Edward Irving Koch served three terms as Mayor of New York (1978-1989) and served in the United States House of Representatives (1969-1977).

Edward I. Koch was elected the 105th Mayor of New York City in 1977. Born in the Bronx of Polish Jewish ancestry, Koch's family moved to Newark, New Jersey during the Depression and later moved to Ocean Parkway, Brooklyn when he was a teenager.

He left City College when he was drafted into the Army, where he became a decorated combat infantryman, achieving the rank of sergeant. He received his law degree from New York University Law School in 1948. As an active member of a Manhattan reform club, the Greenwich Village Independent Democrats,

Koch ran successfully for district leader in 1963 against Carmine DeSapio. Koch was reelected in 1965 and elected to the City Council the following year. In 1968, he was elected to the House of Representatives in a district that hadn't sent a Democrat to Congress since 1934. He was reelected four times, earning a reputation as a competent legislator and a champion of many social causes. In 1977, he sought the Democratic nomination for mayor among a crowded field of candidates. Koch won the primary and went on to defeat Liberal Party candidate Mario Cuomo in the general election.

Described in the infancy of his mayoralty as a shy and retiring man, Koch used his inauguration to send New Yorkers a message of redemption: "These have been hard times. We have been drawn across the knife-edge of poverty. We have been shaken by troubles that would have destroyed any other city. But we are not any other city. We are the city of New York and New York in adversity towers above any other city in the world."

With New York City's treasury near empty, Koch restored the city's credit in his first term through a series of budget cutting measures, enabling the city to enter the bond market within a few years and raise capital funds. As the city's fiscal prognosis began to brighten, so too did the mood of New Yorkers. The characterization of Koch as low key was soon revised after he took office, with his ebullient personality, and his trademark greeting, "How 'm I Doin'." Under Koch, the city's annual budget doubled to $26 billion and approximately $19 billion was spent on capital projects in the 1980's.

Koch, who vowed to be the first four term mayor, sought reelection in 1989. However, he was confronted with a series of government corruption scandals. He also faced heated criticism for his combative dealings with other public officials and the press. He lost the Democratic primary to then Manhattan Borough President David Dinkins.

He remained extremely active and popular after leaving office, practicing law in New York City, lecturing, authoring books, serving as a newspaper columnist, hosting his own radio show, and more recently, serving as a television judge on the popular show, "The People's Court."

Edward I. Koch died at Columbia Presbyterian Medical Center from congestive heart failure on February 1, 2013.

Biography

אדוארד ארווינג "אד" קוץ'

''''''(באנגלית: Edward Irving "Ed" Koch; ‏12 בדצמבר 1924 - 1 בפברואר 2013) היה פוליטיקאי, עורך דין ופרשן פוליטי יהודי אמריקאי. חבר המפלגה הדמוקרטית, כיהן בשנים 1969–1977 כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית המייצג את מדינת ניו יורק, ובין השנים 1978–1989 כיהן במשך שלוש קדנציות כראש עיריית ניו יורק. כראש עיר, הוא הצליח להעביר את העירייה ממשבר כלכלי עמוק, לפריחה כלכלית. נוסף לכך עסק בביקורת סרטים, והיה שופט בתוכניות ריאליטי בטלוויזיה.

תוכן עניינים 1 ראשית חייו 2 קריירה מוקדמת 3 ראש עיריית ניו יורק 4 מותו 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים ראשית חייו אדוארד איי. קוץ' נולד ב-12 בדצמבר 1924 בעיר ניו יורק, כילד שני מבין שלושה, להורים יהודים שהיגרו מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו, לייב קוך, היה יליד כפר מגליציה המזרחית, ושינה באמריקה את שמו ללואיס קוץ'. אמו, ייטה לבית סילפה, נולדה בעיירה קוזלוב, גם היא בגליציה המזרחית ובארצות הברית נקראה ג'ויס. האב, שעסק בייצור מכנסיים, נקלע לקשיים כלכליים במהלך השפל הגדול, בהיותו בן שש, והמשפחה עברה להתגורר אצל קרובים בניוארק שבניו ג'רזי, ב-1931, ורק אחרי כעשר שנים הם חזרו להתגורר בגפם בעיר ניו יורק.

קוץ' סיים בהצטיינות את בית ספר התיכון ולאחר מכן המשיך ללימודים בסיטי קולג' בין 1941-1943, עד שהתגייס כחיל בחיל הרגלים בדיוויזיה ה-104 של המילואים של הצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. הדיוויזיה הושמה בשרבורג שבצרפת וקוץ' זכה בעיטור גבורה בעל שני כוכבים. ב-1946 שוחרר בדרגת סמל.

לאחר המלחמה, לקח קורס מזורז בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק, סיים ב-1948, והחל לעסוק במשפטים.

קריירה מוקדמת

קוץ' בעת כהונתו בקונגרס עם קריירה משפטית שלא נסקה, קוץ' החל להיות מעורב בנבכי הפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית. הוא עבד תחילה כמתנדב לקמפיין הבחירות הנשיאותי של עדלי סטיבנסון ב-1952 וב-1956 היה לחבר קולני של קבוצה למען רפורמה, שנקראה "הדמוקרטים העצמאיים של גריניץ' וילג'". כליברל פעיל זכויות אדם וכרפורמיסט, קוץ' הוביל את המאבק על הדחתו של אחד המנהיגים הוותיקים והמשפיעים במפלגה הדמוקרטית ובניו יורק, קרמיין דספאיו, ב-1963. לאחר מכן, ניסה את כוחו במירוץ לבית הנבחרים של ניו יורק ב-1966, אך כשל.

שנתיים לאחר מכן, ב-1968, הפך להיות הדמוקרט הראשון, מאז השפל הגדול, שנבחר לייצג את המחוז ה-17 של ניו יורק, בבית הנבחרים של ארצות הברית. מאז נבחר שוב ארבע פעמים רצופות.

בבית הנבחרים, ישב בוועדות לבנקאות וכספים וכן בוועדת ההקצאות רבת ההשפעה, והיה בין ארבעת המשקיפים של חברי הקונגרס שישבו במועצת החרום לבקרה הפיננסית, אשר יוסדה על מנת להתמודד עם המשבר הכספי שפקד את ניו יורק ב-1975.

במהלך כהונתו בבית הנבחרים, קוץ' יצא כנגד מלחמת וייטנאם ובין השאר, פעל גם למען סיוע פדרלי ארצי לתחבורה ציבורית, ביטוח בריאות לאומי למבוגרים, וקצבאות פדרליות למשפחות נזקקות. הוא זכה לשבחים מהשמאל הליברלי האמריקני על פעולתיו לקידום הרעיונות הליברליים-דמוקרטיים.

ראש עיריית ניו יורק בספטמבר 1977, אד קוץ' נכנס למרוץ של שבעה מתמודדים בפריימריס הדמוקרטים, על מועמדות לראשות עיריית ניו יורק מטעם המפלגה לבחירות הכלליות, וניצח.

במהלך הפריימריס, אנשי הקמפיין של אחד המתחרים העיקריים שלו, מריו קואומו, הפיצו שמועה לפיה קוץ' הוא הומוסקסואל. כשהסתובבו בשטח שלטי בחירות עם הכיתוב: "הצביעו לקואומו ולא להומו". למרות זאת, אד קוץ' ניצח בהפרש גדול של 713,000 קולות לעומת 587,000 של קואומו.

אחרי הבחירות אד קוץ' הכחיש את השמועה ואמר שהוא מאוד מקווה שאם באמת היה הומוסקסואל, היה לו האומץ לומר זאת בגלוי. הוא תקף את קואומו שהפיץ את השמועה בכך שעצם השמועה ביזה את ההומוסקסואלים כאילו מדובר בדבר שיש להתבייש בו.

קוץ' הצליח לשבות את לב הניו יורקים על רקע קמפיין ונאומים קשוחים על מיגור הפשע, כמו גם הצורך באיזון תקציבי והיכולת שלו להתייצב כנגד איגודים מוניציפליים רבי עוצמה וקבוצות אינטרסים.

עם היכנסו לתפקיד ראש העיר, בינואר 1978, ניו יורק הייתה על סף פשיטת רגל, כשהיא שקועה בחובות של כביליון דולר. בד בבד עם הלוואות הערבון הפדרליות ותמיכה של תאגיד הסיוע המוניציפלי, הוא קיצץ במשכורות עתק, הוצאות מיותרות, ושירותי ציבור בלתי יעילים, וב-1983, הביא את העיר לידי מאזן תקציבי חיובי של 500 מיליון דולר. הוא בלט בעמידתו כנגד כניעה לדרישות תקציבים גדולים בהסכמים מול האיגודים המוניציפליים, כחלק ממאבק זה.

ב-1981 נבחר מחדש לראשות העיר, כשהוא מהווה מועמד הן של המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית. שנה לאחר מכן, שוכנע בידי המוציא לאור רופרט מרדוק, לרוץ למשרת המושל של מדינת ניו יורק ב-1982. הוא נכנס למרוץ של הפריימריס הדמוקרטים, כשהוא פוגש שוב יריב מר מן העבר, מריו קואומו, והפסיד. ראיון שנתן למגזין פלייבוי, ובו תיאר את החיים בפרברים כ"סטריליים" לעומת החיים הכפריים כ"בדיחה", ולעג לנהגי המשאיות, הפך לנשק בידי יריביו בבחירות וגרם למצביעים אלו, להם במיוחד היה זקוק כדי לנצח, לזנוח את הרעיון להצביע עבורו בפריימריס.

הוא נבחר בפעם השלישית לראשות עיריית ניו יורק ב-1985, בניצחון סוחף של 75% מקולות הבוחרים עם פופולריות רבה בקרב קבוצות אתניות, אנשי מעמד הפועלים ויהודים. אף על פי שנחשב כבעל קשרים רעועים עם מנהיגי הקהילות השחורות בניו יורק, הוא הצליח לסחוף 37% מהמצביעים השחורים עוד בפריימריס, לעומת מועמד שחור שזכה ל-40% מהקולות ו-20% למועמד אחר.

אינסייט מגזין כתב על דמותו ב-1985, "אף ראש עיר, מאז פיורלו לה גוארדיה, לא השרה כל כך הרבה חיבה, כבוד ותיעוב מוחלט [%D7%91%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%94 העת]". קוץ' כינה פעם את אחת מדוברות הרווחה "זונה של עוני", ובמהלך כהונתו השנייה, כתב ספר רב-מכר בשם, "ראש העיר: אוטוביוגרפיה", שהביך כמה מיריביו וידידיו.

קוץ' היה ידוע כתומך נלהב של ישראל ואף עירב לא פעם מדיניות חוץ עם פוליטיקה מוניציפלית בהופעותיו הציבוריות.

הישגו הגדול, הוא בכך שהביא את ניו יורק שעמדה על סף אסון כלכלי, לידי פריחה ושגשוג. בשל כך, וגם בגלל סיבות אחרות, אמר עליו פרופסור רוג'ר סטאר: "ראש העיר קוץ' היה המקדם האפקטיבי ביותר של ניו יורק ולעיתים קרובות חזר על כך שהוא היה רוצה להיות ראש העיר לכל החיים".

כמו כן, קוץ' ניסה את כוחו בכתיבה ספרותית וכתב בין השאר את הרומנים, "רצח בעירייה" (1995) ו"רצח בברודוויי" (1996).

מותו ב-1 בפברואר 2013, בגיל 88, נפטר קוץ' בבית החולים הפרסבטריאני שבעיר ניו יורק. לפני מותו, ביקש כי הכיתוב על מצבתו יכלול את הפסוק "שמע ישראל" בעברית, יחד עם המילים "אבי יהודי, אמי יהודייה, אני יהודי", מילותיו האחרונות של העיתונאי האמריקאי דניאל פרל, מעט לפני שנרצח ב-2002 על ידי טרוריסטים בפקיסטן.[1]

קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אד קוץ' בוויקישיתוף Twitter logo initial.svg אד קוץ' , ברשת החברתית טוויטר אד קוץ' , באתר "Find a Grave" (באנגלית) טלי פרקש, אד קוץ' - המלך היהודי של ניו יורק , באתר ynet, 30 ביולי 2013 רויטרס, אד קוץ', ראש העיר ניו יורק לשעבר, מת בגיל 88 , באתר הארץ, 1 בפברואר 2013 שלמה שמיר, שיחת היום - "אד קוץ', אתה כבר לא מאמין לנשיא אובמה?" , באתר הארץ, 14 באוקטובר 2010 אד קוץ'

באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%93_%D7%A7%D7%95%D7%A5%27

Edward Irving Koch served three terms as Mayor of New York (1978-1989) and served in the United States House of Representatives (1969-1977).

Edward I. Koch was elected the 105th Mayor of New York City in 1977. Born in the Bronx of Polish Jewish ancestry, Koch's family moved to Newark, New Jersey during the Depression and later moved to Ocean Parkway, Brooklyn when he was a teenager.

He left City College when he was drafted into the Army, where he became a decorated combat infantryman, achieving the rank of sergeant. He received his law degree from New York University Law School in 1948. As an active member of a Manhattan reform club, the Greenwich Village Independent Democrats,

Koch ran successfully for district leader in 1963 against Carmine DeSapio. Koch was reelected in 1965 and elected to the City Council the following year. In 1968, he was elected to the House of Representatives in a district that hadn't sent a Democrat to Congress since 1934. He was reelected four times, earning a reputation as a competent legislator and a champion of many social causes. In 1977, he sought the Democratic nomination for mayor among a crowded field of candidates. Koch won the primary and went on to defeat Liberal Party candidate Mario Cuomo in the general election.

Described in the infancy of his mayoralty as a shy and retiring man, Koch used his inauguration to send New Yorkers a message of redemption: "These have been hard times. We have been drawn across the knife-edge of poverty. We have been shaken by troubles that would have destroyed any other city. But we are not any other city. We are the city of New York and New York in adversity towers above any other city in the world."

With New York City's treasury near empty, Koch restored the city's credit in his first term through a series of budget cutting measures, enabling the city to enter the bond market within a few years and raise capital funds. As the city's fiscal prognosis began to brighten, so too did the mood of New Yorkers. The characterization of Koch as low key was soon revised after he took office, with his ebullient personality, and his trademark greeting, "How 'm I Doin'." Under Koch, the city's annual budget doubled to $26 billion and approximately $19 billion was spent on capital projects in the 1980's.

Koch, who vowed to be the first four term mayor, sought reelection in 1989. However, he was confronted with a series of government corruption scandals. He also faced heated criticism for his combative dealings with other public officials and the press. He lost the Democratic primary to then Manhattan Borough President David Dinkins.

He remained extremely active and popular after leaving office, practicing law in New York City, lecturing, authoring books, serving as a newspaper columnist, hosting his own radio show, and more recently, serving as a television judge on the popular show, "The People's Court."

Edward I. Koch died at Columbia Presbyterian Medical Center from congestive heart failure on February 1, 2013.

Biography