Is your surname Oz?

Research the Oz family

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Amos Oz (Klausner)

Hebrew: (קלוזנר) עוז עמוס, Russian: Амос Оз (Клаузнер)
Birthdate:
Birthplace: Jerusalem, Jerusalem District, Israel
Death: December 28, 2018 (79)
Tel Aviv-Yafo, Tel Aviv District, Israel (Cancer)
Immediate Family:

Son of Yehuda Arie Klausner and Fania Klausner
Husband of Private
Father of Fania Oz-Salzberger; Private and Private
Half brother of Private User and Private

Managed by: Eli Klausner Montague
Last Updated:
view all

Immediate Family

About Amos Oz

Amos Oz (Hebrew: עמוס עוז; born Amos Klausner; 4 May 1939 – 28 December 2018) was an Israeli writer, novelist, journalist, and intellectual. He was also a professor of Hebrew literature at Ben-Gurion University of the Negev. From 1967 onwards, Oz was a prominent advocate of a two-state solution to the Israeli–Palestinian conflict.

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, אייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

הוא נחשב על ידי רבים לאחד מבכירי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. מ-2007 עד מותו הוזכר שמו מספר פעמים כמועמד ראוי לפרס נובל לספרות.

Amos Oz writes the story of Israel. by David Remnick ( 2004)

Amos Oz is the best-known novelist in Israel. For eighteen years, he has lived in the desert outpost of Arad, a town of twenty-eight thousand, between Be’er Sheva and the Dead Sea. In the late afternoon, after a day at his desk, he often takes a seat at a café in the town shopping mall. He doesn’t have to wait long before someone says hello or sits down to debate, perhaps even going so far as to denounce him for his public endorsement—first sounded in 1967, in the days after the Six-Day War—of a two-state settlement with the Palestinians. Oz is a liberal, and the Russians who increasingly dominate the population of Arad are not. But he is always happy to talk, a “word-child,” hyperarticulate. Fully formed paragraphs issue forth in conversation with a hypnotic, liquid ease. Sooner or later, his would-be debater is charmed and silenced.

Oz is in his mid-sixties, trim and, generously appraised, of medium height. He seems always to be squinting into a distant sun. When he first became famous, nearly forty years ago, reviewers and readers routinely commented on his rugged, emblematic looks: the light hair and light eyes, the deep tan, the spidery wrinkles near his eyes and the corners of his mouth. Dressed in rumpled chinos and a work shirt, Oz became part of the mid-century Zionist iconography: the novelist-kibbutznik, the Sabra of political conscience. His is still a handsome face but, depending on the angle or the expression, it now exists in a kind of temporal flux. A turn of the head this way and he is back in the vineyards and olive groves, a turn that way and he is a study-bound éminence grise. He wears bifocals on a string. Several years ago, he had his knees replaced. He walks as if on broken glass.

Oz is earnest, romantic, generous, sentimental, and pleasantly vain. He is well aware of his image, and is quick to make light of it. “European Zionist writing maintained that the moment the Jews set foot on Biblical soil they will be totally born again,” he told me one morning in his basement study. “They will be a new race. Even physically they will change. They will become blond, suntanned. Both of my parents were dark. In a genetic-ideological miracle, they succeeded in having a blond son. Which gave them infinite pride and joy. They were raving at my blondness! They thought it was the sun, the air. It’s Jerusalem! They used to call me shaygets. You know this Yiddish word and what’s behind it? It’s a little Ukrainian pig herder, who throws stones at Jews. I came from a long line of distinguished scholars and rabbis. Why would they be so happy to call their son a shaygets?”

Born in Jerusalem, Oz spent more than thirty years living on a kibbutz in central Israel, where he married and raised two daughters and a son. He moved to Arad in 1986. Until then, he had never owned anything more than some books and the clothes in his drawer. From the time he began earning serious royalties, with his 1968 novel “My Michael”—the story, told in a woman’s voice, of a disintegrating marriage, set against the Suez War of 1956—he plowed all his earnings back into the general account of the kibbutz. “It wasn’t until I was forty-six and moved to Arad that I had any private property, or even a checkbook,” he said. “You will not find someone with a more exotic background this side of North Korea.”

Oz is a man of nearly obsessive order: orderly sentences, orderly bookshelves, soldierly rituals. Every morning at around dawn and every evening at sunset, he leaves his modest house and makes his way to the desert. Arad is built on the flint, grit, and negligible scrub of the Negev. In the Book of Numbers, the Canaanite king of Arad battled Moses and his flock before the Israelites took the city. For three thousand years thereafter, the place made little impression. Set on a promontory with a view of Jordan, the Mountains of Edom, and the Dead Sea (a mercury gleam in the distance), modern Arad was founded in 1962 by the Israeli government, in the hope of shifting some of the growing population away from the cities of the coastal plain. The transformation came in an instant: the irrigation systems and the power grid, the housing—bungalows, concrete apartment blocks—the trees and the radar towers, the shopping mall. Arad was soon a frontier town as functional and as dull as the distant suburbs of Los Angeles.

One evening this summer, I went with Oz and his wife, Nily, on one of their desert rambles—first by car, then on foot. “The landscape here is no different than it was in the time of the prophets and Jesus,” Oz said along the way. The hills are bare, but there are wolves, desert hares, jackals. There are Bedouin camps, oases. Oz takes his walks here to clear his mind of the latest news from Jerusalem and Gaza, to “keep perspective on eternity.”

Nily, who has oil-black hair and a wit that is occasionally aimed at the household star, smiles patiently as Amos makes observations that she has undoubtedly heard a hundred times. Amos and Nily met as teen-agers on the kibbutz and have been married for forty-four years. Their children are grown and the distractions are few. On the drive, they showed me the oasis where their grandchildren go camping and ride camels when they visit from the suburbs of Tel Aviv and Haifa. We passed a few archeological signs, Biblical sites. As if on cue, we passed a Bedouin camp, a goat, a camel, the desert tourist’s equivalent of the Empire State Building.

“Amos,” Nily said, tiring of the tour, “let’s make sure we get back for a walk. The sun is getting low.”

Oz stopped the car and, without fear of oncoming traffic, animal or automotive, swung back toward town.

Last year, Oz published a memoir called “Sipour Al Ahava Vehoshekh”—“A Tale of Love and Darkness.” (It is one of the biggest-selling literary works in Israeli history; Nicholas de Lange’s English translation will be published this month by Harcourt.) For many years, Oz has drawn on the facts and landscapes of his life for his novels. What made “A Tale of Love and Darkness” an event is the power with which it entwines the intimate story of an immigrant family—a lonely, depressed mother, a distant father, and their son—with the larger historical story: Europe’s rejection, the frantic search for refuge among Arabs in Palestine, the idealism and the disappointments, the establishment of Israel and the war that followed. Amos is a precocious, secretive boy, a “ceaseless, tireless talker,” confused by overheard news of death camps abroad and civil war at home; he is a boy who plots the history of a new country with toy soldiers and maps spread across the kitchen floor. The book is a digressive, ingenious work that circles around the rise of a state, the tragic destiny of a mother, a boy’s creation of a new self. “I was, if you wish, the Tom Sawyer or Huckleberry Finn of history,” Oz said. “To me it was like sailing alone on a raft on the Mississippi River, except it was a river made of books and words and stories and historical tales and secrets and separations.”

In a novel like Philip Roth’s “American Pastoral,” history seems to assault the characters, wreaking havoc on a desire for tranquillity; it arrives as a shock. That has never been possible in Oz’s part of the world, where war and ethnic tension have been constants. “I know that for people in the West history is something that comes across the television screen,” he said. “This whole book is saturated with history. It is not a piece of tragic chamber music played against a wide screen.”

Oz’s eldest child, his daughter Fania, teaches history at Haifa University. She told me that “A Tale of Love and Darkness” should be read, in part, as an argument about the history of Zionism. The book, she said, portrays Zionism and the creation of Israel as a historical necessity for a people faced with the threat of extinction. It acknowledges the original sin of Israel—the displacement and the suffering of the Palestinians—but, at the same time, defends Zionism against some on the European left and among the Israeli New Historians who challenge the state’s claim to legitimacy even now, almost six decades after its founding. As Amos, Nily, and I were driving from the desert valleys to an area closer to town where we could take a walk at sunset, I mentioned his daughter’s idea.

Read more http://www.newyorker.com/archive/2004/11/08/041108fa_fact?currentPage=2#ixzz0vHaDbNmY


A Tale of Love and Darkness‬ By Amos Oz Page 83.

Amos Oz is descended from te Braz/Klausner family: Braz is short for ("B"en "R"av "A"lexander "Z"iskind) ie. Amos's Oz's GGGG grandfather was the famous scholar, kabbalist, Ha'rav Alexander Ziskind.

Commentary to the Zohar. R. Alexander Susskind b. Moses of Grodno (d. 1793), Lithuanian kabbalist. R. Alexander lived a secluded life in Grodno, never engaging in light conversation so as not to be deterred from study and prayer. Many stories were told about him.

According to a well-substantiated one, several days before Passover in 1790, a Jewish victim of a blood libel was sentenced to death unless he agreed to convert. Alexander, afraid the condemned man would be unable to withstand the ordeal, obtained permission to visit him in prison, and persuaded him to choose martyrdom. The execution was scheduled for the second day of Shavuot; on that day R. Alexander left the synagogue in the middle of the service for the place of execution, heard the condemned man recite the prayer of martyrdom, said "Amen," and returned to the synagogue, reciting the memorial prayer for the martyr's soul.

The second incident relates that R. Alexander was imprisoned in a German town for soliciting money for the Jews of Erez Israel, as it was illegal to send money out of Germany. On being freed, he immediately resumed collecting, ignoring the danger involved.

R. Alexander's most important work, Yesod ve-Shoresh ha-Avodah (Novy Dvor, 1782; corrected edition, Jerusalem, 1959) a book of ethics, touches upon many aspects of Jewish life. It is divided into 12 sections, the final section Sha'ar ha-kolel, concluding with an account of the coming of the Messiah.

According to the author, the basis of divine worship is love of G-d and love of the Jewish people. R. Alexander emphasizes that a Jew must be grieved at the contempt in which the G-d of Israel and the people of Israel are held among the Gentiles, who persecute the chosen people and then ask mockingly, "Where is your G-d?"

He speaks often and with great sorrow of the desolation of the holy city of Jerusalem and of Erez Israel and extols "the greatness of the virtue of living in the Land of Israel."

In R. Alexander's view, the essence of observance is intent (kavvanah); the deed alone, without intention, is meaningless. For this reason, he insisted on clear and meticulous enunciation of each word in prayer, giving many examples of how words are distorted in the course of praying. He also laid down a specific order of study: Talmud, musar, literature, and then Kabbalah. He emphasizes the need for study of the geography of the Bible.

R. Alexander was rigid in the matter of religious observance, threatening violators with severe retribution in the hereafter. He asked every Jew to resign himself to "the four forms of capital punishment of the bet din" and in his will he ordered that upon his death his body be subjected to stoning. Yet the central theme of his work is "worship the L-rd in joy."

His ideas make R. Alexander's writings closely akin to the basic tenets of Hasidism and R. Nahman of Bratslav said of him, "he was a Hasid even before there was Hasidism."

In annotated prayer books, especially in those of the Sephardi rite, his Kavvanot ha-Pashtiyyut, the "intent" of the text of the prayers as set forth in the Yesod ve-Shoresh ha-Avodah, is appended to most of the prayers. He was deeply revered and as long as there was a Jewish community in Grodno, men and women went to pray at his grave.

Descendants of his family who originally went by the name of Braz (initials for Benei Rabbi Alexander Zusskind) later assumed the name Braudes.

Paragraph 2


http://en.wikipedia.org/wiki/Amos_Oz

About עמוס עוז (עברית)

עמוס עוז

לידה 4 במאי 1939 אייר תרצ"ט ירושלים פטירה 28 בדצמבר 2018 (בגיל 79) כ' בטבת תשע"ט פתח תקווה, ישראל שם לידה עמוס קלוזנר עיסוק סופר, אינטלקטואל ישראלי, פרופסור צאצאים פניה עוז-זלצברגר, גליה עוז, דניאל עוז לאום ישראלי מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים, הגימנסיה העברית רחביה שפות היצירה עברית תחום כתיבה ספרות, פובליציסטיקה סוגה סיפור קצר, רומן נושאי כתיבה שאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים יצירות בולטות סיפור על אהבה וחושך, קופסה שחורה, מיכאל שלי, עד מוות, המצב השלישי, הבשורה על-פי יהודה, מנוחה נכונה שנות פעילות 1960–2018 הושפע מ שרווד אנדרסון, פיודור דוסטויבסקי, גבריאל גארסיה מארקס, ש"י עגנון השפיע על דויד גרוסמן פרסים והוקרה פרס יריד הספרים הבינ"ל בטורינו פרס ביאליק (1986) פרס ישראל (1998) פרס זיגפריד לנץ (2014) פרס פרנץ קפקא (2013) הפרס הבינלאומי ע״ש שטפן היים (2008) פרס נסיך אסטוריאס לספרות (2007) פרס גתה (2005) פרס Femina לספרות (1988) פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (1992) פרס קטלוניה הבינלאומי (2004) פרס ברנשטיין (1983) פרס זאב לספרות ילדים ונוער (1979) הצלב הגדול של מסדר המופת האזרחי (2008) שבלייה בלגיון הכבוד (1997) קצין מסדר האמנויות והספרות (1984) דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים (2006) פרס זיגפריד אונסלד (2010) פרס דן דוד (2008) פרס הר ציון (2017) פרס אברהם גייגר (2017) תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת תל אביב דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן (2006) פרס ברנר (1976) פרס ניומן (אוקטובר 2013)

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, אייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[1]

הוא נחשב על ידי רבים לאחד מבכירי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. מ-2007 עד מותו הוזכר שמו מספר פעמים כמועמד ראוי לפרס נובל לספרות.

תוכן עניינים 1 חייו 2 יצירתו הספרותית 2.1 כאב היתמות 3 מעורבותו הציבורית 4 הוקרה ופרסים 5 ספריו 5.1 סיפורת 5.2 עיון 6 עיבודים לספריו 6.1 קולנוע 6.2 מוזיקה 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים חייו

נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פראג ובאוניברסיטה העברית בירושלים. דודו של אביו, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימים מועמד תנועת החרות בבחירות 1949 לנשיאות ישראל, שבהן הפסיד לחיים ויצמן. סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה לישראל בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת, ולאביו הייתה דעה שלילית על כוהני כל הדתות,[2] למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה.

בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, והוא חי חיי קיבוץ מלאים בשנים 1954–1985.

שירת בצה"ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.

עוז נישא לנילי, חברת קיבוץ חולדה, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג שלושה ילדים. בנותיו, ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא משורר ומוזיקאי.[3] מספר שנים לאחר הולדת בנו, עזב עוז את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה הבן, והמשפחה עברה לערד. בשנותיו האחרונות התגורר בתל אביב.[4]

עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79.[5] הוא הובא לקבורה בבית הקברות של קיבוץ חולדה.

תוכן עניינים 1 חייו 2 יצירתו הספרותית 2.1 כאב היתמות 3 מעורבותו הציבורית 4 הוקרה ופרסים 5 ספריו 5.1 סיפורת 5.2 עיון 6 עיבודים לספריו 6.1 קולנוע 6.2 מוזיקה 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים

חייו

נילי ועמוס עוז בניו יורק, 2008 נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פראג ובאוניברסיטה העברית בירושלים. דודו של אביו, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימים מועמד תנועת החרות בבחירות 1949 לנשיאות ישראל, שבהן הפסיד לחיים ויצמן. סבו מצד אמו היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה לישראל בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת, ולאביו הייתה דעה שלילית על כוהני כל הדתות,[2] למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה.

בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, והוא חי חיי קיבוץ מלאים בשנים 1954–1985.

שירת בצה"ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.

עוז נישא לנילי, חברת קיבוץ חולדה, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג שלושה ילדים. בנותיו, ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא משורר ומוזיקאי.[3] מספר שנים לאחר הולדת בנו, עזב עוז את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה הבן, והמשפחה עברה לערד. בשנותיו האחרונות התגורר בתל אביב.[4]

עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79.[5] הוא הובא לקבורה בבית הקברות של קיבוץ חולדה.

יצירתו הספרותית

עוז חותם על אחד מספריו, 2017 ביצירותיו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.

ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא בשנת 1965 ועורר מיד את תשומת לבה של הביקורת. דרך התיאור של עוז בספרו הראשון שונה מדרכי התיאור הריאליסטיים שלו בספריו הבאים, שם הוא לא מרבה בסמלים ובמבנים מטפוריים, בעוד שב"ארצות התן" הוא משתדל לדבר על מציאות חדשה של קיבוץ, מציאות של התמוטטות הערכים שהיו בדור הפלמ"ח, ומציאות חדשה כאילו נזקקת למבנים תמטיים שונים, כמו למשל המבנה הפרודי, שמעמיד באור מגוחך את הערכים של הדור הקודם, או מטפורות ותיאורים שמשדרים מאבק, אלימות ואימה.[6]

הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968, תורגם ל-34 שפות[7] ויצא ב-41 מהדורות.[8] הספר מתאר את סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. הוא חודר למסתרי עולמה של האישה, חנה, ועוקב אחר הסיוטים ההולכים ומשתלטים עליה. תוך כדי כך הקורא מתוודע לאווירה של ירושלים, לשכונותיה ולסמטאותיה.

בתשובה לשאלתה של אילנה דיין במסגרת התוכנית "מי שמדבר" מצטט עוז את שורות הפתיחה של הספר "מיכאל שלי" כשורות האהובות עליו ביותר.

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.

— מיכאל שלי השפע והמגוון של הניתוחים על הספר "מיכאל שלי" הביא את עוז לתגובה, שניתן ללמוד ממנה מעט על יחסו הכולל לגישות ספרותיות המונחות מראש על ידי תאוריות למיניהן:[9]

שחררו קצת. ציונות ופוסט־ציונות, מיזוגיניה ואוריינטליזם, החפצה והגמוניה וחתרנות ואינטרסים ופריבילגיות, פסיכוזה ודפרסיה, ירושלים מאוחדת או מחולקת, דמות הערבי בספרות העברית — כל אלה נושאים נכבדים הראויים לדיון מעמיק. ואני לפעמים משתתף בדיון הזה ומקווה שגם חנה עדיין משתתפת. אבל אנא, אל תרתמו את הרומאן הזה, אל תרתמו שום רומאן, למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות האלה. שחררו קצת.

בשנת 1999 נבחר הרומן "מיכאל שלי" על ידי חבר השופטים ומועדון הקוראים של הוצאת ברטלסמן הבינלאומית כאחד ממאה הרומאנים הגדולים של המאה ה-20.[10]

בספר "קופסה שחורה" צייר עוז את אופיה הייחודי של כל אחת מהדמויות באמצעות מכתביה בלבד. הדמויות שם שונות מאוד זו מזו, ועוברות תהליכים המשתקפים בהתכתבות ביניהן ועל אודותיהן עם התפתחות העלילה.

הופעת הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" שפכה אור חדש על דמותה של חנה והסבירה במידה רבה את דמותה המיוסרת, כפי שראה עוז לנכון לתארה. בספר האוטוביוגרפי הזה "הצליח עמוס עוז במשימה שלא הוא ולא סופרים ישראלים אחרים הצליחו עד אז: לפרוץ דרך 'לעברנו' – כלומר, לחלק המוקדם בביוגרפיה הפרטית-הקולקטיבית של הקהילה הנדונה, הכוללת את שנות הילדות של דורו של עוז ואת קורותיהם של דור ההורים שלהם וכמה שלוחות לקורותיהם של דור הסב"[11]

במקום אחר בספר זה חושף עוז את השפעתו הגדולה של המספר האמריקני שרווד אנדרסון על כתיבתו. את הטענות על קשר בין דמותה של חנה לבין דמותה של אמו המתוארת ב"סיפור על אהבה וחושך", הכחיש עוז מכל וכל וטען כי מדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. הספר תורגם ל-30 שפות ונמכר בכמיליון עותקים. ב-2015 הופק על פי הספר סרט שכתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי.

הספר העיוני, יהודים ומילים, נכתב בשיתוף עם בתו ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר. הספר יצא לאור במקורו באנגלית (Jews and Words) בהוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל בשנת 2012, כתוספת לסדרת הספרים "ספריית פוזן לתרבות יהודית", ובעברית בהוצאת כתר בשנת 2014, בתרגומה של ברוריה בן ברוך ובעיבודם של המחברים.

עוז ובתו תרים בספר אחר הקשר בין יהודים ומילים במהלך ההיסטוריה והספרות היהודית. באמצעות שילוב בין מחקר וסיפור, היסטוריה ושעשוע אינטלקטואלי, הם מבססים את המסקנה ש"קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי". הספר נותן מקום של כבוד לטקסטים כתובים כאחד היסודות הבסיסיים לתרבותו של עם בכלל ושל העם היהודי בפרט.

נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים בהם: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד. ספריו וסיפוריו של עמוס עוז תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. הוא זכה בשורה של פרסים ספרותיים בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) והפרס להנצחת טולסטוי (2018).

כאב היתמות התאבדות אמו של עוז הותירה חותם ברור על יצירתו. נושא היתמות, נטישת אם והפצע הפתוח חוזרים ומופיעים בכתביו. בשנים הראשונות תוך כדי ניסיונו לטשטוש החוויה האישית הקשה שעבר, אך לאחר פרסום האוטוביוגרפיה שלו "סיפור על אהבה וחושך" בו תיאר במפורט את אישיותה המיוחדת, קשריהם החמים, וחשף פרטים מדויקים על התאבדותה, הפך הנושא והדיון בו לרווח בדברי המבקרים.[12]

אבנר הולצמן עוקב במאמרו "גג, סבתא ופצע" אחר התפתחות הנושא בכתביו ובראיונותיו של עוז.[13] בשנים הראשונות הזכיר עוז את המקרה במילים קצרות יבשות, אך מעיון בתיאור שפרסם ב"הארץ שלנו" בגיל שלוש עשרה וחצי בלבד,[14] ובייחוד ברשימה שפרסם בכתב העת "פרוזה" בשנת 1977 במסגרת דיון כללי על המוות, ניתן להתרשם מעוצמת הפצע שמעולם לא הגליד:

הבור והסיד, העפר והשיש, תנו לה בבקשה לצאת אלי. רק לרגע. [...] תנו לה לצאת אלי, אנחנו מוכרחים לדבר רגע, אני מוכרח לשאול, והיא חייבת להסביר לי, בבקשה, תנו לה לצאת רק לרגע, אחרת ייגמר הכל בכי רע, ונשים חפות מפשע תשלמנה מחיר כבד ומיותר

— פרוזה, גיליון 12–13, (1977), עמ' 6 אווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי, האֵם בהר העצה הרעה, ועוד, הן רק דוגמאות לרישומה של החוויה הקשה שהותירה ביצירותיו נטישתה של אמו.[13]

מעורבותו הציבורית

עמוס עוז, 2005

עוז ולימור שריר בהרצאה על רופא כפרי מאת קפקא באוניברסיטת תל אביב בנוסף לספרי סיפורת רבים, פרסם גם מאמרי דעה רבים בעיתונים. עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל, והדבר מתבטא גם בתחום הציבורי בו נהג להתבטא בקביעות, במיוחד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור רב בתקשורת בישראל. ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות ה-60, כשהיה פעיל בקבוצת "מן היסוד" הסוציאל-דמוקרטית, שתמכה בפנחס לבון במאבקו נגד ראש הממשלה דוד בן-גוריון על רקע "העסק הביש"[15][16][17] והתנגדה לריכוזיות הממלכתית שלו.

כבר באוגוסט 1967 יצא נגד הכיבוש,[18] והמשיך בכך עד סוף ימיו.[19] היה פעיל בוועד לשלום וביטחון,[20] תמך במפלגת מוקד ובמחנה של"י, והיה מדובריה הראשונים של תנועת "שלום עכשיו".[21] היה מקורב לשמעון פרס והרבה לייעץ לו, על אף שמעולם לא תמך במפלגת העבודה.[23] החל משנות התשעים תמך במרצ. בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003, הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ, וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 הסמלי ברשימת מרצ.[24] לקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ לכנסת.

עמדותיו של עוז היו יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו, הרב יואל בן נון סיפר שבביקורו בעפרה אמר עוז שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה.[25]

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם, יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושע ועמוס איילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.[26]

בנאומו בעצרת "שלום עכשיו" בשנת 1989 כינה את תנועת כך ודומיהם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".[27]

בין השאר אמר:

מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה

— ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 140. עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תקף את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו,[28] והדגיש את היותו ציוני.

לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה – 2001 פרסמה קבוצת פעילי שלום, ועוז בתוכה, מודעה בולטת בעיתון "הארץ", בה שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, "כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל... שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי".[29]

בשנת 2002 אמר:

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.[30]

באותה שנה אמר:

...הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית-שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.[30]

באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית."[31] על בסיס ציטוט זה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה.[32] רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות".

עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. ב-2008 תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה, אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו, כינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל פשעי מלחמה, וקרא למצות את הדין עם האחראים.[33]

במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לנוכח ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה".[34][35]

במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות נאו-נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהנאו-נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט."[36][37]

בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בנציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם, וזאת במחאה על מדיניות הממשלה.[38]

עוז היה חבר המועצה הציבורית של ארגון השמאל "בצלם".[39]

הוקרה ופרסים בשנת 1976 עמוס עוז קיבל את פרס ברנר על "הר העצה הרעה". בשנת 1983 קיבל את פרס ברנשטיין בקטגוריית רומן עברי מקורי. בשנת 1986 קיבל את פרס ביאליק לספרות יפה. בשנת 1988 קיבל את פרס Femina Etrangere הצרפתי, על ספרו "קופסה שחורה".[40] בשנת 1998 קיבל את פרס ישראל בקטגוריה ספרות בתשנ"ח. בשנת 1992 זכה בפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית. בשנת 2005 זכה בפרס גתה, על ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך".[41] בשנת 2006 העניק לו סנט האוניברסיטה העברית בירושלים תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד "בהוקרה על תרומתו הייחודית להעשרת הספרות העברית וחיי הרוח במדינת ישראל, ובהערכה על חלקו בשיח הישראלי ובהאדרת שמה של ישראל בעולם".[42] ב-27 בנובמבר 2006, בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, נאמר עליו: "קולו הכובש, הבא לידי ביטוי בשפה יפה להלל ובעלילות מעוצבות להפליא, הוא זה שהפך אותו לסופר שמקום כה נכבד שמור לו בתרבותנו".[43] במאי 2007 נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בה חברים כמאתיים וחמישים זוכי פרס נובל.[44] באוקטובר 2007 נמנה עם המועמדים הבולטים לפרס נובל בספרות, שניתן לבסוף לסופרת הבריטית דוריס לסינג.[45] ב-12 בפברואר 2008 הוכרז כזוכה פרס דן דוד לשנת 2008 על תרומתו לספרות ולחברה הישראלית.[46] במאי 2008 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[47] בנובמבר 2008 הוכרז כחתן פרס היינריך היינה לספרות, והוא הישראלי הראשון הזוכה בפרס זה, מהפרסים החשובים בגרמניה.[48] עוז זכה בפרסים נוספים: אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס חופש הביטוי הנורווגי, המדליה הבינלאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, בפרס קורינה הגרמני על מפעל חייו, ופרס נסיך אסטוריאס לספרות לשנת 2007.[49][50]

באוקטובר 2013 הוענק לו פרס ניומן על מפעל חיים בספרות באוקטובר 2013 הוכרז כזוכה בפרס קפקא בשנת 2014 קיבל עיטור מלכותי ממלך ספרד. בשנת 2014 זכה ספרו "בין חברים" בפרס ה-"The National Jewish book award", ארצות הברית. בשנת 2014 זכה בפרס "The Siegfrid Lenz Literary Prize", מטעם העיר המבורג. ביוני 2014 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האירית טריניטי קולג', והיה לישראלי הראשון שזוכה בתואר זה באירלנד. במאי 2015 זכה בפרס מטעם המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. באוקטובר 2015 זכה בפרס הקוריאני על שם הסופרת פארק קיונג ני (1926–2008) הנחשבת לאחת הסופרות הנערצות בקוריאה הדרומית. זהו הפרס הספרותי החשוב ביותר שמעניקה קוריאה הדרומית. בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מילאנו (אנ'). בשנת 2016 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סאן מרטין, בואנוס איירס. בשנת 2016 זכה בפרס אוניברסיטת רנמין, סין. בשנת 2016 זכה בפרס בוטארי לאטס גרינצאנה (איטליה). בשנת 2016 זכה בפרס בינלאומי לספרות מטעם העיר ויג'באנו (איטליה). בשנת 2017 זכה בפרס אברהם גייגר (ספ') (ברלין). בשנת 2017 זכה בפרס ז'ינגדונג לספרות (סין) על ספרו "תמונות מחיי הכפר". בשנת 2017 זכה בפרס כנסיית הר ציון על ספרו "הבשורה על פי יהודה". בשנת 2017 נכנס ספרו "הבשורה על פי יהודה" לרשימה הקצרה של "פרס מאן בוקר הבינלאומי". בשנת 2018 זכה בפרס "יאסנאיה פוליאנה" במוסקבה - הפרס להנצחת לב טולסטוי (הקרוי על שם המקום בו נולד וחי רוב חייו) על ספרו "הבשורה על פי יהודה" בקטגוריית הרומן הזר הטוב ביותר ברוסיה לשנת 2018. בשנת 2018 זכה בפרס "סטיג דאגרמן" בשוודיה על ספרו "הבשורה על פי יהודה". בשנת 2018 זכה בפרס פסטיבל הספרים של טאורמינה בסיציליה על ספרו "הבשורה על פי יהודה". ספריו סיפורת ארצות התן (קובץ סיפורים, 1965) מקום אחר (רומן, 1966) מיכאל שלי (רומן על רקע ירושלים, 1967) עד מוות (שתי נובלות, 1971) לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973) אנשים אחרים (מבחר מסיפוריו, 1974) הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976) סומכי (ספור לילדים, 1978) (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: רות גווילי). מנוחה נכונה (רומן, 1982) קופסה שחורה (רומן מכתבים, 1987) לדעת אישה (רומן, 1989) המצב השלישי (רומן, 1991) אל תגידי לילה (רומן, 1994) פנתר במרתף (רומן, 1995), (הוצאה מחודשת: 2015, איורים: אנה טיכו). אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999) מנזר השתקנים (סיפור שהופיע לראשונה ב"ארצות התן", יצא כספר נפרד בשנת 2000) סיפור על אהבה וחושך (רומן אוטוביוגרפי, 2002) פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005) חרוזי החיים והמוות (רומן, 2007) תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009) בין חברים (סיפורים, 2012) הבשורה על-פי יהודה (רומן, 2014) עיון באור התכלת העזה (מאמרים ורשימות, 1979) פה ושם בארץ ישראל התרשמויות ממסע אישי שערך בארץ (1983) ממורדות הלבנון (מאמרים ורשימות, 1987) שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים (מסות, 1993) מתחילים סיפור (מסות, 1996) כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית (מסות, 1998) בעצם יש כאן שתי מלחמות (מאמרים, 2002) על מדרונות הר הגעש (שלוש מסות, 2006) יהודים ומילים (יחד עם פניה עוז-זלצברגר, 2014) שלום לקנאים (שלוש מחשבות, 2017) ממה עשוי התפוח? (שיחות עם שירה חדד, 2018) כל החשבון עוד לא נגמר (הרצאתו האחרונה, הודפס על ידי משפחתו לאחר מותו 2019) עמוס עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות ובהן: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, פינית, אזרית, סינית ופולנית.[51]

עיבודים לספריו קולנוע חלק מספריו של עוז עובדו לקולנוע:

הספר "מיכאל שלי" עובד על ידי הבמאי דן וולמן ב-1975 לסרט קולנוע בשם "מיכאל שלי". הסרט זכה בשלושה פרסי כינור דוד. הספר "קופסה שחורה" עובד לקולנוע בידי יעוד לבנון, נעמי שרן ועמוס עוז ובויים בידי יעוד לבנון בסרט שהוקרן לראשונה בשנת 1992, בכיכובם של ברוריה אלבק, מתי סרי, עמי טראוב, אמנון מסקין וקרן מור. הספר "פנתר במרתף" עובד לקולנוע בידי הבמאית לין רות' לסרט בשפה האנגלית בשם "הבוגד הקטן" (The Little Traitor) בשנת 2007. במאי 2015 הוצג בהצגת בכורה בפסטיבל קאן הסרט "סיפור על אהבה וחושך", אשר כתבה וביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בסרט את התפקיד הראשי. מוזיקה בשנת 2009 יצא לאור אלבום מוזיקלי, "אותו הים", הכולל 16 שירים שהולחנו על ידי רונית אופיר ובוצעו על ידי רמי הראל, המבוססים על ספרו של עוז "אותו הים". בחלקם מצטרף אל המוזיקה קולו של המחבר שקורא ממילותיו.

לקריאה נוספת נורית גרץ, עמוס עוז: מונוגרפיה, ספרית הפועלים, 1980.(הספר בקטלוג ULI) אברהם בלבן, בין אל לחיה: עיון ביצירתו של עמוס עוז. עם עובד, 1986.(הספר בקטלוג ULI) אברהם בלבן, אל הלשון וממנה: לשון ומציאות ביצירת עמוס עוז. עם עובד, 1988.(הספר בקטלוג ULI) הלית ישורון, איך עשית את זה? - ראיונות 'חדרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2016, עמ' 189–228, ראיון עם עמוס עוז מדצמבר 1988.(הספר בקטלוג ULI) יאיר מזור, ליטוף באפלה - על סיפורת עמוס עוז, הוצאת כתר, 1998.(הספר בקטלוג ULI) נורית גרץ ומאיר חזן (עורכים), ישראל, חוברת מס' 7, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה 2005. חוברת מיוחדת של כתב העת שמוקדשת לספר סיפור על אהבה וחושך. ניצה בן-דב, והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, 2006. נורית גרץ ועדיה מנדלסון-מעוז, עמוס עוז, א"ב יהושע - התחלות כרך ב', קורס של האוניברסיטה הפתוחה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010. יגאל שוורץ, זמר נוגה של עמוס עוז - פולחן הסופר ודת המדינה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011. אבי וימר, מחיאת כף-יד אחת (הקישור אינו פעיל, 30.12.2019) - מסע ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. הוצאה אלקטרונית ומודפסת/אינדיבוק, ספטמבר 2013. אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "עמוס עוז - אני כמו מרגל או סוכן חרש", עמ' 212-205. זיוה שמיר, סיפור לא פשוט: עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר, הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.(הספר בקטלוג ULI) נורית גוברין, קרובים רחוקים: המשפחה הספרותית של עמוס עוז, 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה, 2015. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: עמוס עוז ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עמוס עוז עמוס עוז , ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" עמוס עוז , ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה" עמוס עוז

באתר האקדמיה ללשון העברית(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)

עמוס עוז , באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית) עמוס עוז , באתר כתר ספרים רשימת הפרסומים של עמוס עוז , בקטלוג הספרייה הלאומית ארכיון עמוס עוז , מכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ציטוטים של עמוס עוז , באתר "בין המרכאות" הספרים של עמוס עוז , באתר "סימניה" דב סדן, הר וצלעותיו , דבר, 24 בספטמבר 1976 אשכול נבו, ‏שלום, מורה , באתר "ידיעות אחרונות", 4 ינואר 2019 הרצאותיו:

סרטונים עמוס עוז על הכתיבה, הקריאה ועל הספר בין חברים , מכון ויצמן 2013 סרטונים עמוס עוז מקבל תואר

דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סן מרטין, אוניברסיטת תל אביב, מרץ 2016

סרטונים עמוס עוז כל החשבון עוד לא נגמר , מרכז צימבליסטה 2018 כתבות וראיונות:

נורית אבן, ירושלים ביסורי אהבה , מעריב, 19 ביולי 1968, המשך תהיותיו של אינטלקטואל ישראלי , דבר, 16 בינואר 1970, המשך בילי מוסקונה-לרמן, ראיון עם עמוס עוז , באתר nrg‏ בית ומדבר- ריאיון עם עמוס עוז , כתב העת 'אקולוגיה וסביבה'. שירי לב-ארי, עמוס עוז בין עשרת הספרים הטובים בסין , באתר הארץ, 12 בדצמבר 2007 מרב יודילוביץ', אותו הים, אבל אחר , באתר ynet, 17 בפברואר 2009 מרב יודילוביץ', עמוס בעל החלומות , באתר ynet, 23 בפברואר 2009 מדוע עמוס עוז לא ראוי לקבל פרס נובל , מתי שמואלוף, אתר nrg, 2009 מתן שירם, ‏קופסה שחורה , באתר גלובס, 19 באפריל 2009 מרדכי חיימוביץ, מופע שנות ה-70 של עמוס עוז , באתר nrg‏, 16 במאי 2009 שירי לב-ארי, אנחנו עדיין סיפור פתוח , באתר ynet, 24 ביולי 2009 דניאל אדלסון, עמוס עוז נגד עוז: גם ת"א צריכה לקלוט פליטים , באתר ynet, 24 ביולי 2009 יותם שווימר, שתי תערוכות, 70 שנה , באתר nrg‏, 2 בספטמבר 2009 אבנר שפירא, עכבר העיר אונליין, עמוס עוז וסרי נוסייבה זכו בפרס אונסלד הגרמני , באתר הארץ, 28 ביולי 2010 ניבה לניר, אין מקום אחר , באתר הארץ, 16 במרץ 2012 ראיון עם צ'ארלי רוז (הקישור אינו פעיל, 30.12.2019) (באנגלית) אלי אלון, עוז: לא מקנא במיעוט יהודי במדינה ערבית , באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 21 באוקטובר 2013 גילי איזיקוביץ, כשטולסטוי שלח מכתב לעמוס עוז , באתר הארץ, 17 באוקטובר 2018 יובל פלוטקין, סופר של אהבה וחושך: היצירות הגדולות של עמוס עוז , באתר ynet, 28 בדצמבר 2018 איתמר זהר, הסופר עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, מת בגיל 79 , באתר הארץ, 28 בדצמבר 2018 הסופר עמוס עוז הלך לעולמו , באתר ynet, 28 בדצמבר 2018 "קול מוסרי ולוחם שלום": סיקור מותו של עוז בעולם , באתר ynet, 28 בדצמבר 2018 עופר אדרת, "קראו לי בוגד המון פעמים. אני בחברה נהדרת": דרכו הפוליטית של עמוס עוז , באתר הארץ, 29 בדצמבר 2018 אלעד זרט, ‏להזמין את המתים לקפה , באתר "ידיעות אחרונות", 29 בדצמבר 2018 אריאל שנבל, ‏"גם לפחדים הישראליים יש לגיטימציה" , בעיתון מקור ראשון, 30 בדצמבר 2018 חמוטל בר-יוסף, בן אצולה , באתר הארץ, 31 בדצמבר 2018 יגאל שוורץ, המגדלור , באתר הארץ, 31 בדצמבר 2018 נורית גרץ, מה שאבד בזמן , באתר הארץ, 31 בדצמבר 2018 ניצה בן-דב, מותה — מותו , באתר הארץ, 30 בדצמבר 2018 מריו ורגס יוסה, ‏עמוס עוז שלי , באתר "ידיעות אחרונות", 10 ינואר 2019(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019) מכּתביו:

"אש זרה", מאזנים י"ח/א-ב, דצמבר 1963 ינואר 1964. (המאמר זמין לצפייה

במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

פותחים ספר: תמונות מחיי הכפר , באתר הארץ, 18 בפברואר 2009 מלך נורווגיה , באתר הארץ, 17 בספטמבר 2010 אבא , באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011 אם לא נתגרש מהפלסטינים מיד, נחיה במדינה ערבית , באתר הארץ, 10 במרץ 2015 התלתלים שלי כבר עפו עד סין , באתר הארץ, 14 בספטמבר 2015 "אני רואה עצמי מחזֵר של הספרות העברית" , באתר האקדמיה ללשון, פברואר 2018 על יצירתו: מאמרים נוספים על יצירתו נכללים בערכים העוסקים ביצירות ספציפיות של עמוס עוז.

אברהם בלבן, אם יהיה יותר רע יהיה יותר אמיתי , באתר הארץ, 23 באפריל 2019 גיטה אבינור, "כמה ספרים וסיפורים מן השנים האחרונות", בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975 . זיוה שמיר, במאזניים דקים - על ספרו של עמוס עוז "באור התכלת העזה" , מעריב, 8 בפברואר 1980 יוסף אורן, רומן פוליטי מורכב ומרתק , מעריב, 3 בפברואר 1989, המשך

- על "לדעת אישה"

יוסף אורן, "מן השמיים אל הארץ", מאזנים ס"ז 4/5, פברואר-מרץ 1993 - על "שתיקת השמים". (המאמר זמין לצפייה

במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

מנחם מ. פאלק, עמוס עוז: הצצה לסדנת הסופר באמצעות הסיפור דרך הרוח חלק א , חלק ב , אימגו לילך וולך, רק על עצמו לספר ידע , באתר של "רשת 13", 23/05/2007 (במקור, מאתר "nana10") - על "חרוזי החיים והמוות" אלכס זהבי, ודע מניין אני בא, על הספר "סיפור על אהבה וחושך" , מגזין ארץ אחרת 12 זיוה שמיר, עמוס עוז: כוחה של חולשה (הקישור אינו פעיל, 30.12.2019), באתר e-mago עמרי הרצוג, עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר , באתר הארץ, 04/03/09 נורית גרץ, תמונות מחיי הכפר, עמוס עוז , באתר הארץ, 04/03/09 אשכול נבו, על "תמונות מחיי כפר" , באתר הארץ, 02/06/10 אריק גלסנר, החדש של עמוס עוז הוא אתגר למבקר , באתר nrg‏, 18 באפריל 2009 שירי לב-ארי, ‏סיפור על סלידה וחושך , באתר גלובס, 24 בפברואר 2009 ניצה קרן, "בין חברים" ממשיים או מדומים , באתר הארץ, 6 במאי 2011 על יצירותיו של עמוס עוז (הקישור אינו פעיל, 30.12.2019), הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה אורין מוריס, הטוב בבנים, הסמכותי באבות , מקור ראשון, מוסף "שבת", 10 באפריל 2012. (על 'בין חברים', ועל מכלול יצירתו של עוז בין השנים 2002–2012) אסתי אדיבי שושן, קינה עמומה ושותקת - על בין חברים , באתר מחשבות על ספרים , יוני 2012 קובי מידן, חוצה ישראל - ראיון עם עמוס עוז , הטלוויזיה החינוכית, 27 באוקטובר 2014 עפרי אילני, "שלום לקנאים": לא מחמיא לעמוס עוז , באתר ynet, 19 במאי 2017 אבנר שפירא (עורך), מה חשבו מבקרי "הארץ" על 33 ספריו של עמוס עוז במשך 52 שנה? , באתר הארץ בני פירסט, "לאן יפנה האיש המבקש לו קול דממה דקה?", פיתוח הארץ לפי עמוס עוז , באתר הארץ, 18 בפברואר 2019 אבנר הולצמן, גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז , בבלוג "עונג שבת", 10 במאי 2019 דוד אסף ואבנר הולצמן, 'אין להם סבתות': שירי הזמר הנשכחים של עמוס עוז , בבלוג "עונג שבת", 24 במאי 2019 הערות שוליים

עמוס עוז - קורות חיים
סיפור על אהבה וחושך

.

רותה קופפר, אף אחד לא משתחרר מההורים שלו

, באתר הארץ, 3 בפברואר 2006

עונה חדשה לחוצה ישראל עם קובי מידן - עמוס עוז, 3 בנובמבר 2014
איתמר זהר, הסופר עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות, מת בגיל 79

, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2018

נורית גרץ ואחרים, הסיפורת הישראלית בשנות הששים, האוניברסיטה הפתוחה, 1982 - 1983, יחידות 2 - 3, עמ' 1 - 83
המכון לתרגום ספרות עברית, Amos Oz
תוכנית הרדיו בגל"צ של ציפי גון-גרוס 28 בדצמבר 2018
עמוס עוז, חמישים שנה ל'מיכאל שלי' - אז איפה את עכשיו?

, באתר הארץ, 5 באפריל 2018

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הארכיונים לספרות עברית
יגאל שוורץ, "נכנסת לארמון מכושף ושחררת אותו מהכישוף': על סיפור על אהבה וחושך כספר פולחן

", ישראל 7, 2005, עמ' 173

ראו למשל: ניצה בן דב, "מותה - מותו

", הארץ, 30 בדצמבר 2018

אבנר הולצמן, גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז, בבלוג "עונג שבת", 10 במאי 2019
עמוס קלאוזנר, "מתנה לאמא", הארץ שלנו, 4 במרץ, 1953
מ. מייזלס, "פצצה" בצורת עשרה מאמרים

, מעריב, 22 ביוני 1961

שלמה גרודזנסקי, "מן היסוד"

, דבר, 22 ביוני 1961, המשך (הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)

מ. מייזלס, מכתב אשכול המבטל את הדחת לבון מנע פרישת "מן היסוד"

, מעריב, 3 במאי 1964

עמוס עוז, שר הבטחון / ומרחב המחיה

, דבר, 22 באוגוסט 1967

עמוס עוז, בלתי הפיך?

, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2015

אמנון ברזילי, התרדמה הארוכה של המשמרת הצעירה

, באתר הארץ, 9 ביוני 2002

מיה סלע, עמוס עוז בן 70: חייבים לכבות את השריפה

, באתר הארץ, 8 באפריל 2009

עמוס עוז, היום שבו יצלצלו הפעמונים
בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, קרא שלא לבחור במערך, משום שלא הייתה בו תמיכה חד-משמעית בשלום.[22]
רשימות המועמדים לכנסת ה-17
סרטונים יואל בן נון מספר על דבריו של עמוס עוז עת ביקר בעפרה

, סרטון באתר יוטיוב, בתוכניתה של ליאת רגב "70 פנים" בתאגיד השידור הישראלי

תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 397
אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004, כרך 3, עמ' 159
ישי מנוחין (עורך), על דמוקרטיה וציות, יש גבול, 1990, עמ' 141
תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 132.
בראיון לטל בשן, "עוז לתמורה

", הארץ, 6 בספטמבר 2002

הנאום
באתר הרשמי של עמוס עוז(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)
אתר המסדר
ראיון עם עמוס עוז

, הגרדיאן

יהונתן ליס, זעם בימין: עמוס עוז העביר לברגותי עותק מספרו והקדשה לשחרורו

, באתר הארץ, 15 במרץ 2011

ynet, עמוס עוז: "הספר ניתן לברגותי בהכרה מלאה"

, באתר ynet, 30 במרץ 2011

עמוס עוז נגד "תג מחיר": "ניאו נאצים עבריים"

, באתר וואלה! NEWS‏, 9 במאי 2014

עמוס עוז לא מתקפל על ה"ניאו-נאצים": "רציתי לזעזע"

, באתר וואלה! NEWS‏, 11 במאי 2014

מרב יודילוביץ', עמוס עוז מחרים: לא ישתתף באירועים של משרד החוץ בעולם

, באתר ynet, 5 בנובמבר 2015

המועצה הציבורית

, בצלם (בעברית)

תמר גולן, הפרס הצרפתי החשוב "פמינה" לסופר עמוס עוז - על ספרו "קופסה שחורה"

, מעריב, 22 בנובמבר 1988

עומר כרמון, עמוס עוז יקבל 65 אלף דולר ממכון גתה הגרמני

, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, מתאריך 28/04/2005

מתוך חוברת הטקס
חדשות המדע - מכון ויצמן למדע

(הקישור אינו פעיל, 30.12.2019)

שירי לב-ארי, עמוס עוז נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים

, באתר הארץ, 7 במאי 2007

האם עמוס עוז יזכה בנובל?

, באתר ynet, 11 באוקטובר 2007

עמוס עוז בין הזוכים בפרס דן דוד

, באתר ynet, 12 בפברואר 2008

מרב יודילוביץ', השבוע של עמוס עוז

, באתר ynet, 18 במאי 2008

עמוס עוז זכה בפרס היינה ל-2008

, באתר ynet, 5 בנובמבר 2008

איתי שטרן, נהיה לו עמוס

, באתר nrg‏, 27 ביוני 2007

עומר כרמון, עמוס עוז קיבל 300 אלף שקל ממלך ספרד

, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 29 ביוני 2007

עוז הוא הסופר הישראלי המתורגם ביותר

, באתר nrg‏, 8 בפברואר 2009

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1_%D7%A2%D7%95%D7%96

-----------------------------

‎כולל באור נפלא על הזה"ק [%D7%94%D7%96%D7%94%D7%A8 הקדוש] מאת ... ר' אלכסנדר זיסקינד זצ"ל מהוראדנא ... ובתוכו נכללים גם חדושים מכ"ק מורו ורבו ... ר' אריה ליב [%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%99 אפשטיין] זצ"ל אב"ד דק"ק קעניגסבערג. הוגה ונסדר עם הוספות הגהות ... מצויינות ברבועים ובראשם אותיות >א"ה< מאת ... ר' נפתלי הירץ [%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%93%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%99%D7%9D] בהרב ... אריה ליב הלוי שליט"א ... ועתה הובא ראשונה לבהד"פ [%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%AA הקדמה] ע"י נכד המחבר ... ר' משה הלוי שליט"א אבד"ק קאמניץ דליטא, בן ... ר' אברהם דוב הלוי זצ"ל אבד"ק הנ"ל ... שנת אז ת'פ'ק'ח'נ'ה' עיני עורים ‎בשולי השער: III (אותיות קיריליות) . היינו שלישי לקובץ "שבעת המאורות", שנספח להוצאת הזוהר, ווילנא תרמ"ב. הסכמות: ר' משה יהושע יהודה ב"ר בנימן [%D7%93%D7%99%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%9F], בריסק דליטא, ח אייר תרל"ו; ר' יהודה ליב בן מוהרי"ז [%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%9C זלמן], הוראדנא, יט מנחם אב תרל"ה; ר' אלי' חיים ב"ר משה מייזיל, לאדז, יז כסלו תרל"ו; ר' ישראל איסר שפירא, מעזריטש, יא אייר תרל"ו; ר' נחום ב"ר עוזיאל, הוראדנא, כה מנחם-אב תרל"ו; ר' אליעזר שמחה בן מוהר"מ [%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D] מענדיל ראבינאוויטש, לאמזע, א שופטים תרל"ה: ר' שמואל זנוויל במהורי"ז [%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91 זאב קלעפפיש], ווארשא, ב סיון תרל"ו; ר' בנימן דוד ראבינאוויטש, ווארשא, ב מסעי תרל"ו.

Об Амосе Озе (русский)

Амос Оз (Клаузнер) (ивр. ‏עמוס עוז‏‎; 4 мая 1939 года, Иерусалим — 28 декабря 2018 года[5]) — израильский прозаик и журналист.

Выходец из семьи эмигрантов-сионистов из Восточной Европы. Отец, Егуда-Арье Клаузнер (1910—1970), изучал историю и литературу в Вильно, по приезде работал библиотекарем и писателем. Двоюродным дедом приходился Озу Иосиф Клаузнер (1874—1958), составивший конкуренцию Хаиму Вейцману как кандидат от партии «Херут». Дед со стороны матери держал мельницу в Ровно, эмигрировал в Хайфу в 1934 году.

В возрасте пятнадцати лет Амос Оз переселился в кибуц Хульда. Во время прохождения действительной армейской службы служил в бригаде «Нахаль», участвовал в стычках на сирийской границе[6]. В 1961 году, по окончании воинской службы, возвратился в кибуц, где работал сельскохозяйственным рабочим. Первые короткие рассказы опубликовал в двадцать лет. В первые годы публиковался в основном в журнале «Кешет». Уже первый авторский сборник, «Земли шакала» (1965), был встречен израильским обществом с большим интересом[7].

Изучал философию и литературу в Еврейском университете (закончил первую степень в 1964 году) и в Оксфордском университете (в 1969—1970 году). В течение двадцати пяти лет преподавал в школе кибуца и писал прозу. В 1986 году покинул кибуц, перебрался в город Арад и преподавал в университете имени Бен-Гуриона в Беэр-Шеве[7]. Последние годы живёт в Тель-Авиве.

Принимал участие в Шестидневной войне в составе танковых войск на Синайском полуострове и в войне Судного дня на Голанских высотах[6]. Со времени Шестидневной войны 1967 года Оз опубликовал множество статей и эссе об арабо-израильском конфликте.

Амос Оз преподавал в Оксфордском университете, Еврейском университете в Иерусалиме и в Колледже Колорадо.

Произведения Оза изданы на 38 языках в 36 странах мира. Его роман «Мой Михаэль» (1968) включён Международной ассоциацией издателей в список ста лучших романов XX века[8]. В 1997 году президент Франции Жак Ширак наградил Оза орденом Почётного легиона[9][10]. С 1991 года — действительный член Академии языка иврит. Лауреат Премии имени Бялика (1986), Премии Израиля по литературе (1998), Премии Гёте (2005), премии Кафки (2013[11]). Почётный доктор Антверпенского университета (2008). В 2009 году Оз считался основным претендентом на Нобелевскую премию по литературе, но в итоге её получила германская писательница Герта Мюллер[12]. В 2018 году стал лауреатом российской премии «Ясная поляна» в номинации «Иностранная литература»[13]. 28 декабря 2018 года Амос Оз скончался после продолжительной борьбы с раком.

view all

Amos Oz's Timeline

1939
May 4, 1939
Jerusalem, Jerusalem District, Israel
2018
December 28, 2018
Age 79
Tel Aviv-Yafo, Tel Aviv District, Israel