R' Moshe Uri Chaim Blau

Rav Moshe Blau, Agudas Yisrael activist and a 6th generation of the Old Yishuv. He was the editor of Agudah's local weekly, Kol Yisrael, and was the brother of Rav Amram Blau of Neturei Karta.

From 1933-1945, Rav Blau headed the chareidi community in Jerusalem, working with Yishuv leaders in its dealings with the British Mandate authorities. He died while rescuing Jewish survivors.

In 1946, Rabbi Moshe Blau suddenly died in a very dramatic way, at the age of 61: He was on a boat on his way to Europe and the U.S. and died on the Mediterranean island of Messina, where he had been taken off the boat in an effort to perform an emergency operation. His body was flown to Eretz Israel. (1885-1946)

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%9C%D7%95%...

http://www.rivlinfamily.com/index.php?option=com_content&task=view&...

http://collections.tourolib.org/gsdl/cgi-bin/library?e=d-00000-00--...

GEDCOM Note

<p>Sefer HaYachas:</p><p>Director of Agudat Yisrael in Eretz Yisrael and leader of the Haredi community in Jerusalem</p>

הרב משה אורי בלויא (נולד בירושלים ב-27 בנובמבר 1885—י"ט בכסלו ה'תרמ"ה, נפטר בעת שליחות, במסינה שבאיטליה, ח' בסיון ה'תש"ו—7 ביוני 1946) היה מנהיג העדה החרדית בירושלים, מראשי אגודת ישראל בארץ ישראל, ועורך העיתון החרדי קול ישראל.

בלוי היה בנם הבכור של הרב שלמה יצחק בלוי ואסתר שיינה (שיינדל) בת הרב ישעיהו אורנשטיין, דור חמישי בירושלים למשפחה שעלתה לארץ-ישראל בשלהי המאה ה-18. הוא נישא לרבקה זיסל בת דודו הרב יעקב אורנשטיין, מנהל ישיבת אהל משה מיסוד המהרי"ל דיסקין, ולאחר שחמיו נפטר העביר סבו ישעיהו אורנשטיין את ניהול הישיבה אליו. היה תלמידו ועוזרו הראשי של הרב יוסף חיים זוננפלד מנהיגה של העדה החרדית בירושלים שלפני קום המדינה. משנת התרפ"ד שימש כמנהל המרכז הירושלמי של אגודת ישראל, היה גם חבר של הוועד הפועל העולמי של התנועה.

בשנות השלושים, לאחר שאחיו הצעיר עמרם בלוי נטש את תנועת צעירי אגודת ישראל והקים עם אהרן קצנלנבוגן את נטורי קרתא, החליף אותו משה כעורכו של "קול ישראל", בטאון אגודת ישראל. הוא כיהן בתפקיד זה ארבע שנים לסירוגין וביחד עם הרב משה גליקמן פרוש, שותפו בהנהגת אגודת ישראל בארץ ישראל באותם הימים.

משה בלוי שימש במקביל הן כמנהיג העדה החרדית והן כראש הסניף הירושלמי של אגודת ישראל. לאחר מותו של הרב זוננפלד ב-1932, כאשר החל פירוד בין הגופים, היה מאלה שניסו למנוע את הפילוג על רקע פתיחותו לשינויים בתחום החינוך החרדי. ב-1933 הוא הזמין לירושלים את הרב יוסף צבי דושינסקיא על מנת שיחליף את זוננפלד ויצליח כמותו להשתלט על צעירי השוליים הפלגניים, אך דושינסקיא פחד להתעמת איתם. ביולי 1945, בעת ששהה בלונדון, נערכו בחירות להנהלת "ועד העיר האשכנזי - העדה החרדית", והוא הצליח להיבחר שוב לראשות העדה החרדית ברוב צר. יתר נציגי אגודת ישראל הפסידו לטובת נציגי נטורי קרתא ובשל כך פרש בלוי מן העדה ונותר באגודת ישראל, וכך היה הפילוג עובדה מוגמרת.

אף שדגל בעצמאותה של הקהילה ובהפרדתה מן הציבור החילוני, שיתף פעולה עם מנהיגי היישוב הציוני במשא ומתן עם המנדט הבריטי לשמירת האינטרסים של הציבור היהודי בארץ. הוא ייצג את אגודת ישראל בפני מספר ועדות בריטיות ובינלאומיות. מרעייתו נולדו לו שלושה בנים ושתי בנות. אחיו הצעיר היה עמרם בלוי, לימים מנהיג נטורי קרתא, ואחיינה של אשתו יעקב אורנשטיין היה ממנהיגי ברית הבריונים. נכדו הרב יעקב בלוי הוא חבר הבד"ץ של העדה החרדית.

ב-1946 נחלה על סיפונה של ספינה כשהיה בנסיעה לחו"ל במסגרת עבודתו, והורד בבית החולים במסינה שבאיטליה. תוך ימים ספורים הוא נפטר, והובא למנוחות בהר הזיתים כעבור תשעה ימים. בניו של בלוי יחסו את מותו לשברון לב כתוצאה מהפילוג בין העדה החרדית ואגודת ישראל.

חבוריו:

"עמודא דנהורא" - תולדות חייו של רבי יוסף חיים זוננפלד

"על חומותיך ירושלים" - רשימות אוטוביוגרפיות וזכרונות.

בלוי משה (בן יצחק שלמה בלוי ושיינה אסתר אורנשטיין) - נספח 2627

שישי, 30 מאי 2008

נולד בירושלים בי"ט כסלו תרמ"ו - 27.11.1885.

היה מנהיג ידוע בעולם היהודי, איש ירושלים, שומר נאמן של חומותיה ונציג נערץ של רבבות יהודים חרדים. הוא היה סמל היופי והשלמות של היהדות החרדית בדור שלפני הקמת המדינה.

מעטים היו בדורות האחרונים מבני ירושלים שהגיעו לפרסום עולמי כמוהו, אף על פי שהצניע לכת. את רוב תורתו והדרכתו בדרכי התורה, היראה והנהגת הצבור, קבל מזקנו, רבי ישעיהו אורנשטיין, אבי אמו, שטיפל בו כאב.

בגיל צעיר, יחסית, נקרא לעסוק בצרכי צבור. אחרי פטירת דודו, מורו וחמיו, רבי יעקב בדמי ימיו, מסר לו זקנו, רבי ישעיה, את הנהלת ישיבת אהל משה על אף גילו הרך. בהתנהגותו בחיים הציבוריים ובחייו הפרטיים, ציינו את רבי משה שלשה דברים: סבלנות, פשטות בלתי מצוייה ודייקנות.

היישוב היהודים בארץ, מכל הפלגים, העריך ברבי משה את פיקחותו, זהירותו וזריזותו ואת העובדה שלא נרתע מפני שום קושי במלחמה על העיקר. הוא היה נואם מרשים והתייצב לפני הנציבים העליונים ולפני שרים בממשלת בריטניה. הופיע לפני הוועדות המלכותיות השונות בשם "אגודת ישראל", אבל נתן ביטוי בהופעותיו לכל הישוב היהודי.

בין היתר הופיע לפני הועדה המלכותית המכונה "ועדת פיל", ב-1937 - תרצ"ז. בדברי פתיחתו אמר לוועדה:

"יליד ירושלים הנני, דור חמישי לעולים הראשונים מיהודי ארצות מזרח אירופה שעלו לארץ ישראל בסוף המאה השמונה עשרה, נתגדלתי בין חומות העיר העתיקה....

הנני בן לאותו חלק מהישוב בארץ ישראל שרגילים לכנות אותו בשם "ישוב ישן", מצאצאי היהודים שלפני כמאה ושלושים שנה בארץ עזבו ברצון את מעמדם בגולה ובתנאים של סכנת דרכים ובנסיעות באוניות מפרש במשך כמה חדשים, עלו לארץ ישראל לחיות בה חיים קדושים והסתפקות בצרכי החיים היותר נחוצים. הישוב הזה התפתח בארץ התפתחות הדרגתית, והודות לישוב הישן הזה נמצא בארץ ישראל, בפרוץ המלחמה העולמית (הראשונה), ישוב יהודי חשוב שמציאותו באה בחשבון בקבלת הצהרת בלפור והוא שמש כיסוד והתחלה לתנועת העלייה ובנין הארץ בתקופתה האחרונה. הישוב הישן הניח גם את היסוד לישוב היהודי החקלאי בארץ ואם תהיה הזדמנות לחברי הועדה הנכבדה לבקר את המושבות היהודיות, חדרה, פתח-תקוה, ועוד, ולהתענג על פריחתן הנפלאה, יוכלו לראות גם את קברי המעפילים האלה. המתיישבים הראשונים, שלפני כששים שנה הקריבו את נפשם על מזבח בנין ארץ ישראל, ונקטפו בימי עלומיהם מקדחת צהובה ומחלאי הביצות, בבטחון, שבחיים ובמותם הניחו אבן פינה לישוב החקלאי בארץ ישראל, ארץ אבותיהם.

הישוב הזה יסד ובנה את מוסדות הצבור הראשונים, בתי החולים, בתי הזקנים, בתי הישיבות ובתי תלמוד תורה, המשמשים גם כיום לנקודות משען לישוב הישן בפרט, ולכוללות הישוב בכלל. ובתור אחד מבני הישוב הישן, ובתור מנהל מרכז אגודת ישראל בארץ ישראל שישוב זה נמנה עליו ברובו הגדול - ארשה לי לנגוע בנקודות אחדות, בקשר עם התפקידים של הועדה הנכבדה:...

ועלי להקדים ששאיפת אגודת ישראל באר"י מבוססת על בסיס התורה שהיא צריכה להיות, לפי שיטת אגודת ישראל, השלטת בחיי הצבור והעם. אגודת ישראל רואה בתורה את היסוד ללאומיות העם, ואין היא יכולה לתאר לה הצלחת בנין ארץ ישראל מבלי ערובה בטוחה שהתורה תשלוט על החיים באר"י, בין בחיי הפרט ובין בחיי הכלל. ובשביל כך אין הישוב החרדי באר"י יכול להכיר בשיטה החילונית של הציונות שהעמידה לה השאיפה לשיבת ציון ולבנין אר"י על בסיס הציונות ומחוץ לסוכנות היהודית המגשמת בפועל את השיטה החילונית של הציונות בארץ ישראל. אבל יחד עם זה עלינו להכריז לפני הועדה הנכבדה שהבדל זה בשיטות, ככל הצער שהוא גורם ליהדות החרדית אינו משפיע על הצטרפותה של אגודת ישראל בעצם השאיפה של שיבת ציון ובנין ארץ ישראל.

חוט שני עבר בית עדותו זאת לבין עדותו לפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לעניני א"י, בשנת תש"ו (1946): "העליה לארץ ישראל גם בתקופת הגלות נחשבה למצוה ורכישת קרקע בארץ ישראל ועיבודה נחשבה למצוה ממצוות התורה. לא היה זמן, שלא נמצא ישוב יהודית בא"י, מאז גלותו ועד היום. הישוב היהודי בארץ היה רצוף, אם כי מצומצם, וגילו יותר מ-3200 שנה".

לשאלת חבר הועדה, מר לגט: "בין האנשים במחנות ההסגר יש יהודים רבים שלפי מוצאם יהודים, אך אינם שומרי מצוות. האם לפי דעתכם יש לבכר יהודים שומרים מצוות על היהודים האחרים?", ענה רבי משה בלוי: "יש לתת ליהודים לעלות לארץ ישראל בלי כל הבדל".

גם מתנגדיו מהמפלגות הציוניות העריכוהו וכבדוהו. בביטאון הפועל המזרחי נאמר בהספד עליו (במסלה, סיון תש"ח): "הוא לא היה ממחננו, ולא רק זו; יש והיה משתמש בבטאונו ובנאומיו לשם התקפות מרות ותקיפות על דרכנו ושיטתנו כי הוא היה לוחם, ולוחם קנאי. הוא היה ממתנגדנו. אבל מתנגד גדול היה, יריב דגול. ותמיד ידענו להעריכו ולהחשיבו - והצטערנו על ההפסד שנגרם לנו על שלא נמנה על מחננו... לאגודת ישראל אבד מנהיגה המרכזי באר"י. תלמיד חכם, איש עקבי, לוחם גדול, דיפלומט פיקח, נואם ומנהיג שסדר את חייו הפרטיים בעניוות, ובכך שמר דוגמא של פרנס, שלבו ונפשו מסורים לענין ללא פניות, בתם, בהתלהבות ובקנאות".

בעתון ,דבר, כתב י. בן-צבי, נשיא הוועד הלאומי ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל: "סיפר לי חבר: "באנו אל הרב לוי, בענין שכונת פאג"י כי שמענו שהאבן לבתים אינה עברית. המנוח קבל אותנו בסבר פנים יפות ושמע את טענתנו. הוא השיב בטון חברותי: "איני רוצה כלל למסור לכם, החופשים, את הזכות שתהיו לבדכם הדואגים לאבן עברית. מצוה גדולה היא אבן עברית. ודאי שנקיימנה." רבי משה כינה עבודה בלתי מאורגנת בניב עברי, עבודת הפקר. הוא מגנה עבודת הפקר. הוא תמך בבונים שמחנהו. פועלי האגודה בירושלים ידעו כי להקמת מפעלי מלאכה שיתופיים, לבנית שכונה וכדומה יסייע להם רבי משה. נאומו של הרב בלוי בועדת החקירה היה נאום של רב ציוני ארץ ישראל. הוא דבר בגאון על מפעלות הישוב הישן... הודות לנו הושגה הצהרת בלפור, התגאה הרב בלוי. הוא היה איש הקרקע המוצק של המולדת, ותכונה זו שמרה עליו שהתלישות הגלותית של רבנים קיצוניים, שכל ענין הישוב החדש והשגיו ומוסדותיו ומלחמותיו עדיין לא נתקבלו על דעתם. המנוח אהב את הישוב. כיבד את יוצריו והעריך את מגיניו ולוחמיו וברוח תכונות אלה היה משפיע על סביבותיו".

בטיפולו בפרט היטה אוזן לכל אחד.

בשעתו האחרונה, בהיותו על האניה בדרכו בשליחות אגודת ישראל לארה"ב, ביקש שבני ביתו ישלמו את חובותיו הכספיים והביע רצונו להיטמן באדמת ארץ ישראל ולהיקבר בהר הזיתים בירושלים. והוא אמר לבני לוויתו:

"שמעו לי ידידים! אני הולך לעולם האמת, למקום שכל אדם צריך לתת דיו וחשבון על מעשיו. תדעו כי בחיים הפרטיים חטאתי, אבל בחיים הצבוריים לא חטאתי מעולם. אני מוכן ומזומן להצדיק כל פעולותי הצבוריות לפני בית דין של מעלה, כי כל כוונתי היתה אהבת תורה ויראת שמים, ולטובת אחינו בני ישראל"

רבי משה בלוי נפטר ח' סיון תש"ו - 7.6.1946 באוניה בדרכו למסינה שבאיטליה.

הובא לקבורות בהר הזיתים בירושלים ביום י"ז סיון תש"ו - 16.6.1946

אשתו - רבקה זיסל בת יעקב אורנשטיין וצפורה דרייזה שנייטוך.

צאצאיהם: עמרם, ברוך יהודה, יעקב, שרה, יהודית.

מתוך "אבני האורים" - כתב שמואל אבן-אור

הרב משה בלויא

נולד בירושלים, י"ט כסלו תרמ"ו לאביו הרב יצחק שלמה (מצאצאי הרב משה רבקה'ס מחבר "באר הגולה" והגר"א מווילנא), שעלה ארצה בילדותו עם הוריו מסביבת פרסבורג, ולאמו שיינה אסתר בת הרב ישעיה אורנשטיין (מצאצאי ר' הלל ריבלין משקלוב, מראשי מיסדי הישוב האשכנזי בירושלים מתלמידי הגר"א מווילנא). למד בישיבת "עץ חיים" ובישיבות אחרות בירושלים. נשא לאשה את בת הרב יעקב אורנשטיין אחי אמו. היה תלמידם ועתים של הרבנים רי יצחק ירוחם דיסקין ור' יוסף חיים זוננפלד. פעיל מנעוריו ב"אגודת ישראל". היה מזכיר ועד הרבנים המאוחה חבר ועד איחוד הישיבות, ובשנות מלחמתהעולם הראשונה, בתרע"ז-ע"ח היה מנהל הסינדיקאט הממשלתי לחיטה להזנת התושבים. אחרי המלחמה, בשנות תרע"ח - פ"א, עסק במסחר, ואחר חזר לעסקנות בצבור החרדי המאורגן ב"אגודת ישראל", עורך השבועון "קול ישראל" של ה"אגודה" מתרפ"ב ומנהל המרכז הירושלמי של ה"אגודה" מתרפ"ד. בשנות תר"פ-תרפ"ג היה מזכיר בית-הדין של העדה החרדית המיוחדת. חבר הנהלת בית-היתומים דיסקין, מנהל ישיבת "אהל משה", חבר ההנהלה של ישיבת בית יוסף

צבי (של הרב יוסף צבי דושינסקי , הרב הראשי של "העדה החרדית האשכנזית" המאוחדת), מנהל "העדה החוזית פרושים וחסידים בירושלים" (ועד העיר לקהלת אשכנזים) בשינות תרצ"ג - תש"ה, חבר האכסקוטיבה העולמית של אגודת ישראל והשתתף בשלש הכנסיות הגדולות (הקונגרסים העולמיים) של ה"אגודה" בשנות תרפ"ג, תרפ"ט ותרצ"ח. יצג ואת "העדה האשכנזית" ואת מרכז אגודת ישראל שבארץ בהופעות שונות לפני השלטונות, בטקסים ובקבלות-פנים רשמיים, ולפני אורחים רמי-מעלה מחו"ל; הופיע לפני הועדה המלכותית (ועדת פיל) בתרצ"ט בשם המרכז הארצי של "אגודת ישראל". ב-1930 היה אחד מנציגי הישוב לפני ועדת חבר הלאומים בענין הכותל המערבי, וב-1931 היה כב"כ הצבור חבר הועדה הממשלתית למפקד התושבים. בהופעות לפני ועדות חקירה ולפני השלטונות בכלל עמד בתוקף על הדרישות הלאומיות של היהודים, אגב הטעמת הדרישות למען הדת. השתתף מטעם אגודת ישראל בדיונים עם המוסדות הלאומיים, שנערכו פעמים רבות לשם הקמת חזית יהודית מאוחדת, ובהתיעצויות ובסידורים להגנה על הישוב העברי וזכויותיו כלפי-חוץ.

הופעתו האחרונה בהשמעת התביעה של כלל האומה היתה בעדותו לפני ועדת-החקירה האנגלו" אמריקאית ביום י"א אדר ב' תשו בירושלים.

בגלל התקפת מחלה פתאומית במסעו באניה לאירופה ולאמריקה בשליחות מרכז אגודת ישראל" בעניני הצלה הועלה מהאניה לבית-חולים במסינה שבסיציליה ושם נפטר ביום ח' סיון תשו, ארונו הובא ארצה באוירון ונקבר בירושלים ביום א' י"ז סיון תש"ו (16.6.46).

חיבר ספר "עמודא דנהורא" (תולדות הרב י"ח זוננפלד) ו"על חומותיך ירושלים" (זכרונות).