, Stewart, Lawrence D. The Gershwin Years. Doubleday: New York, 1973. 170.
47. ^ George Gershwin and the player piano 1915-1927. Retrieved 28 December 2007.
48. ^ (ASIN: B000005J1I)
49. ^ Brian Wilson Will Complete Unfinished Gershwin Compositions rollingstone.com, October 2009
50. ^ Holden, Stephen. "Gershwin". Movies.nytimes.com. http://movies.nytimes.com/movie/460666/Gershwin/overview. Retrieved 2010-03-10.
51. ^ Jablonski, Edward and Lawrence D. Stewart. The Gershwin Years: George and Ira. Garden City, New Jersey: Doubleday & Company, 1973. Second edition. ISBN 0-306-80739-4, pp. 25, 227–229.
References
* Rimler, Walter George Gershwin : An Intimate Portrait (2009), University of Illinois Press, ISBN 0-252-03444-9
* Hyland, William G. George Gershwin : A New Biography (2003), Praeger Publishers, ISBN 0-275-98111-8
* Jablonski, Edward Gershwin (1987), Doubleday, ISBN 0-385-19431-5
* Kimball, Robert & Alfred Simon. The Gershwins (1973), Athenium, New York, ISBN 0-689-10569-X
* Mawer, Deborah (Editor). Cross, Jonathan (Series Editor). The Cambridge Companion to Ravel (Cambridge Companions to Music) (2000), Cambridge University Press, ISBN 0-521-64856-4
* Peyser, Joan. The Memory of All That:The Life of George Gershwin (2007), Hal Leonard Corporation, ISBN 1-4234-1025-4
* Pollack, Howard. George Gershwin. His Life and Work (2006), University of California Press, ISBN 978-0-520-24864-9
* Rimler, Walter. A Gershwin Companion (1991), Popular Culture ISBN 1-56075-019-7
* Sloop, Gregory. "What Caused George Gershwin's Untimely Death?" Journal of Medical Biography 9 (February 2001): 28–30
* Reference: Find A Grave Memorial - SmartCopy: Jun 27 2023, 5:22:24 UTC

• Reference: Find A Grave Memorial - SmartCopy: Jun 27 2023, 5:26:17 UTC

ג'ורג' גרשווין=
'

ברוקלין, ארצות הברית פטירה 11 ביולי 1937 (בגיל 38) הוליווד, ארצות הברית סוגה אופרה, ג'אז, מוזיקה קלאסית עיסוק מלחין, פסנתרן, פזמונאי, מוזיקאי ג'אז, מלחין של מוזיקה לסרטים, צייר כלי נגינה פסנתר חברת תקליטים ויקטור טוקינג משין פרסים והוקרה פרס הגראמי של חבר הנאמנים (1986) מדליית הזהב של הקונגרס כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד (5 ביוני 1998) פרס פוליצר www.gershwin.com

ג'ורג' גרשווין (באנגלית: George Gershwin;‏ 26 בספטמבר 1898, ברוקלין, ניו יורק – 11 ביולי 1937, הוליווד, לוס אנג'לס) היה מלחין יהודי-אמריקאי, מחשובי יוצרי המוזיקה הפופולרית בארצות הברית בתקופתו. אף שנפטר בטרם מלאו לו 39 שנים, הטביע חותם על המוזיקה של המאה ה-20 ובפרט על המוזיקה האמריקאית.

לגרשווין היו שלוש קריירות מקבילות: 1. הוא היה פסנתרן מחונן; 2. במקביל חיבר מוזיקה פופולרית שכללה פזמונים, מוזיקה למחזות-זמר ולסרטים, ובכך היה לאחד הגורמים המרכזיים ביצירת "ספר השירים האמריקאי הגדול" (Great American Songbook), אותם שירים קליטים שזכו לעשרות ביצועים ועיבודים במהלך השנים ושרובם היו לסטנדרטים של ג'אז; 3. בד בבד, היה גם מלחין של מוזיקה קלאסית, שחיבר יצירות לתזמורת, קונצ'רטי ואף אופרה (פורגי ובס). בהיותו חסר השכלה מוזיקלית תאורטית מסודרת, פיתח סגנון עצמאי וייחודי, ששאב מהמסורת הקלאסית כמו גם ממוזיקה אמריקאית פופולרית, כגון: רגטיים, ג'אז, בלוז, האופרטות של גילברט וסאליבן ומוזיקת כליזמרים. רוב חייו חתר ללמוד באופן מסודר ולקנות שליטה בתאוריה הקלאסית; אולם מצד שני, במענה לאהרון קופלנד, שכמו מלחינים אמריקאים קלאסיים אחרים בני זמנו נטה לפסול את עבודתו הרצינית של גרשווין כחסרת ערך, ניסח גרשווין את ה"אני מאמין" שלו במילים:[1]

אינני סבור שהכרחי עבור מי שמעוניין לחבר מוזיקה אמריקאית ללמוד מקרוב מדי את הפוגות ושאר הצורות שמקורן במאסטרים הגרמנים הגדולים. אנו זקוקים לצורות אמריקאיות עבור מוזיקה אמריקאית.

תוכן עניינים 1 חשיבות וחלוציות 2 שנותיו הראשונות 2.1 משפחה ונעורים 2.2 בסמטת טין פאן 2.3 Swanee 3 1919–1924 3.1 תחילת שיתוף הפעולה עם איירה גרשווין 3.2 Blue Monday 3.3 רפסודיה בכחול 3.4 לימודים והכשרה בסיסית 4 1925–1930 4.1 קריירה בברודוויי 4.2 הקונצ'רטו בפה מז'ור 4.3 או, קיי! 4.4 Strike up the Band: כישלון ראשון 4.5 אמריקאי בפריז 4.6 פרשת "מזרח הוא מערב" 4.7 נערות שעשועים ושינויי קצב 4.8 פרויקטים מהתקופה שלא התבצעו 4.9 לימודים במהלך התקופה 5 1931–1936 5.1 הרפסודיה השנייה, בין ברודוויי להוליווד 5.2 הלימודים אצל שילינגר, וריאציות על "I Got Rhythm" ופתיחה קובנית 5.3 תחביבים ועיסוקי פנאי 5.4 פסיכואנליזה, מסע למקסיקו ופעילות פוליטית 5.5 פורגי ובס 6 השנה האחרונה לחייו 6.1 המעבר להוליווד 6.2 ?Shall We Dance - הסרט האחרון 6.3 מותו 7 לאחר מותו 7.1 המורשת 7.1.1 הופעות קלאסיות בשנות הארבעים והחמישים 7.1.2 פרשנויות בעולם הג'אז 7.1.3 שנות השבעים ואילך 7.2 העיזבון 7.3 ביוגרפיות ומחקר 8 השפעות מוזיקליות 8.1 מוזיקה קלאסית 8.2 גרשווין וג'אז 9 הערכה וביקורת 10 רשימת יצירות עיקריות 11 לקריאה נוספת 11.1 ביוגרפיות 11.2 מחקרים וניתוחים 12 קישורים חיצוניים 13 הערות שוליים

חשיבות וחלוציות חשיבותו של גרשווין, "מלחין אמריקאי עבור אמריקאים", התבטאה במספר תקדימים בתולדות המוזיקה:

הראשון ששילב מוזיקה פופולרית וקלאסית במסגרת "רצינית" ב"רפסודיה בכחול" (1927). הראשון שזכה בפרס פוליצר עבור כתיבת מחזמר (Of Thee I Sing) ב-1931 הראשון שחיבר אופרה אמריקאית מקורית ("פורגי ובס"), שלא רק עסקה באפרו אמריקאים אלא שכל צוות הזמרים שלה היה אפרו אמריקאי. אופרה זו היא עדיין "האופרה האמריקאית התקפה היחידה, שחורה או לבנה".[2] התזמור של היצירה "אמריקאי בפריז", הכוללת צופרי מכוניות ככלי נגינה היווה השראה לתזמור המודרני. גם יצירתו ה"קלה" הייתה חלוצית ובעלת עומק חסר תקדים. בעוד שמבקרים עד הדור האחרון הכירו בעיקר בכך ש"שיריו מצטיינים בכושר המצאה מלודי שטרם קמו לו מתחרים במאה ה-20",[3] הרי שהמחקר משנות ה-90 שינה את כיוון ההערכה שלו ממלחין מוכשר, שידע להפיק מנגינות קליטות, למלחין מתוחכם שיצר את השפה ההרמונית והקצבית של המוזיקה האמריקאית, הן הפופולרית והן הרצינית, המבוססת על ג'אז - שאותו הגדיר, ברוחם של ברטוק ודבוז'אק, שביססו מוזיקה מודרנית על מוזיקת העם של עמיהם -"מוזיקת העם האמריקאית". שירו Clap Yo' Hands ששולב במחזמר "או! קיי" ובסרט "פנים מצחיקות" הניע מלחינים אחרים לבחון את המוזיקה הדתית האפרו-אמריקאית (הספיריטואלז); המהלך ההרמוני של שירו I Got Rhythm (הקרוי רית'ם צ'יינג'ס) היווה תשתית ליצירת עשרות סטנדרטי ג'אז, והוא המהלך ההרמוני הנפוץ ביותר בג'אז פרט לבלוז.[4]

זמרים ומוזיקאים נודעים רבים חוזרים ומבצעים את שיריו עד היום.

שנותיו הראשונות משפחה ונעורים

בית טיפוסי בלואר איסט סייד גרשווין נולד בסתיו שנת 1898 בברוקלין בשם יעקב גרשוביץ. אביו משה (מוריס) היגר לאמריקה מסנקט פטרבורג שבאימפריה הרוסית ונרשם בלשכת רישום האוכלוסין בניו-יורק ב-14 באוגוסט 1890.[5] בניו יורק התיישב משה גרשוביץ בשכונה היהודית הגדולה בלואר איסט סייד ופגש את רוזה ברוסקין, גם היא בת למהגרים מרוסיה. השניים נישאו ב-21 ביולי 1895, ועברו לדירה גדולה יותר בברוקלין. ג'ורג' היה השני מבין ארבעת ילדי המשפחה. אחותו הצעירה, פרנסס (1906–1999), גילתה כישרון מוזיקלי, אך נישאה בגיל צעיר ולא פיתחה את כישרונה. האח הצעיר ממנו היה ארתור (1900–1981) ואחיו הבכור היה איירה (ישראל) גרשווין, שעבורו רכשה המשפחה פסנתר. אולם מי שנמשך למוזיקה והחל לנגן על הפסנתר כבר מגיל עשר, היה יעקב (ג'ורג'), ששינה את שמו כשהחל לפתח קריירה מוזיקלית, ושאר חברי המשפחה הלכו בעקבותיו ואימצו את השם האמריקאי.[6]

לפי עדותו של גרשווין, מי שגרם לו להתוודע לראשונה לרפרטואר הקלאסי היה חבר ילדותו מקסי רוזנברג (מקס רוזן), שהיה לימים כנר[7][8] בהשראתו החל גרשווין לחפש מורה לפסנתר, בשאיפה להפוך לפסנתרן באולם קונצרטים. מורה הפסנתר החשוב והמרכזי שלימד את גרשווין בתקופת נעוריו היה צ'ארלס המביצר (Charles Hambitzer), שגרשווין הכיר ב-1912. המביצר שימש לו כמורה רוחני עד מותו ב-1918. המביצר לימד את גרשווין הצעיר טכניקת נגינה קלאסית וחשף אותו לעולם היצירות הקלאסיות לפסנתר ולתזמורת, בעיקר אלה של שופן, ליסט ודביסי. הוא עודד אותו לבקר בכמה שיותר קונצרטים ורסיטלים, והגדיר אותו כגאון.[9] עם מוריו בהמשך הדרך נמנים המלחינים רובין גולדמרק (Rubin Goldmark), אדוארד קילני (Edward Kilenyi) והנרי קאוול, כולם בעלי השכלה אירופית קלאסית שהיגרו לארצות הברית.

בסמטת טין פאן

מנגנון השמעה של סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי Welte-Mignon משנת 1927

פסנתר אוטומטי להשמעה את השכלתו רכש גרשווין בבית ספר למסחר בניו יורק. הוא לא סיים אותו, מאחר שבטרם מלאו לו 15 שנים הגיעה אליו הצעת עבודה מאת ג'רום רמיק, בעל חברת Jerome H. Remick and Company לכתיבת שירים והפצה של תווים, ששכנה בסמטת טין פאן בניו יורק. בסמטה זו התרכזו יצרני המוזיקה הפופולרית האמריקאית ושם נולדו סגנונות מוזיקליים, שירים פופולריים, הרכבים וסטנדרטים שיצרו את מה שקרוי "ספר השירים האמריקאי הגדול".

גרשווין הצעיר נכנס אל הקלחת הזו בשיאה, בשנת 1914, ושימש כפסנתרן לניקוב סרטים מנוקבים (Piano Rolls), עבור פסנתרים המנגנים באופן אוטומטי את המוזיקה המנוקבת בסרט. ניקוב הסרט התבצע תוך כדי נגינת יצירה בפסנתר -"מקליט" מיוחד שבמהלך הנגינה ניקבו קלידי הפסנתר סרט ששימש מאוחר יותר לשכפול סרטים נוספים לשם השמעתם בפסנתרים אוטומטיים. על מנת שהתהליך יהיה יעיל כלכלית, היה על הפסנתרן בפסנתר-המקליט לנגן את היצירה באופן מדויק ומלא כבר בניסיון הראשון, כדי לא לבזבז סרטים יקרים. גרשווין הצטיין בכך, וזכה למשכורת של 15 דולר בשבוע.[10] בשנת 1975 יצא לאור תקליט של חברת קולומביה רקורדס שבו הושמע גרשווין ביצירה "רפסודיה בכחול" על פסנתר מכני שניגן סרט מנוקב אותו ניקב גרשווין בשנות ה-20, ואת נגינתו (38 שנים לאחר מותו) ליוותה תזמורת ג'אז בניצוחו של מייקל טילסון תומאס.

במקביל עסק גרשווין בכתיבה. בגיל 16 כתב את שירו הראשון שהתפרסם, When You Want 'Em You Can't Get 'Em, When You've Got 'Em, You Don't Want 'Em (אנגלית: "כשאתה רוצה אותם, 'תה לא יכול לקבל'תם, כשיש'ך אותם, 'תה לא רוצה אותם"). פחות משנה לאחר מכן זכה הרגטיים שכתב, Rialto Ripples, להצלחה במצעד מכירות דפי התווים של סמטת טין פאן. רמיק, מעסיקו, לא היה שבע רצון מכיוון התפתחות זה של הפסנתרן שלו, וטען באוזניו ש"עושי-שירים יש לנו מספיק".[11]

גרשווין עזב את רמיק לאחר שלוש שנים ועבר לעבוד עבור סוכני מופעי וודוויל ומחזות זמר בתיאטראות ניו יורק, וכך התוודע אליו בכיר האמרגנים של התקופה, פלורנץ זיגפלד, שהזמין ממנו מספר קטעים לריקודים במופעיו. אולם המחזמר הראשון שעבורו כתב גרשווין לחן מלא היה La La Lucille, שעלה בברודוויי ב-1919 בהפקתו של אלכס איי אהרונס בן ה-29 שהתלהב מכשרונו והתיידד איתו . גרשווין המשיך לגור בבית הוריו ונסע לביתו באוטובוס, ונהג לחבר מנגינות במהלך הנסיעה ולהעלות אותן על הכתב עם שובו.

Swanee 0:00 השיר swanee, בביצוע אל ג'ולסון בהקלטה מ-1920 בשנת 1918 הלחין גרשווין את השיר Swanee (למילים מאת אירווינג סיזר) עבור מופע וודוויל בשם Demi-Tasse. גרשווין סיפר שהשיר חובר במהלך נסיעה באוטובוס ממקום עבודתם שלו ושל סיזר אל ביתו.[12] השיר זכה להכרה ציבורית רחבה כאשר שולב במחזמר "סינבד". כוכב המחזמר, הזמר הפופולרי ביותר, אל ג'ולסון, שמע את השיר במקרה והחליט לשבץ אותו במחזמר. הוא אף הקליט אותו עבור Columbia Records והפך אותו ללהיט הראשון של גרשווין בקנה מידה ארצי. התקליט שהה במצעד הלהיטים במשך 18 שבועות ב-1920, תשעה מהם במקום הראשון.[13]

הלחן נמכר בכמיליון דפי תווים וכשני מיליון תקליטים, והפך לשיר הנמכר ביותר של גרשווין בכל הקריירה שלו. המבקר והמלחין ארתור שוורץ מעיר כי "מוזר ואירוני שהשיר המצליח ביותר של גרשווין, למרות היותו קליט, לא ניחן בייחודיות ובמקוריות של יצירתו המאוחרת יותר."[14] אולם הכסף שהרוויח איפשר לו להתרכז בכתיבה רצינית יותר מאשר בכתיבת להיטי פופ קלילים.

1919–1924 תחילת שיתוף הפעולה עם איירה גרשווין

תוכנית הקונצרט עם אווה גותייה, שותפתו של גרשווין למופע באולם אאוליין בשלב זה בחייו ויתר גרשווין על חזון הקריירה שלו כפסנתרן קונצרטים, והחל למקד את כל יצירתיותו בכתיבה לתיאטרון. עם זאת, הוא המשיך לקחת שיעורים בנגינה ובתאוריה אצל רובין גולדמרק ואדוארד קילאני (ראו להלן), ונגינתו הייתה לשם דבר בסלונים החברתיים של ניו יורק. הוא היה מנגן בקלילות, ללא מאמץ, מאלתר וממציא לחנים קליטים לפי מחרוזות תווים שנזרקו אליו מקהל המאזינים (בעיקר המאזינות).

אחיו, איירה, התגלה כמוכשר ביותר לחבר מילים ללחניו של ג'ורג'. השניים הפכו לצמד מבוקש, והקשר ביניהם כצמד יוצרים לא ניתק עד מותו של ג'ורג'. בחוג ידידיהם שהתגבש באותה תקופה נכללו, בין היתר, האחים הרקדנים אדל ופרד אסטר, הכנר יאשה חפץ, המלחין ורנון דיוק, הפזמונאי יפ הרבורג, הפסנתרן אוסקר לבנט והמנצח וולטר דאמרוש.

בנובמבר 1923 העלה גרשווין יחד עם זמרת המצו סופרן הקנדית אווה גותייה מופע באולם אאוליין בניו יורק. המופע כלל שילוב בין מוזיקת ג'אז ושירים מהרפרטואר הקלאסי. בקונצרט ניגן גרשווין בפסנתר לראשונה יצירות פרי עטו בסגנון ההלחנה הייחודי שלו, הנוטל הן ממסורת הרגטיים והג'אז והן מן המסורת הקלאסית.

בין 1923 ו-1924 כתבו ג'ורג' ואיירה גרשווין, יחד ולחוד, מוזיקה ותמלילים למספר מחזות מוזיקליים בברודויי. הידוע והמוצלח שבהם היה Lady, Be Good ("גברת, היי טובה"), על פי ספר מאת גאי בולטון, שבכורתו נערכה בדצמבר 1924. הלהיטים הידועים מהמחזה היו Fascinating Rhythm ("קצב מרתק"), שהפך לבסיס הרמוני לסטנדרטי ג'אז רבים, ושיר הנושא, !Oh, Lady Be Good, שנודע בביצועה של אלה פיצג'רלד שנים רבות לאחר מכן. המחזמר, שהיה ללהיט, פרסם גם את הרקדן פרד אסטר.

ב-1923 הוזמנו ג'ורג' ואיירה גרשווין לכתוב את המוזיקה והמילים למחזה Rainbow ("קשת בענן") שהופק בלונדון. הדבר הוביל לביקורו הראשון של גרשווין מחוץ לארצות הברית, בקיץ 1923, בלונדון ובפריז.

Blue Monday בין השנים 1920–1924 השתתף גרשווין בכתיבת לחנים לסדרת מופעי ה"רוויו" (סוג של וודוויל ברמה אמנותית גבוהה יותר ועם מספר רב יותר של משתתפים, רובם רקדני ורקדניות-שורה) George White's Scandals, סדרת המופעים הזניקה את הקריירות של אדי קנטור, אל ג'ולסון, וו. סי. פילדס, אתל מרמן ועוד. במופע של 1922 (שבו השתתף לראשונה גם איירה בכתיבת תמלילים) העלה גרשווין אופרת-ג'אז במערכה אחת בשם Blue Monday (כפל לשון: "יום שני הכחול / העצוב / הבלוזי") שהוצגה במסגרת התוכנית, שגרשווין החשיב ל"אופוס 1" שלו.[15] האופרה הקטנה, המושפעת מהווי חיי האפרו-אמריקאים בהארלם, הוצגה בכיכובם של אדי קנטור ואל ג'ולסון, שחקנים-זמרים לבנים (יהודים) שהופיעו בפנים מושחרות כשחורים, כמו במופע מינסטרל. בהמשך תוזמרה האופרה מחדש על ידי פרד גרופה (מי שיתזמר מאוחר יותר את "רפסודיה בכחול"), והוצגה בשם "רחוב 135" (רחוב מרכזי בהארלם), עם צוות שחקנים אפרו-אמריקאי.[16] חשיבותה של האופרה היא בעיקר בראשוניותה: הייתה זו הפעם הראשונה שגרשווין שילב מוזיקה אומנותית וג'אז במסגרת תזמורתית ארוכה ובה הוצגו מספר אלמנטים עליהם יחזור מאוחר יותר, בעיקר באופרה שלו "פורגי ובס".[17]

רפסודיה בכחול

פול וייטמן מנצח על רפסודיה בכחול, 1945 Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפסודיה בכחול בינואר 1924 פנה אל גרשווין המנצח ומוביל הביג בנד "מלך הג'אז" פול וייטמן, שהיה מוביל התזמורת הפופולרית ביותר בשנות העשרים ונמצא אז בשיא הפופולריות שלו,[18] בעקבות קונצרט הגא'ז-קלאסי עם גותייה באולם האאוליין שבו נכח. וייטמן אהב את המוזיקה, וביקש מגרשווין שיחבר יצירה חדשה לתזמורתו באותו סגנון עבור קונצרט באותו אולם שנועד להתקיים בפברואר 1924 תחת הכותרת "מהי מוזיקה אמריקאית?"[19] וייטמן הגדיר את היצירה כקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת ג'אז, והיה סבור שלגרשווין יש כבר יצירה כזו, כיוון ששוחח עמו על הרעיון שנתיים קודם לכן; למעשה, לגרשווין לא היה כל מתווה ליצירה, והוא הלחין אותה בחמשת השבועות שחלפו מההזמנה ועד לבכורה. היצירה, בתזמורו של פרד גרופה, בוצעה לראשונה על ידי תזמורתו של וייטמן, מתוגברת בחטיבת כלי קשת ובגרשווין עצמו כסולן בפסנתר, ב-12 בפברואר 1924. גרשווין הופיע עם תזמורתו של וייטמן במהלך מסע הופעות שפרסם את היצירה עד שעלה ביולי אותה שנה על האנייה שהובילה אותו ללונדון, לעבודה על מחזהו Primrose, שהופעת הבכורה שלו הייתה ב-11 בספטמבר.

מאמר הביקורת שהתפרסם למחרת הבכורה בניו יורק טיימס קבע שמדובר ב"קליידוסקופ של אמריקה, בביטוי מוזיקלי של כור ההיתוך של בלוז ומהומה עירונית". עם זאת, קיימת הסכמה בין מבקרים שהרפסודיה היא אוסף של מלודיות (יפות ומעניינות ככל שיהיו) ולא יצירה מתמשכת בעלת זרימה והתפתחות פנימית.[20]

היצירה נפתחת ומסתיימת בסולם סי במול מז'ור, אולם היא עוברת במהלך 16 דקותיה מרכזים טונאליים אחרים, שבמהלכם עושה גרשווין שימוש בבלו נוטס, שמבטלים את האפשרות להתייחס ליצירה ככתובה בסולם מז'ורי או מינורי, ומציעים ניתוח לפי מודוס באופן שדומה ליצירות העממיות של בלה ברטוק. השימוש בסולמות כאלו, השואבים מן הבלוז, אינו קישוטי אלא מהותי, כפי שמצביעה כותרת היצירה (שיכולה להתפרש גם כ"רפסודיה בנוסח בלוזי").[21]

לימודים והכשרה בסיסית לפי הביוגרף הראשון של גרשווין, אייזק גולדברג,[22] לגרשווין לא הייתה כמעט הכשרה תאורטית, והוא כתב את "הרפסודיה בכחול" עם ידע בסיסי בלבד בהרמוניה, אך עם חוש טבעי ל"קומבינציות טונאליות". ואולם, גרשווין למד כארבע שנים אצל המביצר, ואין ספק שעסק עמו בלימוד תאורטי של הרמוניה, על אף שגרשווין ציין שהוא התחיל ללמוד הרמוניה ברצינות רק סמוך למותו של מורו האהוב, ב-1918. המורה המשפיע השני של גרשווין לאחר מותו של המביצר היה אדוארד קילאני, שעליו המליץ המביצר בפני גרשווין כמורה טוב להרמוניה. השכלתו של קילאני הייתה רחבה ועמוקה הרבה יותר מזו של המביצר. הוא היה יליד הונגריה (1884) ולמד ברומא אצל פייטרו מסקאני, וכמו כן בקלן, לפני שהיגר לארצות הברית ב-1908. בארצות הברית היה מורה ומבקר מוזיקה. בין היתר כתב ב-1915 מאמר על ארנולד שנברג, מלחין כמעט לא מוכר באמריקה באותה תקופה. על אף שגרשווין הופנה אל קילאני עוד לפני מותו של המביצר, הוא החל ללמוד אצלו רק ב-1919, וקילאני לימד אותו, בנוסף להרמוניה, גם תאוריה ותזמור עד 1923. גרשווין כתב לקילאני, כתרגיל, רביעיית מיתרים בשם "שיר ערש", ששילב גם במיני-אופרה שלו Blue Monday. קילאני תיאר אותו כתלמיד שאינו צריך לעבוד קשה ובאופן מכני על מנת להצליח (והביוגרפים מציינים על סמך מחברותיו שהוא גם לא שקד על תרגיליו), והתרשם מיכולתו של גרשווין לשלב כל השפעה והסחת-דעת במוזיקה שלו. הוא יעץ לו להימנע מלחשוב על פרטים טכניים ועל מבנים, שרק יפריעו לזרם הרעיונות המקורי שלו. ואכן, הביקורת העיקרית שנמתחה על גרשווין הייתה שיצירותיו לוקות מבחינה טכנית ושהן חסרות מבנה.

ב-1923 למד גרשווין אצל רובין (ראובן) גולדמרק, תלמידו של דבוז'אק ומורו של אהרון קופלנד. גולדמרק הגיע ממסורת גרמנית רומנטית, ולא היה שבע רצון ממשיכתו של תלמידו החדש לזרמים המודרניים. סיפור ידוע, החוזר בביוגרפיות רבות של גרשווין, מספר שכאשר גרשווין הראה לגולדמרק את תווי רביעיית המיתרים שלו "שיר ערש" (שכתב לקילאני שנים לפני כן), ציין גולדמרק ש"העבודה מצביעה עד כמה הספיק ללמוד ממני". גרשווין חש שהלימודים אצל גולדמרק אינם מקדמים אותו, ועזב את הלימוד השיטתי הבסיסי למשך מספר שנים.

הוא טען באוזני עמיתו, המלחין ורנון דיוק:

עשיתי כל מיני דברים, הרמוניה וקונטרפונקט, וגם עשיתי אותם טוב, אבל לא היה לי שום מושג למה אני עושה אותם. זה היה פשוט אינסטינקט, וגם כישרון, אני מניח... פעם כתבתי קנון ב-32 תיבות ואם מישהו היה אומר לי שכתבתי קנון הייתי צוחק... תמיד הכתיבה נראתה לי כשעשועים סלוניים.

— דיוק בראיון מ-1947[23] 1925–1930 קריירה בברודוויי במהלך השנים 1924–1925 היה גרשווין עסוק בעיקר בכתיבת מוזיקה למחזות זמר בברודוויי ובלונדון. רבים מהם זכו להצלחה מסחרית ואמנותית. Tip-Toes,‏[24] שנכתב על ידי איירה גרשווין לפי ספר מאת גאי בולטון (הסופר שכתב גם את Lady, Be Good), הוצג בבכורה ב-28 בדצמבר 1925 וזכה ל-192 הצגות בברודוויי ו-182 הצגות בלונדון. הוא עובד גם לסרט אילם והיה מהסרטים האילמים האחרונים שהופקו. המחזה, הלועג לאילי הנדל"ן של פלורידה של התקופה, כלל את כל "סימני ההיכר של הגרשווינים", קטעי וודוויל, ריקודי ג'אז, מילים שנונות ושירי אהבה מלודיים.[25] במהלך הפקתו כתב גרשווין את הקונצ'רטו שלו בפה מז'ור (ראו להלן), וסייע לרוג'רס והמרשטיין בהפקת המחזה שלהם Song of the Flame. גרשווין זכה להצלחה רבה, הפך לדמות מוכרת, וביולי 1925 הופיע דיוקנו על שער טיים מגזין.[26]

גרשווין, שביקש למצוא את שורשי מוזיקת העם האמריקאית, ביקש להאזין לג'אז שמנגנים מוזיקאים אפרו-אמריקאים לקהל אפרו-אמריקאי (Negro Jazz, בלשון התקופה), ולא הסתפק עוד במה שנחשב לג'אז על ידי מרבית הקהל הלבן (בהשראתו של פרנסיס סקוט פיצג'רלד – כלומר בתזמורות הריקודים, כגון זו של פול וייטמן, שהג'אזיוּת שלהן התבססה על סולמות בלוז, על סינקופות ועל קצב אחיד לריקודים). הוא החל לבקר במועדוני ג'אז בהארלם, שבהם פיתחו ג'יימס פ. ג'ונסון ופאטס וולר את סגנון הסטרייד פיאנו, במועדון הכותנה שבו ניגן דיוק אלינגטון ובהופעותיה של בסי סמית. הוא עמד על כך שהג'אז אינו מוזיקה לשחורים אלא המוזיקה של כל האומה האמריקאית, והיה חלוץ בגישה זו.[27] גרשווין ביקש למצות את המאפיינים הייחודיים של המוזיקה ששמע על מנת לתת להם ביטוי משלו. הוא חקר את השימוש בבלו נוטס, במקצבים ובמיוחד בשינויי-מקצב, במהלכים ההרמוניים ובשימוש בכלי נגינה, והחל לשלב אותם בכתיבתו.[28]

הקונצ'רטו בפה מז'ור במהלך סתיו 1925 עסק גרשווין בהלחנת מה שכינה "קונצ'רטו ניו יורק", במקביל לעבודתו האינטנסיבית בהלחנה לתיאטרון. ב-3 בדצמבר 1925 נערך קונצרט הבכורה של הקונצ'רטו בקארנגי הול, עם התזמורת הסימפונית של ניו יורק בניצוחו של וולטר דאמרוש (Walter Damrosch), כשגרשווין עצמו מנגן כסולן בפסנתר. הקונצ'רטו, הנקרא כיום "קונצ'רטו בפה מז'ור", בנוי בתבנית קלאסית של אלגרו–אדג'יו–אלגרו. לפי תיאורו של גרשווין עצמו, החלק הראשון של הקונצ'רטו הוא בסגנון צ'ארלסטון (ריקוד פופולרי), המייצג את הנעורים האמריקאיים. החלק האמצעי, המסומן "Adagio - Andante con moto", הוא בלוז, שבו בולט סולו חצוצרה. קטעי הסולו של הפסנתר בחלקים המהירים מושפעים מרגטיים ומג'אז.[15] מקוריותו וראשוניותו של גרשווין בקונצ'רטו זה טמונה בכך שיצק תכנים אמריקאים מקוריים לתוך תבניות קלאסיות.

בקונצרט הבכורה נכחו מוזיקאים רבים ששהו אז בארצות הברית, ובהם מלחינים אורחים מרוסיה כסרגיי רחמנינוב ואלכסנדר גלאזונוב. הייתה זו היצירה הגדולה השלישית שיצר גרשווין (מלבד האופרה "Blue Monday" והרפסודיה), והראשונה שתיזמר בעצמו לשני חלילים, פיקולו, 2 אבובים, קרן אנגלית, 2 קלרינטות סי במול, ו-2 קלרניטות בס, 2 בסונים, 4 קרנות יער, 3 חצוצרות, 3 טרומבונים, טובה, 3 תונפנים, כלי הקשה (משולש, גונג, פעמונה, ועוד), חטיבת כלי קשת ופסנתר סולן. גרשווין, ששאף ללמוד תזמור אצל המלחין הרוסי אלכסנדר גלאזונוב, התרגש לפגוש אותו מאחורי הקלעים לאחר הבכורה וציפה לברכתו; אך שיפוטו של גלאזונוב היה חריף, ולדבריו לגרשווין לא היה מושג בתאוריה ובקונטרפונקט. גלאזונוב הפנה את המלחין ההמום מהביקורת הקשה למורה יוסף שילינגר, על מנת שילמד תאוריה,[29] הצעה שגרשווין מימש רק כעשר שנים מאוחר יותר.

ב-1928 תיזמר פרד גרופה את הקונצ'רטו במיוחד עבור תזמורתו של פול וייטמן. את תפקיד הפסנתר ניגן רוי בארגי וביקס ביידרבק ביצע את סולו החצוצרה בחלק השני. התזמורת הקליטה את הקונצ'רטו עבור Columbia Records תחת הכותרת Music for Moderns ("מוזיקה למודרניים").[30]

או, קיי!

קיי סוויפט, סביבות 1920 לאחר העבודה האינטנסיבית בחורף 1925 הביאו החורף והאביב של 1926 רגיעה מסוימת בפעילותו של גרשווין. בראשית 1926 פגש לראשונה בקיי סוויפט (Kay Swift;‏ 1897–1993), במהלך מסיבה בבית הכנר יאשה חפץ. סוויפט, אשתו השנונה והיפה (והלא יהודייה) של ידיד של חפץ בשם ג'ימי ורבורג, הייתה מוזיקאית משכילה (בוגרת בית הספר ג'וליארד). גרשווין ישב, כתמיד במסיבות חברתיות, ליד הפסנתר. הקסם האישי וההומור שלו קסמו לקיי, והשניים התאהבו. ורבורג ביקר באותה עת בגרמניה בענייני עסקיו, והזוג הנוצץ סוויפט וגרשווין החלו להיראות יחדיו בציבור. באביב 1926 הפך הזוג ל"מסמר" המסיבות של החברה הניו-יורקית. הדבר נודע לוורבורג, וגרם כאב לו ולשלוש בנותיהם המשותפות, אך קיי וגרשווין המשיכו ביחסיהם. גרשווין עודד את סוויפט להלחין בעצמה, דבר שאכן עשתה בהמשך חייה ובהצלחה. הרומן בין השניים נמשך עשר שנים; הם היו דומים מבחינה אינטלקטואלית ומבחינת תחביביהם, שניהם היו שנונים וקלילים ואגוצנטריים מספיק על מנת לא להתחשב בדעות המקובלות.[31]

באותה תקופה הלחין גרשווין חמישה פרלודים לפסנתר (שלושה יצאו לאור ב-1926[32]), הלחין "סיפור קצר" לכינור ופסנתר, והקליט תקליטים ובהם שירים פופולריים מ-Lady, Be Good וביצוע סולו פסנתר של הרפסודיה. בנוסף, החל לעבוד על מחזמר חדש, !Oh, Kay, למילים של איירה גרשווין לפי ספר מאת גאי בולטון ופ. ג. וודהאוס על אודות מבריחים אנגלים בתקופת היובש (עיבד ותזמר: רוברט ראסל בנט). הדמות הנשית הראשית נקראת קיי והדמות הגברית הראשית נקראת ג'ימי, כשם בעלה. החל מהצגת הבכורה שלו ב-8 בנובמבר 1926, הועלה המחזמר 256 פעמים בברודוויי ו-213 פעמים בווסט אנד בלונדון..[33] העיתונאים והמבקרים היללו את המחזמר כ"תמהיל מעולה של יצירתיות ובידור מוזיקלי", וג'ורג' ואיירה גרשווין עוטרו בהילה של מי שכל מחזמר שהם מוציאים תחת ידם הופך ללהיט.[34]

אחד השירים מהמחזה, Clap Yo' Hands ("מחאו כפיים"), נכתב בסולם פנטטוני, ושאב את השראתו מהספיריטואלז, מוזיקה דתית-עממית אפרו-אמריקאית הדומה לגוספל. גם התוכן שלו והפזמון החוזר (הללויה! הללויה!) שואבים ממסורת התפילה בכנסיות אפרו-אמריקאיות.[35] הייתה זו הפעם הראשונה שספיריטואל הוצג על במה מרכזית של "תיאטרון לבן", והדבר עודד גם מלחינים אחרים (כאירווינג ברלין וקול פורטר) לעבד מוזיקה דומה.

Strike up the Band: כישלון ראשון מיד לאחר הצלחת "או, קיי!", החלו האחים לחבר את המחזמר החדש שלהם, Strike up the Band, סאטירה פוליטית לפי ספר של מוריס ריסקינד וג'ורג' קאופמן על אודות חוויותיהם ממלחמת העולם הראשונה. גרשווין לא היה אדם בעל דעות פוליטיות מוצקות, אך אחיו איירה, כרבים מיהודי ניו-יורק באותה עת, היה איש שמאל מעורב. בספטמבר 1927 יצא המחזה למסע הופעות בפילדלפיה לפני העלאתו בברודויי, אך נאלץ לעבור עידון של המסרים והשירים לפני שעלה על במות ברודוויי. נושא המלחמה לא היה פופולרי באותה תקופה, כשארצות הברית התכנסה לתוך עמדה של בדלנות, וניסתה לפתח רעיונות על שלום עולמי אוטופי; ובאותו זמן ודאי לא התאים כנושא למחזה סאטירי. המחזה תקף בין היתר בחריפות את רעיונות השלום העולמי מבית מדרשו של הנשיא וודרו וילסון ואת חבר הלאומים כמועדון חסר שיניים שבו ממרקים סוחרי נשק קפיטליסטים את מצפונם.[36] המחזה נערך מחדש על ידי איירה גרשווין, והשיר The Man I Love (שהתפרסם בעיקר על ידי ביצועה של בילי הולידיי והפך סטנדרט) הוצא ממנו, כיוון שהיה פנייה אל אהוב שלא שב משדה הקרב – נושא אפל מדי בארצות הברית החוגגת של "שנות העשרים הסוערות". המחזה עלה לבסוף ב-1930.[37]

השיקום מהכישלון בא בדמות המחזמר המצליח מאוד Funny Face ("פנים מצחיקות"; 1927), להיט ריקודים סוחף בהשתתפות אדל ופרד אסטר, שחנך את תיאטרון אלווין בברודוויי. בשנת 1957 עובד לסרט קולנוע מצליח בכיכובם של פרד אסטר ואודרי הפבורן.[38]

אמריקאי בפריז Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמריקאי בפריז

גרשווין בפריז (עומד מימין), ליד הפסנתר מוריס ראוול ואווה גותייה. צולם במסיבת יום הולדתו של ראוול, 7 במרץ 1928. במרץ 1928 הפליג גרשווין לפריז. הוא התרשם מתנועת כלי הרכב הרבה ומצפירות המוניות בשאנז אליזה. אלו, יחד עם חוויות של בדידות וגעגועים, מצאו את ביטויים ביצירה "אמריקאי בפריז". אך לצד תחושת הבדידות והגעגוע שחש גרשווין בפריז, הוא בילה חלק ניכר מזמנו בעיר בחברת המוזיקאים מוריס ראוול, סרגיי דיאגילב, ז'אק איבר ואחרים בפגישות בבתי קפה ובמסיבות. לאחר הביקור בפריז המשיך גרשווין לסיור באירופה ונפגש עם סרגיי פרוקופייב, אלבן ברג, קורט וייל ופרנץ להאר.

עוד במהלך שהותו בפריז כתב גרשווין למנצח וולטר דאמרוש, והציע לו ולחברה הפילהרמונית של ניו יורק רפסודיית-בלט לתזמורת על הנושא "אמריקאי בפריז". הרעיון ליצירה החל להתרקם שנתיים לפני כן, במהלך ביקורו הקודם בפריז, כשאז הותיר למארחיו מכתב ובו קטע חדש, קצר, שהכתיר כ"מוזיקה לבלט אמריקאי בפריז". הייתה זו פתיחה ליצירה שתעסיק את גרשווין במשך השנתיים הבאות.[39] לפני חזרתו לאמריקה רכש גרשווין צופרים של מוניות, על מנת לשלב את הצליל האותנטי שלהם ביצירה. מאז חזרתו מפריז, בחודשים שבין אוגוסט לנובמבר, עבד על הלחנת היצירה בבית החווה של קיי סוויפט בקונטיקט ובביתו בניו יורק, שבו התבונן אל הנהר הדסון, שנתן לו, לדבריו, את ההשראה למוטיב הבלוז של הגעגועים ביצירה.[40]

היצירה מתארת תייר אמריקאי סקרן הצועד על מדרכות שאנז אליזה ובולע בעיניו את מראות העיר, קולותיה ואווירתה. הוא נכנס לבית קפה ובהשפעת היין שוקע בדכדוך של געגועים, המבוטא בלחן בלוזי. הוא יוצא מבית הקפה חזרה לרחוב ההומה, המיוצג עתה על ידי לחן של קאן קאן, ואומר לעצמו "הבית נפלא, אבל אחר הכל זוהי פריז!"[41]

גרשווין תיזמר את היצירה בעצמו, וכלל בה, בנוסף להרכב התזמורתי המקובל, גם ארבעה צופרי מוניות פריזאים (בגובהי קול שונים), צ'לסטה וסקסופונים. עמיתו של גרשווין, המלחין ורנון דיוק, ציין שתזמורו של גרשווין הושפע מראוול ומיצירותיו המוקדמות של סטרווינסקי.[42]

הופעת הבכורה נערכה ב-13 בדצמבר 1928 בקרנגי הול, ובה ניצח וולטר דאמרוש על הפילהרמונית של ניו יורק. חבריו של גרשווין, בהם דאמרוש עצמו, יאשה חפץ, פרנסיס פולנק, גרטרוד לורנס, ליידי אדווינה מאונטבטן, קול פורטר, ריצ'רד רוג'רס ופול וייטמן, העניקו לגרשווין במעמד זה כלי לסיגרים עשוי כסף עם הקדשה על היותו "ממנהיגי דור הצעירים של ארצות הברית".[43] היצירה, באותו תזמור, נוגנה והוקלטה עד מהרה על ידי טובי המנצחים והתזמורות והפכה למרכיב חביב ברפרטואר המודרני.

בשנת 1951 הופק סרט בבימויו של וינסנט מינלי ובכיכובו של ג'ין קלי, המתבסס על סיפור המסגרת של היצירה, על אודות אמריקאי צעיר המנסה להצליח בפריז. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר באותה שנה.

פרשת "מזרח הוא מערב" עוד בנובמבר 1926 הודיעו האחים גרשווין על כוונתם לכתוב מחזמר חדש, שיבוסס על הצגתם המצליחה מ-1918 של סמואל פישמן וג'ון ב' היימר, "מזרח הוא מערב" (East is West).[44] עלילת המחזה שואבת את השראתה מסיפור מאדאם באטרפליי, על אודות רווק אמריקאי אמיד המבקר בסין, מציל נערה סינית בשם מינג-טוי ומביא אותה לסן פרנסיסקו. השניים מתאהבים ומבקשים להינשא, אך הוריו של הגבר מתנגדים. לבסוף מתברר שמינג-טוי היא אמריקאית שנחטפה בילדותה והנישואים מתאפשרים. הפקת המחזמר התעכבה והתאפשרה רק בינואר 1929.

גרשווין התלהב יותר מן האפשרות ליצור "מוזיקה סינית" מאשר מן התכנים. הוא הלחין קטעים עם שמות כ"גן הסחלבים של המנדרין", "תחת עץ הקינמון" ו"נערת הירח", שכללו מוטיבים "אוריינטליים". גם הלחן לשיר הנודע Embraceable You, שנועד להיכלל במחזמר, כולל מוטיבים פסבדו-אוריינטליים.

המחזה מכיל אמנם השקפה אוניברסליסטית ליברלית המובעת מפיהן של רבות מהדמויות, אך מסקנתו היא שמערב ומזרח אינם יכולים להתאחד, אלא אם יתברר שה"מזרחי" הוא מערבי. רבים ראו בעלילה זו משום "הרחקת עדות" שמשמעותה האמיתית היא דיון על יחסי מין בין-גזעיים, בין יהודים ולא יהודים או בין לבנים ושחורים. נושא זה לא היה נתון למחלוקת חריפה במיוחד כאשר נכתב המחזה המקורי, אולם במחצית השנייה של שנות העשרים, עת הגזענות וכוחן של קבוצות כמו הקו קלוקס קלאן נמצאו בשיאם ונחקקו חוקים שהגבילו מאוד את ההגירה לארצות הברית, הפך הנושא לשנוי במחלוקת עד כדי כך שהמפיק זיגפלד ביטל את הצגת המחזה והציע לג'ורג' ולאיירה גרשווין פרויקט חדש. סיבה אפשרית נוספת לביטול המחזה הייתה ההשקעה חסרת התקדים של זיגפלד בהפקת המחזמר "ספינת השעשועים" (Show Boat), שלא איפשרה לו להיכנס להרפתקאות נוספות שהצלחתן הקופתית אינה מובטחת.

נערות שעשועים ושינויי קצב

ג'ורג' (יושב) ואיירה גרשווין של עטיפת התקליט Girl Crazy הפרויקט החדש שהציע זיגפלד היה Show Girl ("נערת מופעים"), מחזמר הנסוב סביב דמותה של רקדנית-שורה במופעים בשם "דיקסי דוגן", דמות סטריאוטיפית שנוצרה על ידי ג'וזף פ' מקיווֹי (McEvoy), שסביבה נוצרו סדרת קומיקס, מחזות וסרטים. המחזמר כלל בין היתר סצנה בת חמש עשרה דקות של ריקוד בלט לפי חלקים מהלחן של "אמריקאי בפריז". הוא הועלה על בימת תיאטרון זיגפלד 111 פעמים. על התזמורת ניצח דיוק אלינגטון.[45]

בהמשך כתבו האחים גרשווין את המחזמר Girl Crazy ("משוגע על בנות"), גם הפעם לפי ספר מאת גאי בולטון. הבכורה נערכה ב-14 באוקטובר 1930, ופתחה סדרה של 272 הצגות. המחזמר הזניק לכוכבות את הרקדנית והשחקנית ג'ינג'ר רוג'רס, העלה לראשונה את הזמרת אתל מרמן על בימת ברודוויי והפך אותה לכוכבת בין לילה עם השיר I Got Rhythm ("יש לי קצב"), שיר שהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה. המחזה כלל בנוסף לשיר זה את השירים Embraceable You ו-But Not For Me, שהפכו לסטנדרטים נודעים והוקלטו עשרות פעמים על ידי מבצעים שונים. התזמורת כללה כמה מטובי נגני הג'אז של התקופה, בהם ג'ין קרופה, טומי דורסי, ג'ק טיגרדן, בני גודמן, רד ניקולס וגלן מילר (שני האחרונים סייעו למעבד רוברט ראסל בנט ביצירת התזמור החי והג'אזי שכלל יותר כלי נשיפה ממתכת ושיכלל את הצליל של ברודוויי). המחזה זכה לשלושה עיבודים לקולנוע, שהבולט שבהם הוא הסרט משנת 1943 בכיכובם של מיקי רוני וג'ודי גארלנד.[46]

הקצב וההרמוניה של השיר I Got Rhythm מהמחזה לא רק גרמו לו להיות לסטנדרט ג'אז אהוב ופופולרי, אלא הפכו אותו למגדיר הסגנון של סטנדרט ג'אז מהיר. מהלך האקורדים של הרמוניה, הנובעת מטכניקת הנגינה של סטרייד פיאנו, "ממסגר" את המלודיה באופן רופף מספיק כדי לפתוח מקום לאלתור. המהלך ההרמוני בן 32 התיבות שהמציא גרשווין בשיר זה נקרא רית'ם צ'יינג'ס, ומהווה בסיס לעשרות סטנדרטים של ג'אז מאז. הוא נקרא גם "המהלך ההרמוני האהוב ביותר של כל הזמנים, פרט לבלוז".[47]

הסטנדרט הפך למרכיב בסיסי הן בסווינג, החל מההקלטה של לואי ארמסטרונג ופאטס וולר ב-1931, באמצעות ביצועיהם של חברי התזמורת המקוריים של המחזמר גלן מילר, ג'ין קרופה ובני גודמן, ביצועיהם של ליונל המפטון, ארט טייטום, סטפן גרפלי וג'אנגו ריינהארדט, והן, על ידי ההקלטה ההיסטורית של צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי ב-1947 ועיבודו של ת'לוניוס מונק, למרכיב בסיסי בעולם הבי-בופ.[48] על פי המהלך ההרמוני של השיר נכתבו שירים רבים נוספים על ידי חלוצי הבי בופ, ובהם Salt Peanuts של גילספי, Anthropolgy ו-Moose the Mooch של פארקר, Oleo של סוני רולינס, Lester Leaps In של לסטר יאנג ורבים אחרים. בכך היווה המהלך ההרמוני של השיר גשר בין הסווינג לבי בופ.

את מלאכת כתיבת מחזות הזמר של האחים גרשווין כצמד חתמו שני מחזות: הראשון היה Of Thee I Sing ("בשבילך אני שר"; 1931), שהיה למחזמר הראשון שזכה בפרס פוליצר. המחזמר, ברוח גילברט וסאליבן, שעיקרו סאטירה פוליטית, הועלה 441 פעמים, דבר שהפך אותו להצלחה קופתית מרשימה בעת המשבר הכלכלי החריף.[49][50] המחזמר השני, Let 'em Eat Cake ("שיאכלו עוגות", בפרפרזה על הדברים המיוחסים למארי אנטואנט; 1933) היה גם הוא סאטירה פוליטית שנכתבה עם מוריס ריסקינד וג'ורג' קאופמן, ונכשל (ירד לאחר כ-80 הופעות ולא נותר ממנו כל להיט) עקב חוסר התאמתו לטעם הקהל ועקב המשבר הכלכלי המחריף אשר "סגר את ברודוויי" באמצע שנות השלושים.

פרויקטים מהתקופה שלא התבצעו גרשווין, שהוקסם מפרשנות אמנותית למוזיקה יהודית כגון זו של רביעיית המיתרים השנייה של ארנולד שנברג ו"ויטבסק" (על שם עיירתו של מארק שגאל) מאת אהרון קופלנד, ביקש לבדוק ב-1929 אפשרות לעבד את "הדיבוק" לאופרה. אולם, בעיות של זכויות יוצרים מנעו את הוצאת הפרויקט אל הפועל; עם זאת, גרשווין המשיך להשתעשע ברעיון לכתיבת אופרה על חיי מיעוטים. הוא נהנה מקריאת ספרו של דו-בוז הייוורד (DuBose Heyward), "פורגי", על אודות חיי קהילת אפרו-אמריקאים בדרום קרוליינה, וכתב לו שיהיה מעוניין לעבד את הרומן כבסיס לאופרה עממית, אך הדבר לא יצא לפועל אלא ב-1934.

רעיונות נוספים שלא יצאו לפועל היו הלחנת קנטטה המבוססת על נאום גטיסברג של אברהם לינקולן לסולן ולתזמורת והלחנת סימפוניה.[51]

בסביבות שנת 1926 נולד אלן גרשווין, בנו של ג'ורג' גרשווין. אמו הייתה מרגרט מנרס (Margaret Manners). כותבת הביוגרפיה של גרשווין ג'ואן פייזר טוענת שמנרס חפצה להינשא לג'ורג', אך זה לא קרה. בילדותו היה אלן מגיע עם אמו לדירות בריברסייד דרייב וברחוב שבעים ושתיים-מזרח. הביקורים היו חפוזים וסודיים. אלן גרשווין טען בפני בני המשפחה שהשיר Someone to watch over me נכתב עבור אמו.[52]

לימודים במהלך התקופה

נדיה בולאנז'ה גרשווין חזר ללימודים תאורטיים סדירים ב-1927 אצל הנרי קוול, מלחין ידוע באותה תקופה, שחיבר למעלה מעשרים סימפוניות וכן יצירות לבלט ואופרות. הוא פיתח שיטת נגינה שלה קרא "tone clusters" ("אשכולות צלילים"), שכללה הכאה על קלידי הפסנתר באגרופו. גרשווין למד אצלו באופן לא סדיר והרבה להחסיר שיעורים. לדברי קאוול,[53] גרשווין ידע לציית לחוקים, אך הם פשוט הרגיזו אותו. הוא העדיף תמיד להכניס דרגה תשיעית "עסיסית" או אקורדים מוסטים,[54] אפילו לתוך מוטט בסגנון ג'ובאני פלסטרינה. לימודיו אצל קאוול נמשכו פחות משנה.

במהלך שהותו בפריז ביקר גרשווין אצל המורה הנודעת נדיה בולאנז'ה (בין תלמידיה היו המלחינים אהרון קופלנד, ליאונרד ברנשטיין, וירג'יל תומסון ואחרים, שייסדו את אסכולת ההלחנה האמריקאית. שנים מאוחר יותר למדו אצלה בין היתר גם פיליפ גלאס, קווינסי ג'ונס ודניאל ברנבוים), אולם היא לא הסכימה לקבל אותו כתלמיד. כאשר הגיע אליה, טענה בראיון משנת 1938, כבר לא היה לה דבר לתרום לו.[55] גם מוריס ראוול לא הסכים לקבלו כתלמיד, ושאלו: "מדוע עליך להיות ראוול מספר שתיים כאשר אתה יכול להיות גרשווין מספר אחד?".[56] כאשר ביקש להתקבל ללימודים אצל איגור סטרווינסקי שאל אותו המלחין הרוסי כמה הוא מרוויח. משנקב גרשווין האמיד[57] בסכום, הציע סטרווינסקי שהוא-עצמו יבוא ללמוד אצל גרשווין.[55]

לדברי המלחין ורנון דיוק, חברו ועמיתו של גרשווין,[58] בולנז'ה ופרוקופייב ראו בגרשווין "פרא אציל" שאין "לאלף" אותו במסגרת חוקי ההלחנה הקלאסיים ואין למסגר אותו במסגרות שרק יעכבו אותו בהפקת יצירתו המקורית.

בתקופה זו החל גרשווין לנטוש את הרעיון לרכוש השכלה סדורה באסכולת הנגינה וההוראה האירופיות הקלאסיות, ועזב את הלימוד המעמיק של יסודות תאורטיים כצורות הקונטרפונקט הקלאסיות למשל.[59]

1931–1936 הרפסודיה השנייה, בין ברודוויי להוליווד ב-5 בנובמבר 1930 עברו ג'ורג', איירה ואשתו לאונור לבית בהוליווד, שם כתב גרשווין את המוזיקה לאחד מהסרטים המוזיקליים הראשונים שנוצרו, Delicious,‏[60] גם הוא לפי ספר מאת גאי בולטון.

בסרט Delicious הייתה אמורה להיכלל "רפסודיה" בת שש דקות שכותרתה "רפסודיה ניו-יורקית". עם שובו של גרשווין לניו יורק מאוחר יותר באותה שנה, ביקש לפתח את שש הדקות ליצירה קונצרטנטית בהיקף מלא. גרשווין השתעשע בשמות שונים ליצירה לפסנתר ולתזמורת, שארכה עם השלמתה כ-14 דקות. הוא קרא לה "רפסודיית מנהטן", "רפסודיית ניו יורק" ו-Rhapsody in Rivets ("רפסודיה במסמרים", רמז למסמרי-הפלדה של גורדי השחקים של מנהטן), אך לבסוף התקבע השם "הרפסודיה השנייה". הבכורה התקיימה בבוסטון ב-29 בינואר 1932, על ידי התזמורת הסימפונית של בוסטון בניצוחו של סרגיי קוסביצקי, כאשר גרשווין עצמו מנגן בפסנתר. באופן שאינו יוצא דופן, התזמור המקורי של גרשווין נערך מחדש, הפעם על ידי רוברט מקברייד, שנשכר על ידי המוציא לאור של גרשווין, פרנק קמפבל-ווטסון.

הסרט יצא לאקרנים ארבעה ימים בלבד לאחר עלייתו של המחזמר "בשבילך אני שר" (Of Thee I Sing) בברודוויי. במחזמר זה מוצגת סוגיית השפיטות באופן נלעג, כאשר בסצנת הסיום מתכנס בית המשפט העליון של ארצות הברית כדי להכריע בשאלה מה יהיה מינו של התינוק העומד להיוולד לנשיא ארצות הברית.[61]

הלימודים אצל שילינגר, וריאציות על "I Got Rhythm" ופתיחה קובנית ב-1932 החל גרשווין ללמוד אצל יוסף שילינגר, שהחשיב יותר מכל מוריו ונסע במיוחד לבוסטון כדי לבקרו. שיטתו של שילינגר שילהבה את דמיונו של גרשווין והתאימה לו במשחקיות ובהיגיון המתמטי שבה, שהתחברו לגישתו של גרשווין עצמו שלא מצא עניין מוזיקלי בצורות ה"אירופאיות". ורנון דיוק העיד שהתרגילים המוזרים של שילינגר הביאו לשחרור הביטוי של גרשווין בכל התחומים, כולל בתזמור, שמצא את ביטויו במיוחד ב"פורגי ובס".[62]

במסגרת התרגילים של שילינגר למד גרשווין שיטה מתמטית להלחנה בקונטרפונקט, כאשר המתווה משורטט כגרף והיחס אל הקווים המלודיים הוא מתמטי טהור. גרשווין היה להוט לנסות ולהלחין לפי שיטה זו. ההזדמנות נקרתה בדרכו בשעת חופשה בהוואנה בירת קובה ביולי 1932, שם נחשף למקצב הרומבה ולכלי הנגינה המקומיים. בתחילה כתב יצירה לפסנתר בארבע ידיים, שתיזמר לקראת הקונצרט הראשון שהוקדש כולו ליצירותיו, שהתקיים באצטדיון לוינסון בניו-יורק, ופתח מסורת של קונצרטי-קיץ על טהרת גרשווין שנקטעה רק עם מותו. ליצירה, שלה קרא גרשווין בתחילה "רומבה", שלושה חלקים במבנה מהיר-איטי-מהיר. בתזמור כלל גרשווין ארבעה כלי נגינה קובניים ייחודיים, שביקש להציג בקדמת הבמה – תופי בונגו, מאראקס, תוף עשוי דלעת (Gourd) ומקלות קובניים (קלאווה) (Claves). הקונצרט כלל, פרט ל"רומבה", את היצירות "אמריקאי בפריז", "הרפסודיה השנייה", הפתיחה ל-Of thee I sing, הקונצ'רטו בפה, "הרפסודיה בכחול" ומחרוזת שירים. גרשווין היה סולן ברוב הקטעים. תוכנית הקונצרט מדגימה את החיבור המקורי בין מוזיקה פופולרית לרצינית באותה מסגרת, ויצרה תבנית של "קונצרט גרשווין", שעתידה הייתה להפוך לפופולרית ביותר משנות ה-50 ואילך. לאחר הקונצרט הראשון שינה גרשווין את שם היצירה ל"פתיחה קובנית", משום שחשש שאם תשווק כ"רומבה" היא תיתפס כמוזיקה לריקודים.[63]

במהלך שנת 1933 חיבר גרשווין את יצירתו האחרונה לפסנתר ולתזמורת ג'אז עבור סיבוב ההופעות של לאו רייזמן ותזמורתו, בניצוחו של צ'ארלס פרוין, וריאציות על השיר I Got Rhythm. היצירה פותחת בנגינת ארבעה קלרניתות החוזרים בזה אחר זה על המלודיה המקורית של השיר, בסולם פנטטוני. התזמורת מצטרפת לאחר מענה קצר של הפסנתר לקלרניתות. לאחר מכן מנוגן השיר במספר וריאציות: בסגנון ואלס, בהרמוניה אטונאלית, בסגנון אוריינטלי ובסגנון ג'אז.[64] בכורת היצירה הייתה בבית הסימפוניה של בוסטון בינואר 1934.

תחביבים ועיסוקי פנאי

גרשווין עם ציור השמן הראשון שלו בתקופה זו היה לגרשווין פנאי רב יחסית, ואת זמנו מילא במספר תחביבים ועיסוקים: הוא היה חובב מכוניות, למד נהיגה (בתקופה שבה רוב חברי המעמד הבינוני ומעלה העדיפו שימוש בנהגים מקצועיים) ורכש מספר מכוניות, בהן מרצדס-בנץ וביואיק.[65]

גרשווין החל להשקיע מהונו ברכישת ציורים, בהם מאת ז'ורז' בראק ומארק שאגאל.[3] הוא גם פנה לצייר בעצמו בצבע שמן וצבעי מים. גם אחיו איירה נהג לצייר. הטכניקה של שני האחים דומה מאוד, והוגדרה כ"ילדותית ופרימיטיבית אך עם זאת מלאת חן".[66] ואולם גרשווין זנח את הציור עד מהרה והתמקד בצילום, שם מצא כר נרחב יותר למשחק וניסויים. הוא צילם בעיקר חברי משפחה ובתמונות ערך ניסויים שונים בזמן החשיפה ובפרספקטיבה. קיי סוויפט וחברים אחרים מציינים את שמחת-הגילוי וההתלהבות בהם נכנס גרשווין לכל פרויקט או תחביב, במיוחד כאלו מהם היה יכול ללמוד מתוך ניסוי.[67]

גרשווין אף היה חובב טניס נלהב, והרבה לשחק יחד עם איירה אחיו ולאונור אשתו עם זוגות מקרב בני חבורתם.

פסיכואנליזה, מסע למקסיקו ופעילות פוליטית בין אביב 1934 וסתיו 1935 עבר גרשווין טיפול פסיכואנליטי על ידי הפסיכואנליטיקאי גרגורי זילבורג (Gregory Zilboorg), שהיה פסיכואנליטיקאי נודע בקרב הקהילה האמנותית של ניו-יורק. כותבת הביוגרפיה של גרשווין, ג'ואן פייזר, טוענת שהסיבה העיקרית לפנייתו לפנייתו של גרשווין לטיפול הייתה כאבי הראש החמורים שמהם סבל והתפרשו בזמנו כנובעים ממצב נפשי. אחד התכנים בטיפול היה גם גירושיה של סוויפט מבעלה וחוסר אפשרותו להכריע אם לשאת אותה לאשה.

גרשווין התלווה לזילבורג בטיול למקסיקו, שם נועדו השניים עם בני הזוג, פעילי השמאל והציירים דייגו ריברה ופרידה קאלו וחבריהם. המפגשים עשו על גרשווין רושם רב, והוא נתפס לפרק זמן קצר לרעיונות הסוציאליזם (אחיו, איירה, היה בעל תודעה פוליטית מפותחת, אך ג'ורג' נהג להצהיר כי הפוליטיקה משעממת אותו). גרשווין השתתף בהפגנות אנטי-נאציות ותמך בגלוי בחזית עממית אנטי-פשיסטית. מאוחר יותר הפך הבית שלו ושל איירה בהוליווד למוקד פעילות פוליטית ליברלית (של הצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית), דבר שהחשיד אותו אחר כך בחיבה לקומוניזם. בשנת 1953 תיאר הסנאטור ג'וזף מקארתי את המוזיקה של גרשווין כ"חתרנית" ואף ניסה להוציא אותה מספריות תרבות אמריקאית ברחבי העולם.[68]

פורגי ובס Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פורגי ובס

הדף הראשון של הפרטיטורה, בכתב ידו של גרשווין (מאוצרות ספריית הקונגרס) הרעיון לכתיבת אופרה (גרשווין השתמש במושג "אופרה עממית", Folk Opera) על אודות חיי האפרו-אמריקאים בדרום ארצות הברית נולד עוד לפני 1927, עת קרא גרשווין את הרומן "פורגי" מאת דו-בוז הייוורד, תושב דרום קרוליינה (המבוסס על סיפור אמיתי שקרא בעיתון מקומי). ב-1928 הומחז הרומן על ידי הייוורד ואשתו, והוצג בברודוויי כמחזה לא-מוזיקלי על ידי "גילדת התיאטרון". ב-1933 חתמו הייוורד, גרשווין וגילדת התיאטרון על חוזה לכתיבת אופרה, והרעיון הישן החל לקרום עור וגידים. בקיץ של 1934 בילו הייוורד והאחים גרשווין באי קטן ליד חופי דרום קרוליינה, על מנת לחוש את קצב המקום ולהכיר את אנשיו ואת המוזיקה שלהם. איירה חזר לניו יורק לפני האחרים, בשל התחייבותו לכתיבת המחזה Life Begins at 8:40 עם יפ הרבורג ולכן חלקו בכתיבה לא היה גדול. הלברית לאופרה נכתב כולו על ידי הייוורד (כולל חלק מהשירים, בהם הלהיט המרכזי Summertime, "עת קיץ"), איירה גרשווין כתב מספר שירים, בהם It Ain't Necessarily So ("זה לא בהכרח כך"), וחלק מן השירים נכתבו בשיתוף-פעולה. לפי החוזה, המִזְכֶּה (קרדיט) ללברית ולמילות השירים היה משותף לאיירה גרשווין ולדו-בוז הייוורד. באמצע אוגוסט שב גרשווין לניו-יורק וסיים את כתיבת האופרה. כאשר סיים לכתוב את 700 עמודי הפרטיטורה חש, לדברי הביוגרף דייוויד אוֶון (David Ewen), "פליאה על הנס שהוא המלחין שכתב אותה. הוא לא חדל לאהוב כל תיבה ותיבה וידע שיצר יצירת אמנות.".[69]

בתשובה לשאלה מדוע הוא קורא לאופרה "אופרה עממית" ענה גרשווין:

האופרה היא על אנשים אמיתיים ששרים שירי עם, משולבים בהם הדרמה, ההומור, הדעות הקדומות, הגישה הדתית והריקודים האותנטיים שמובאים לראשונה אל במת האופרה... לא שירי עם אמיתיים אלא שירי עם וספיריטואלס שנכתבו במיוחד.

— ראיון עם גרשווין בניו יורק טיימס, 20 באוקטובר 1935[70] למעשה, רק שיר אחד שכתב גרשווין לאופרה הפך לשיר עם של ממש: Summertime.‏[71]

בניגוד לפרויקטים אחרים, גרשווין התייחס ל"פורגי ובס" כפרויקט אישי שלו. הוא היה מעורב בפרטי התזמור, ההפקה והליהוק. בחירת הזמרים לא הייתה תמיד שגרתית; טוד דאנקן, ששיחק את פורגי בהפקה המקורית, היה פרופסור באוניברסיטה. גרשווין לא היה מעוניין שפרופסור ישיר תפקיד של קבצן נכה, המרוחק מעולמו, ואילו דאנקן תפס את האחים גרשווין כמוזיקאי סמטת טין פאן לא רציניים. רק לאחר פגישה אישית בבית האחים, שבה שרו זה לזה קטעים מהאופרה, נשבה דאנקן בקסם ואמר: "חשבתי שאני בגן עדן, מלודיות יפות יותר לא שמעתי מעודי. לא יכולתי לשבוע מהן. בשיר האחרון I'm on My Way, בכיתי, התייפחתי".[69]

בספטמבר 1935 נערכו הצגות הרצה בבוסטון, כאשר המילה "אופרה" לא הוזכרה. ב-10 באוקטובר 1935 נערכה הצגת הבכורה בניו יורק. ההפקה המקורית הייתה כישלון יחסי, עם 124 הופעות בלבד. היצירה בלבלה גם את המבקרים בשל חוסר האפשרות לקטלג אותה לתבניות הרגילות של "דרמה" "מחזמר" או "אופרה". הם שאלו את עצמם האם זו אופרה או מחזמר שאפתני במיוחד, והתקשו לנתח אותה בכלים מסורתיים.[72] מספר שירים הפכו ללהיטים עוד בימי חייו של גרשווין, אך האופרה כמכלול לא זכתה להכרה עד לאחר ההפקה של גילדת התיאטרון ב-1940. במהלך השנים הוצגה האופרה יותר פעמים באירופה מאשר באמריקה ועם השנים צברה הכרה ופופולריות ושרדה כאירוע אופראי יחיד מהתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה בארצות הברית.

השנה האחרונה לחייו המעבר להוליווד באמצע 1936 ניכרה בניו יורק פגיעתו הקשה של השפל הכלכלי, ומספר ההפקות החדשות בברודוויי היה אפסי. כתוצאה מכך עברו רבים מבני חוגו של גרשווין לקליפורניה, בתקווה לפתח קריירה בהוליווד, ששמרה על יציבות והפיקה סרטים מוזיקליים כתחליף למחזות הזמר. באוגוסט 1936 עזבו גם ג'ורג', איירה ולאונור גרשווין את ניו יורק ועברו ללוס אנג'לס. הם רכשו בה בית רחב ידיים בסגנון ספרדי בשכונה יוקרתית שבה התגוררו כוכבי קולנוע, ובו בריכת שחייה ומגרש טניס. בדירה אחת התגורר ג'ורג' בגפו, ובשנייה התגוררו איירה ולאונור. קיי סוויפט, פנויה לאחר גירושיה, נשארה בניו יורק, והקשר בין ג'ורג' ובינה התרופף. הגרשווינים ניהלו בביתם חיי חברה, והוא הפך למרכז שבו התארחו תדיר חבריהם הקרובים פרד אסטר, ג'ינג'ר רוג'רס, ג'רום קרן, אוסקר לבנט, הארפו מרקס, יפ הרבורג ואחרים. עם שותפיו למשחק טניס נמנה גם המלחין ארנולד שנברג.[73]

באחת המסיבות הללו הכיר גרשווין את שחקנית הקולנוע פולט גודארד, אשתו בנפרד של צ'ארלי צ'פלין, וקיים עמה מערכת יחסים במשך מספר חודשים. בראשית התקופה נהנה גרשווין מהאקלים, מהנוחיות, מהאווירה הפתוחה והרעננה של קליפורניה, ומחבריו החדשים והנוצצים מקרב ידועני הוליווד, אולם כעבור מספר חודשים שקע במלנכוליה.

?Shall We Dance - הסרט האחרון

על הסט של הסרט Shall we dance. ליד הפסנתר: ג'ורג' גרשווין, יישובים לצידו משמאל פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. עומדים, משמאל לימין: הכוריאוגרף ובמאי המחול הרמן פאן (Hermes Pan), הבמאי מרק סנדריץ' (Mark Sandrich), איירה גרשווין (רוכן) והמתאם המוזיקלי נאט שילקרט (Nat Shilkret) בראשית 1937 חיברו איירה וג'ורג' גרשווין מילים ולחן לסרט המוזיקלי בבימויו של וינסנט מינלי ובכיכובם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, ?Shall We Dance ("הנרקוד?"), המספר על אהבתו של רקדן בלט רוסי לרקדנית אמריקאית.[74] בדרך כלל כללו הקומדיות המוזיקליות של אסטר ורוג'רס שישה-שבעה קטעי ריקוד ("נאמברים") מובחנים על בסיס שירים מתומללים, שעבורם נכתבה כוריאוגרפיה, כשבשאר חלקי הסרט לא נכללו קטעי ריקוד משמעותיים. ב-?Shall we Dance ערכו פרד אסטר והרמס פאן כוריאוגרפיה למספר רב של קטעים אינסטרומנטליים שכתב גרשווין, ובכללם שני בלטים ששולבו בפסקול, והפכו אותו לסרט שכולל ריקוד כמעט לכל ארכו. קטע נוסף מהסרט, שהוא קונצ'רטו קטן לפסנתר ותזמורת קאמרית בשם Walking the Dog ("להוליך את הכלב"; נקרא גם "בטיילת"), הורחב בהמשך וזכה לביצועים במסגרת קונצרטים. בשל עלילת הסרט, המשלבת בלט קלאסי "גבוה" עם ריקוד פופולרי, שזר גרשווין בפסקול מוזיקה קלאסית ופופולרית, בשילוב המוטיבים הקלאסיים לתפקידיו של אסטר ומוטיבים פופולריים לתפקידיה של רוג'רס, תוך שזירתם זה בזה במסגרת יצירה תזמורתית ארוכה אחת, שהיא פסקול הסרט. הדבר בא לידי ביטוי סימבולי למשל בסצנה שבה עורכת להקת בלט קלאסית חזרות על סיפון אונייה בעוד שבקומה מתחת נערך נשף של ריקודים פופולריים.[75]

במסגרת הסרט שולבו שלושה מלהיטיהם הגדולים ביותר של ג'ורג' ואיירה גרשווין: They All Laughed ("כולם צחקו") שהפתיח שלו הוא פרודיה על בלט, Let's Call the Whole Thing Off ("הבה נבטל את כל הדבר הזה") ו-They Can't Take That Away from Me ("הם לא יוכלו לקחת זאת ממני"), שיר שהיה מועמד לפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר בטקס שנערך לאחר מותו של גרשווין. בעת העבודה על הסרט חש גרשווין ברע. הוא התלונן על כאב ראש מסמא ועל כך שהוא מריח כל העת גומי שרוף. אלו היו אותות ראשונים לגידול במוח שממנו סבל (ראו להלן). גרשווין וחבריו סברו ש"הוליווד עושה אותו חולה".[76]

הסרט יצא לאקרנים במאי 1937 וזכה להצלחה קופתית. ברשימת הקרדיטים המוקרנת בסוף הסרט, כאשר מופיע שמו של גרשווין, מנוגן ברקע קטע קצרצר מתוך "הרפסודיה בכחול".[77]

סרט נוסף שבו עסק באותה עת אך לא סיים את העבודה עליו היה The Goldwyn Follies ("שגיונות גולדווין"), שיצא לאקרנים ב-1938. חברו ועמיתו ורנון דיוק נקרא להשלים את כתיבת הפסקול יחד עם ג'רום קרן. הסרט כולל את אחד משיריו הידועים ביותר של גרשווין, Our Love is Here to Stay ("אהבתנו כאן כדי להישאר"). הסרט Damsel in distress ("עלמה במצוקה") בכיכובם של פרד אסטר וג'ואן פונטיין, יצא גם הוא עם פסקול שירי גרשווין לאחר מותו, ומשולבים בו השירים Things Are Looking Up ("הדברים מתבהרים"), A Foggy Day (in London Town)‎ ("יום סגריר בלונדון העיר") ו-Nice Work If You Can Get It, שהוא ככל הנראה השיר האחרון שכתב גרשווין.

מותו

המאוזוליאום של גרשווין בבית הקברות גרשווין חש ברע עוד מינואר 1937.[78] בין התסמינים שמהם סבל היו כאב ראש שהפריע לראייה עד כדי עיוורון של מספר שניות, סחרחורת, תחושה תמידית של הרחת ריח של גומי שרוף ותחושה כללית של חוסר אנרגיה ורצון. מאוחר יותר נזכרו מכריו שנהג להתלונן מדי פעם על ריח גומי שרוף עוד ב-1934, אולם איש לא נתן על כך את דעתו מבחינה רפואית. רופאים שונים בהוליווד בדקו את גרשווין, אך לא מצאו דבר חריג. ב-23 ביוני אושפז לבדיקות מקיפות בבית החולים "ארזי הלבנון" (Cedars of Lebanon) בלוס אנג'לס, לפי המלצת רופא שאליו הגיע בהמלצת חברו והפסיכואנליטיקאי שלו זילבורג, שטען באופן תקיף שמיחושיו נובעים מסיבות נפשיות ולאו דווקא פיזיולוגיות. נחוש לחזור לעבודתו כתב גרשווין לאמו שהוא חש בטוב, השתחרר מבית החולים מבלי לסיים את הבדיקות, ועבר להתגורר בביתו של יפ הרבורג. במהלך השבועיים הבאים הידרדר מצבו במהירות: הוא איבד שליטה על תנועות ידיו, לא יכול היה להשתמש במזלג או לנגן בפסנתר ומעד במדרגות. גם מצבו הנפשי הידרדר, וב-4 ביולי הוא תקף אח. ב-9 ביולי שקע בתרדמת. רופאיו ב"ארזי הלבנון", בית החולים שאליו הובהל, גילו גידול סרטני במוחו. קיימת מחלוקת לגבי סוג הגידול המדויק ומשך הזמן שהתפתח במוחו של גרשווין.

רופאיו החליטו על ניתוח בהול להסרת הגידול והחלו בסבב טלפונים אל גדולי הנוירוכירורגים של אותה תקופה. רובם שהו במזרח ארצות הברית, ונערך אף ניסיון לגייס את הצי האמריקאי, בהתערבות הבית הלבן, על מנת להחיש כירורג מוח מומחה ללוס אנג'לס. במקביל התאספו קרוביו וידידיו הרבים של המלחין בבית החולים. גרשווין נותח אך נפטר על שולחן הניתוחים בבוקר 11 ביולי 1937. מומחים רבים סבורים שבכלים שעמדו באותה עת לרשות רופאיו של גרשווין נעשה כל דבר שניתן היה לעשותו על מנת להצילו.

מותו, בטרם מלאו לו 39 שנה, הכה בצער את אוהביו ומכריו. הניו יורק טיימס דיווח על מותו של המלחין האהוב בעמוד השער שלו.

[%D7%91 10 ביולי אלן גרשווין הילד בן האחת עשרה החליט משום מה לברוח מביתו והחליט לתפוס טרמפים למונטנה שם היו לו חברים. ביום שלמחרת, כאשר נסע בקבינה של משאית, "החל הנהג לבכות בקול רם ואמר לו ש"אדם גדול" בשם גרשווין מצא את מותו]".[52]

ארונו של גרשווין הובל ברכבת לניו יורק, וב-15 ביולי נערך לו טקס הספד רפורמי בהשתתפות 3,500 איש בבית הכנסת עמנו-אל בניו יורק, ובמקביל בבית הכנסת "בני ברית" בלוס אנג'לס (בניהולו של אוסקר המרשטיין ובהשתתפות ג'רום קרן, רוג'רס והארט, שנברג, אירווינג ברלין ופרד אסטר). אלפים נוספים מילאו את הרחובות הסמוכים לבתי הכנסת. בראש נושאי הארון צעדו ראש עיריית ניו יורק פיורלו לה גוארדיה ומושל מדינת ניו יורק. עוד השתתפו בנשיאת הארון ורנון דיוק, פרד גרופה, וולטר דאמרוש, פול וייטמן ואחרים. גרשווין נקבר בבית הקברות "מאונט הופ" (Mount Hope), ועל מצבת קברו נבנה מאוזוליאום על ידי אמו.

ב-9 באוגוסט ערכה לכבודו הפילהרמונית של ניו יורק קונצרט באצטדיון לואיסון (Lewisohn Stadium) בניו יורק בפני 20,223 צופים, בהם ראש העירייה והמושל, בהשתתפות אתל מרמן וצוות ההצגה המקורי של "פורגי ובס" ובניצוחו של פרד גרופה. ב-8 בספטמבר 1937 התקיים בהוליווד בול קונצרט נוסף בהשתתפות פרד אסטר, אל ג'ולסון ואחרים, בפני למעלה מ-26,000 צופים, ובו ניצח אוטו קלמפרר על עיבוד לתזמורת לשניים מבין שלושת הפרלודים לפסנתר של גרשווין. הקונצרט שודר ברדיו לרחבי העולם.

לאחר מותו המורשת הופעות קלאסיות בשנות הארבעים והחמישים במותו היה גרשווין מוזיקאי נערץ, מוכר ואהוב על ידי קהל ומבקרים בארצות הברית ובאירופה, אולם ההערכה כלפיו וההבנה שלו רק גברה עם השנים. איירה גרשווין, שלא התאושש לעולם ממות אחיו, שמר יחד עם אחיו ארתור ופרנסס את הזכות לפקח על הפקות מחודשות של המוזיקה של גרשווין. לפי מחזות הזמר שלו, שרובם ככולם לא הועלו עוד ככאלה על בימות ברודוויי או תיאטראות אחרים, הופקו סרטי קולנוע. חלקם השתמשו בשיריו תוך שינוי מוחלט של התוכן (למשל Strike up the band מ-1940[79] בכיכובם של מיקי רוני וג'ודי גרלנד ו-Lady Be Good מ-1941[80]). ב-1945 הופק הסרט Rhapsody in blue,‏[81] לפי תסריט שנכתב בפיקוחו של איירה גרשווין. הסרט, שבו השתתפו חבריו של גרשווין בתפקיד עצמם (למשל אוסקר לבנט, שמבצע את נגינת הפסנתר בסרט עבור דמותו של גרשווין, וכן אל ג'ונסון, ג'ורג' וייט, פול וייטמן ואחרים), היה סרט מוזיקלי ביוגרפי שהעצים את האתוס של גרשווין כ"מלחין אמריקאי לאמריקאים".[82] פסקול הסרט הורכב משרשרת להיטי גרשווין. ב-1951 הופק הסרט "אמריקאי בפריז" בכיכובו של ג'ין קלי. הציר המרכזי של הסרט הוא שיריו של גרשווין ועלילתו עוקבת באופן כללי אחר המתווה של היצירה "אמריקאי בפריז", ושיאו הוא בלט בן 18 דקות לצלילי היצירה. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב.

בשנת 1946 עיבדה קיי סוויפט, בהנחייתו של איירה גרשווין, פרלוד מן העזבון שלו העניק איירה גרשווין את השם Sleepless Night ("לילה ללא שינה"),[83] ובכך כמעט נחתם קאנון היצירה הרצינית של גרשווין, עד שב-1973 פרסם איירה גרשווין את היצירה האחרונה – "Impromptu in Two Keys": יצירה קטנה לפסנתר שחיבר גרשווין ב-1929, לאחר ביקורו בפריז, אך לא פירסמהּ.[84]

בין השנים 1945–1951 הושמע גרשווין בארצות הברית יותר מכל מלחין אמריקאי אחר ויותר מכל מלחין אחר בן דורו (כסטרווינסקי, בארטוק, הינדמית, שוסטקוביץ', בריטן או דריוס מיו).[85] התוכנית לקונצרט שכולו יצירות גרשווין התגבשה כבר בשנות הארבעים, ותזמורות-גרשווין הופיעו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בהביאן בכנפיהן תרבות אמריקאית מקורית לאירופה בדמות קונצרט-גרשווין. ב-1949 התקיים קונצרט גרשווין בברית המועצות. ב-1953 נוסדה לראשונה תזמורת שיועדה אך ורק לנגינת יצירותיו (ה-Blue Express; הופיעה בתל אביב ב-1959). יצירות גרשווין שולבו ברפרטואר של רבות מתזמורות אירופה, לרוב במסגרת תוכניות של "מוזיקה קלאסית קלה".[86] ב-1957 הופיעה התזמורת בלנינגרד ובמוסקבה, ועוררה התרגשות משני צדיו של מסך הברזל (טרומן קפוטה כתב על הביקור את הספר "קול המוזות נשמע".[87] קפוטה מדווח שאחד הקומיסרים טען כי "גרשווין קרוב ללבו של כל רוסי".[88]

פרשנויות בעולם הג'אז

עטיפת האלבום של אלה פיצג'רלד ולואי ארמסטרונג סגנונות הבי בופ וממשיכיו בג'אז המודרני אימצו חלקים ניכרים מה"קאנון" של גרשווין והפכו להיטים רבים לסטנדרטים. אלתוריו של פארקר על Embraceable you, Fascinatin’ Rhythm ועל I got Rhytem התוו דרך באלתור על בסיס המהלכים החסכוניים של גרשווין. בין השירים שהפכו לסטנדרטים של ג'אז מודרני ניתן למנות גם את Things Are Looking Up, ‏S Wonderful' ‏, The Man I Love ‏ A Foggy Day ואת הלהיט Summertime.[89] ב-1957 הקליטו אלה פיצג'רלד ולואי ארמסטרונג ביצוע ל"פורגי ובס". התקליט, שעורר עניין מחודש באופרה בקרב מאזיני ג'אז, נכלל ב-2001 בהיכל התהילה של פרס גראמי. בשנת 1959 הקליטה פיצג'רלד, תחת עינו הפקוחה של איירה גרשווין, ארבעה תקליטים בחברת Verve תחת כותרת Ella Fitzgerald Sings The Gershwin Songbook, במסגרת מבצע הענק לתעד את "ספר השירים האמריקאי הגדול". האלבום המרובע זכה ב-1960 לפרס גראמי. פרשנותה של פיצג'רלד נותרה כ"ביצוע קלאסי" של השירים. באותה שנה (1959) הופק גם סרט קולנוע אופראי המבוסס על "פורגי ובס", בכיכובם של סידני פואטייה כפורגי וסמי דייוויס ג'וניור כספורטינג לייף. שנה קודם לכן, ב-1958, הקליטו מיילס דייוויס וגיל אוונס פרשנות משלהם לאופרה עם ביג בנד, שכללה כמה מגדולי המוזיקאים של התקופה כקנונבול אדרלי, פול צ'יימברס, פילי ג'ו ג'ונס ועוד.

שנות השבעים ואילך בשנת 1972[90] פורסם ספרו של אלק וילדר (Alec Wilder), שחקר את הזמר האמריקאי הפופולרי.[91] הייתה זו תחילתה של התייחסות מלומדת, אקדמית ורצינית לתחום המוזיקה הקלה, אשר פתחה את השער למחקרים מוזיקולוגיים, כולל כאלו המוקדשים לניתוח יצירתו של גרשווין (ראו להלן).

ב-1979 בחר וודי אלן עבור סרטו "מנהטן" בפסקול שכולו גרשווין, בהקלטת הפילהרמונית של ניו יורק תחת שרביטו של זובין מהטה, והחזיר את המוזיקה הקלה של גרשווין, בסאונד הבסיסי שלה, לתודעה. באותה שנה הקליט לראשונה המנצח לורין מאזל עם תזמורת קליבלנד גרסה שלמה, לא מקוצצת, של האופרה "פורגי ובס". בהערות האלבום כתב שהתשוקה של גרשווין והבנתו את נפש היחיד אינן נופלות מאלו של ורדי, ושהבנתו את נפש האדם ויכולת ביטויה במוזיקה משתוות לאלו שהפגין מוצרט באופרות שלו, ושהבנתו את הפולקלור עמוקה כזו של מוסורגסקי.

בעונת הקונצרטים 1984–1985 הושמע גרשווין בארצות הברית ב-72 תוכניות קונצרטים, אולם מבין התוכניות של שש התזמורות הגדולות, אף לא אחת יועדה לקהל מנויים מבוגר. יצירותיו של גרשווין (כמעט רק ה"רפסודיה בכחול", "אמריקאי בפריז" ומחרוזות שירים) שולבו במסגרת קונצרטים קלים ותוכניות לנוער.

המעבר לתקליטורים בראשית שנות ה-90 רענן את כל עולם המוזיקה; תקליטים שנעדרו מהמדפים במשך שנים חזרו והופיעו ויצירות נשכחות הוקלטו מחדש. גם הרפרטואר של גרשווין נהנה מגל של הוצאות מחודשות והקלטת יצירות שלא ראו אור לפני כן, שכללו הערות אלבום מאת מלומדים וחשפו קהל צעיר למכלול יצירותיו. בשנת 1992 התגלו והתפרסמו על גבי תקליטורים גלילי נגינה מקוריים של פסנתר מכני שהכין גרשווין ב-1916. גם "פורגי ובס" נהנתה מהפריחה המחודשת של האופרה החל מאמצע שנות ה-90, וזכתה לעשרות הפקות, הן בבתי אופרה והן בפסטיבלים.

ב-1985 העניק הקונגרס האמריקאי את מדליית הזהב של הקונגרס – העיטור הגבוה ביותר שמוענק על ידי הקונגרס של ארצות הברית לאזרחי המדינה – לג'ורג' ואיירה גרשווין, על "תרומתם היוצאת-מן-הכלל למוזיקה, לתיאטרון ולתרבות האמריקאית".[92]

בשנת 1998 כתב היסטוריון המוזיקה ריצ'רד קרופורד (Crawford) על גרשווין במדריך המוזיקה החשוב ביותר, ה"גרוב" (Grove Dictionary of Music and Musicians):

האם זהו ג'אז או מוזיקה לקונצרטים? האם המוזיקה שלו מתאימה לבתי אופרה? למי אכפת? תזמורות ובתי אופרה בכל רחבי העולם חוגגים עם גרשווין ותקליטורים עם יצירותיו מופצים עם הערות אלבום מלומדות כשל מוטטים מהמאה ה-14. כן, ב-1998 גרשווין הוא בהחלט "שם למעלה" עם באך, בטהובן וברהמס.

— .[93] במהדורת 2001 של ה"גרוב" נכללה כבר סקירה מוזיקולוגית מעמיקה על גרשווין כעל כל המלחינים המרכזיים של המאה ה-20.

במרץ 2007 ניתן לראשונה פרס "ג'ורג' ואיירה גרשווין" למפעל חיים בתחום המוזיקה הפופולרית מאת ספריית הקונגרס, לזמר פול סיימון. הפרס מוענק מאז מדי שנה מידיו של נשיא ארצות הברית בטקס בבית הלבן.[92]

העיזבון גרשווין נפטר בלא שהכין צוואה, ולרשותו ממון רב. לאחר הליכים משפטיים לא נעימים נמסר עזבונו לאמו, ואֶחיו איירה, ארתור ופרנסס ניהלו אותו. העזבון כלל בנוסף לכסף גם רשימות מקוריות של המלחין, תווים מקוריים, התכתבויות שונות וכן את הזכות לקבל תמלוגים, שהניבו מיליוני דולרים מדי שנה. המשפחה, ובפרט גיסתו של גרשווין לאונור, מנעה במשך שנים רבות גישה לחומרים המקוריים, והרשתה רק לידידי המשפחה לחקור אותם. במהלך השנים נתרמו חלקים מהעזבון לספריית הקונגרס וכך נפתחו גם למחקר ביקורתי, אך חלקים רבים נמצאים עדיין ברשות המשפחה. משפחתו של גרשווין יסדה ארגון בשם "The Gershwin Estate", שנלחם (יחד עם קרן סוני בונו, חברת וולט דיסני ואחרים) למען הארכת משך הזמן בין מות היוצר לבין תום פקיעת תקופת זכויות היוצרים על יצירותיו.[94]

ביוגרפיות ומחקר הביוגרפיה,[95] הראשונה על אודות ג'ורג' גרשווין נערכה עוד בחייו על ידי אייזק גולדברג (Isaac Goldberg, 1930), שהסתמך על מספר ריאיונות עם גרשווין עצמו, והיא עשירה בסיפורי הווי ואנקדוטות. עם מותו של גרשווין נטלו על עצמם בני המשפחה, ובפרט איירה גרשווין, את מטלת השמירה על מורשתו של ג'ורג', ריכזו בידיהם את כל השליטה על חומרים מקוריים ותכתובות ואיפשרו גישה לחומר רק לכותבים שהיו מקורבים לבני המשפחה ואשר סמכו עליהם כי ידבקו בנרטיב על אודות ג'ורג' גרשווין. כך רוב הביוגרפיות (הרבות יחסית, הן בארצות הברית והן באירופה; למעשה, באירופה נכתבו על גרשווין יותר ביוגרפיות מאשר על כל מלחין אמריקאי אחר) מכילות תיאור בלתי-ביקורתי. בפרספקטיבה של המחקר שנערך לאחר שנות ה-90, תיאור זה לא עשה לגרשווין שירות טוב במיוחד. גרשווין הצטייר כאדם קליל, שטחי, גאון שאינו צריך להתאמץ. הביוגרפיות חוזרות ומצטטות אנקדוטות כגון אמירותיהם הדומות של בולנז'ה, סטרווינסקי ושנברג על כך שאינם יכולים ללמד את גרשווין, שאין הם רוצים "לקלקל" אותו ולהרוס את מקוריותו. הביוגרפיות מתעלמות מסוגיית מעורבותו הפוליטית ומן העובדה שייתכן מאוד שבערוב ימיו היה קשור באופן הדוק יותר מכפי שאושר לפרסם למפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית שאליה היו מקורבים באותה תקופה בחוף המערבי רבים מבני חוגו הקרוב של גרשווין (רובם יהודים) כצ'ארלי צ'פלין, פול רובסון, יפ הרבורג ואחרים (בעיקר עקב התנגדות לפשיזם וחרדה מפני עלייתו באירופה), ושנמנה עם תומכיו של הנרי ואלאס, סגן הנשיא השמאלני שנחשד אף הוא בזיקה לקומוניזם. כמו כן חסר מידע בנוגע ליחסו של גרשווין לסוגיית ההפרדה הגזעית. הוא הכיר את המוזיקה השחורה האותנטית טוב יותר ומקרוב יותר מכפי שהורשו לפרסם הביוגרפים שלו לפני שנות ה-90.

סמוך לאחר מותו של ג'ורג' ריכז איירה גרשווין דברים שנאמרו עליו על ידי חברים ומכרים. עדויות אלו רוכזו על ידי מרל ארמיטג' (Merle Armitage) בספר שיצא באנגליה ב-1938. אדוארד ימפולסקי ולורנס סטיוארט (Edward Jablonski and Lawrence D. Stewart) ריכזו צילומים רבים וסיפורים נוספים בספר "The Gershwin Years", שראה אור ב-1958. ספר נוסף מסוגה זו הוא "The Gershwins", מ-1973. הספרים מספקים הצצה לחיי הזוהר והפאר הנוצץ של בכורות, קונצרטים ומעריצות, אך אין בהם מידע של ממש.

עד 1973 הביוגרפיות של גרשווין היו כמעט הגיוגרפיות ("סיפורי קדושים"). בכלל זה ספריו של דייוויד אוון (David Ewen), הכוללים ביוגרפיה לילדים שיצאה ב-1943, וספריו משנות ה-50 "George Gershwin: his journey to greatness" ו-"George Gershwin: Man and Legend", שרק משמם ניתן ללמוד על כך שנכתבו על ידי מעריץ נלהב (ספרו של אוון הוא היחיד שתורגם לעברית). בשנת 1973 פרסם צ'ארלס שוורץ (Schwartz) את הספר "Gershwin: His Life and Music", שהיה הספר הראשון שדן במוזיקה של גרשווין באופן רציני תוך שילוב מתודולוגיות של מחקר מוזיקולוגי. בשנת 1991 יצא לאור ספרה של דינה רוזנברג (Deena Rosenberg)‏ "Fascinating Rhythm: The Collaboration of George and Ira Gershwin", בהוצאת אוניברסיטת מישיגן, שעשה לראשונה שימוש בחומרים ששחרר איירה גרשווין לציבור באמצעות הענקתם לספריית הקונגרס. מעט לפניו הופיע הספר "The Life and Times of Porgy and Bess: The Story of an American Classic" מאת הוליס אלפרט (Hollis Alpert). הספרים עוררו גל של פרסומים מחקריים, בהם ספרו החשוב של סטיבן גילברט (Steven E. Gilbert) ‏ "The Music of Gershwin". גל הפרסומים הגדול ביותר החל ב-1998, כאשר במסגרת חגיגות המאה להולדתו של גרשווין, שעוררו עניין ציבורי רב, יצא לאור מאמרו של צ'ארלס הם (Carles Hamm), הכלול בקובץ המאמרים החשוב "The Gershwin Style: New Looks at the Music of George Gershwin". הקובץ, ובפרט מאמרו של האם ‏" Towards a New Reading of Gershwin",[96] עורר מחקרים רבים שנערכו ונערכים לאורך שנות האלפיים, ובהם מחקרים משווים, מחקרים על אודות גישתו הפוליטית של גרשווין וגישתו לנושאים של גזע. בפרט עולה מהמחקרים החדשים הערכה מחודשת של גרשווין כיוצר מקורי בעל הבנה עמוקה בנושאים של קצב והרמוניה, שלמד מהמוזיקה השחורה האותנטית ושילב במסגרות ובמבנים אירופיים-קלאסיים. כן ניתנת הערכה מחודשת ליצירות הקלילות שכתב, שאינן מורכבות ועמוקות פחות מיצירותיו ה"רציניות".

השפעות מוזיקליות מוזיקה קלאסית בצעירותו של גרשווין לא היו שידורי רדיו או תקליטים. היכרותו עם מוזיקה קלאסית החלה מתוך האזנה לקונצרטים חיים, עולם אליו נחשף בגיל ההתבגרות על ידי חברו מקס רוזן. הוא אהב את באך, את המוזיקה הקאמרית של ברהמס ומוצרט, את האופרות של זה האחרון, וכמעט את כל מה שנכתב על ידי בטהובן ודביסי. מבין המלחינים בני-זמנו העריך את שנברג, רוול, הינדמית ואלבן ברג, שלרגל הבכורה האמריקאית של האופרה שלו, "ווצק", נסע במיוחד לפילדלפיה.[97]

מורה הפסנתר הראשון שלו, המביצר, הדגיש את הפסנתרנות של שופן וליסט. ההשפעה של שופן על גרשווין מורגשת במעברים רבים במוזיקה הפופולרית שלו. אחד מסמני ההיכר המשותפים להם היא מלודיה פשוטה מאוד, עם חזרות על תווים, בהרמוניה וקו בס מורכבים.[98]

ההשפעה של שנברג, מלחין שגרשווין הכיר לפני רבים אחרים, באמצעות קילאני, באה לידי ביטוי בפיתוח העושה שימוש בסולמות כרומטיים מקו הבס בשיר Do it again ועד ההרמוניה של שירו האחרון Nice Work if you can get it.

גרשווין למד ברצינות את תורתו של ריכרד וגנר ויישם את הנחיותיו בנוגע ללייטמוטיב בכתיבת "פורגי ובס", וכן את תפיסתו בנוגע ליכולת ההבעה המוזיקלית של אירועים דרמטיים. עם זאת, העריך מאוד את יכולתו של ז'ורז' ביזה (מלחין "כרמן") לשלב "להיטים" באופרה שלו ולהטמיע בה שירים וסגנונות עממיים (ספרדיים, במקרה של "כרמן").[99]

למרות חיבתו של גרשווין למוזיקה קלאסית, הוא מיעט לנגן בעצמו יצירות של מלחינים אחרים, ומעולם לא הקליט מוזיקה של מלחין אחר.

הביוגרף ויליאם הילנד מציין כי ריצ'רד רוג'רס ואירווינג ברלין היו מלודיסטים לא פחות טובים מגרשווין, וכי לג'רום קרן הייתה יכולת כתיבת להיטים טובה יותר וקול פורטר היה בעל השכלה מוזיקלית רחבה יותר ושילב יותר השפעות קלאסיות במוזיקה שלו מגרשווין – אך שאיש מהם לא שילב את הזמר הפופול