Eintrag im »Gedenkbuch« des Bundesarchivs:

Carlebach, Joseph Zwi Hirsch geboren am 30. Januar 1883 in Lübeck / - / Freie Hansestadt Lübeck wohnhaft in Lübeck und Hamburg

Deportation: ab Hamburg 06. Dezember 1941, Riga-Jungfernhof, Außenlager Ghetto Riga

Todesdatum: 26. März 1942 Todesort: Riga-Jungfernhof, Außenlager Ghetto Riga

Joseph Carlebach was born in Luebeck in 1883 to Shlomo and Ester. He was a rabbi and married to Charlotte. Prior to WWII he lived in Hamburg, Germany. During the war he was in Hamburg, Germany. Joseph perished in 1943 in Riga, Latvia. This information is based on a Page of Testimony submitted on 18-Jun-1957 by his daughter

for more info go to

http://www.yadvashem.org/wps/portal/!ut/p/_s.7_0_A/7_0_FL/.cmd/acd/...

cf.: http://www.stolpersteine-hamburg.de/index.php?MAIN_ID=7&BIO_ID=766

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=861

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=13205&st=&pgnum=11

http://toladot.blogspot.com/2010_10_01_archive.html

---

http://zachor.michlalah.edu/khila/khila-31.asp

Rabbi Joseph Carlebach was the Chief Rabbi of the Riga ghetto.

He was taken to the nearby Bikernier forest, and gassed on Sunday 26 March 1942.

Source

The Holocaust - Martin Gilbert, page 313

קרליבך הרב יוסף צבי

רב ומנהיג יהדות גרמניה

תאריך לידה: כ"ב שבט תרמ"ג (30.1.1883) לובק, גרמניה נרצח: (תאריך משוער) ח' ניסן תש"ב (28.2.1942) ריגה, לטביה

נולד בלובק שבגרמניה לאביו הרב ד"ר שלמה קרליבך ולאמו הרבנית אסתר, בתו של רבה הראשון של לובק - הרב אלכסנדר אדלר. הרב קרליבך התבלט כמנהיג כבר אחרי היותו בר מצווה, כאשר ייסד את חברת "השכמה" שמטרתה הייתה לוודא שהנערים הצעירים ישכימו קום לתפילה. בצעירותו למד אצל הרב צ. צ. הופמן ואצל רק אברהם ברלינר (חוקר רש"י).

בשנת 1905 סיים בהצטיינות את לימודי הפיסיקה והמתמטיקה באוניברסיטת ברלין. תוך כדי לימודיו שם לימד תורה בבית הספר של קהילת עדת ישראל. את חיבור הדוקטורט שלו, "הרלב"ג כמתמטיקאי", תרגם בשנת 1910 ופרסמו בספר היובל לכבוד אביו.

ב- 1905 נקרא ללמד מדעי הטבע בבית המדרש למורים ע"ש למל בירושלים.

במשך שלוש השנים ששהה בארץ למד אצל הראי"ה קוק, אצל הרב אליעזר גרינהוט ואצל הרב שמואל סלנט. בתום התקופה נאלץ לחזור לגרמניה, ושם קיבל משרה של מורה בכיר בגימנסיה הממשלתית לבנות בברלין, עד שגויס במלחמת העולם הראשונה לצבא. בסייעתא דשמיא הטיל עליו הצבא תפקידים חינוכיים, וכך הגיע לקובנה שבליטא וייסד בה את הגימנסיה היהודית שפעלה תחת השם "גימנסית קרליבך" עד הכיבוש הנאצי.

לאחר פטירת אביו, בשנת תרע"ט, חזר לעיר מולדתו ונתמנה לרב המקום. כאן ייסד עם הרב שמואל נתן רבינוב את ישיבת לובק.

כבעבור שלוש שנים, בשנת תרפ"ב, נתמנה הרב קרליבך למנהל תלמוד התורה של קהילת המבורג. עד מהרה הפך מוסד זה למופת לכל בתי הספר בגרמניה. הוכנסו בו שיטות לימוד חדשות, הותקנו מעבדות מודרניות, הוכנסו ספרי לימוד חדשים, והרב קרליבך הנהיג לראשונה את לימוד הלשון העברית כשפה חיה. הוא חיבר ספר לימוד להוראת הלשון, שהופץ בכל רחבי גרמניה. הרב קרליבך הצליח ליצור אווירת לימוד נעימה, השתדל לשלב באופן אידיאלי תורה עם דרך ארץ ומדעים ונטע בלב התלמידים אהבה לארץ ישראל.

בשנת 1926 נקרא לכס הרבנות באלטונה, כאן התגלה כנואם מצוין וכמנהיג שהיה מעורב בכל מה שקרה לבני קהילתו. יחד עם פעילותו התורנית בקהילה, הקדיש זמן רב לפעילות ציבורית מחוץ לגרמניה. הוא התכתב עם רבנים בענייני הלכה וחינוך, כתב מאמרים בעיתונים והרצה בנושאים תורניים וחינוכיים בבמות רבות. יש לציין במיוחד סיור שערך מטעם קרן התורה של אגודת ישראל ב- 36 ישיבות בפולין, בליטא ובהונגריה בזו אחר זו, ובכל מקום התאים את נאומו לאופיו של המוסד.

עד מהרה יצאו לו מוניטין גם כידען גדול בתנ"ך, וספריו על קהלת, על שיר השירים ועל כמה מהנביאים שימשו עדות נאמנה לבקיאותו ולהבנתו העמוקה.

בתקופת השואה עם עליית היטלר לשלטון, בשנת 1939, נמצאו יהודים שביקשו להציל את עצמם ולפרוש מן הקהילה היהודית. הרב קרליבך יצא במאמר חריף נגד תופעה זו, ובד בבד עודד את הסובלים מן המשטר. לא פעם עזר לאסוף כסף שיועד להגירת הצלה לארה"ב או לארץ ישראל. עם גירוש הילדים היהודיים מבתי הספר הכלליים, הקדיש הרב קרליבך זמן להסברה מקיפה למען החינוך היהודי, ואכן רבים נענו לקריאתו והשתלבו בבתי הספר האלה.

הרב גילה אומץ לב רב בדרשותיו, בהן עודד את אחיו. לדוגמה: באחת הדרשות נכחו גם אנשי הגסטפו, ובכל זאת לא נמנע מלבקר את היטלר שהתפאר והכריז על "אלף שנות שלטון של הרייך השלישי". הרב העיז ואמר: "אם הרייך של היטלר יחזיק מעמד אלף שנים איני יודע, אבל בדבר אחד אני בטוח: אפילו אחרי חמשת אלפים שנה יכריזו היהודים בכל מקום 'שמע ישראל', והתורה - דבר ה' - תקום לעולם!".

בשנת תרצ"ו (1936) הכתירו יהודי המבורג את הרב קרליבך לרבם, וכך הפך למנהיג רוחני של אחת מהקהילות הגדולות באירופה. בימים הקשים ביותר לקהילה ביקר הרב קרליבך את היהודים הכלואים בבתי הסוהר, ביקר בבתי חולים, עזר לפליטים באכסון ובכסף, תמך במשפחות בגרמניה שפשטו את הרגל ולא שכח לדאוג לנכים וליושבי בתי הזקנים. בין השאר נעזר בכמה ארגוני עזרה יהודיים, כגון הג'וינט והמועצה למען יהודי גרמניה. עם פעילותו הענפה לא הניח את ידו מהפצת התורה על כל תחומיה. בזמן כהונתו בקהילת המבורג פרסם ספר על קדושת חיי הנישואין בישראל (בגרמנית), והמשיך לפרסם מאמרים שכללו דברי חיזוק ליהודי גרמניה הסובלים.

בליל הבדולח, 9 בנובמבר 38', בעקבות התנקשות הסטודנט היהודי הרשל גרינשפן בדיפלומט הנאצי פון-ראט - השתוללו הנאצים ושרפו בתי כנסת וספרי תורה. כאשר שמע הרב קרליבך כי הם מעלים באש את בית הכנסת הראשי של המבורג רץ מיד לבית הכנסת ונכנס בכניסה צדדית כדי להציל את ספרי התורה. הוא פנה לקלגסים והתחנן שיניחו לספרים באומרו: "התנ"ך הרי קדוש גם לכם". תשובתם הייתה - מכות רצח. רק בנס הצליח להימלט מהם. באותו שבוע נאסרו אלפי יהודים. הרב לא נאסר כי נודע שהגיע עבורו רשיון הגירה לאנגליה. באותו זמן היו כמעט כל רבני גרמניה מחוץ לתחום המדינה, מהם שניצלו מהתופת ומהם שהיו מתענים במחנות הריכוז. למרות שהרב קרליבך היה יכול להינצל, הוא העדיף להישאר עם בני עדתו עד הסוף. אכן, עד הרגע האחרון הייתה חשובה נוכחותו בקהילה ובסוף שנת 1940 ביקש ועד הקהילה להעביר החלטה שעקב המצב החמור יותר יש להכניס בשר לא כשר למוסדות הקהילה, לבתי יתומים ולבתי זקנים. הרב קרליבך התנגד בתוקף לתקדים זה ואמר שאפשר לוותר על אכילת בשר ואין זה בגדר פיקוח נפש. למרות התנגדותו הוחלט להכניס בשר לא כשר למוסדות, והרב קרליבך ביקש לרשום בפרוטוקול שהוא התנגד לצעד זה. זאת הייתה הישיבה האחרונה של ועד הקהילה בה השתתף. באשר לבני משפחתו, הם ניצלו בחלקם כאשר היגרו לאנגליה כבר באמצע שנת 1934, אולם הרבנית לוטה, אחרי שליוותה את הילדים למקום מבטחים, העדיפה לחזור לגרמניה ולהיות עם בעלה בשעות הקשות. אכן, היו הרבה שעות קשות לרבה של המבורג. עם זאת, למרות הסכנות הוא הרבה לנסוע לשאר הקהילות בגרמניה ועודד בדרשותיו את רוחם. בין השאר הדגיש את המסר החיובי שבענידת הטלאי הצהוב. הטלאי הצהוב, אמר, עושה אותנו לגוי גדול המיוחד בלבושו, ולכן יש לשאתו בגאון ולא התבייש בו.

החודשים האחרונים בשנת 1941 פרסם הרב מאמר בעיתונים היהודיים, בו הביע את משאלתו לשלום ואת התנגדותו למלחמה. המאמר התגלגל לידי אחד ממפקדי הס.ס. במחנה ריכוז מסוים, והלה וידא מיד שידעו על כך בברלין ויענישו את הכותב. אולם, בגלל מעמדו הרם, לא אסרו אותו הנאצים בעירו אלא הוציאוהו במרמה יחד עם רעייתו, ארבעת ילדיו ועוד אלפי יהודים למסע ארוך שסופו היה בריגה, לטביה.

בארבעת החודשים שהה בריגה יחד עם אלפי יהודים במחנה ריכוז. בתקופה זו הוא הטיף לאחיו שלא יעזבו את דרך התורה גם בזמנים הקשים, ויהיו מוכנים לקדש את ה' בכל יום: הוא לימד גמרא, משנה ותנ"ך, ואף הצליח לשכנע את מפקדי המחנה שירשו לעצורים להדליק נרות חנוכה. הוא עצמו בירך על הנרות בקול רם, ונשא דרשה בענייני דיומא. הרב, אשתו הרבנית וארבעה מילדיהם נספו כנראה בח' ניסן תש"ב (28.02.42), ומקום קבורתם לא נודע. העדות על מותו נמצאה בעיתון "המבורגר": "לפני כשבועיים מת הרב הראשי האחרון של המבורג, הרב ד"ר קרליבך בריגה מוות טבעי(?!)". מדבריו האחרונים: "אנחנו חיים בתוך תקופה של המשפט האלוקי. חייבים אנו להתעלות ולהראות שראויים אנו להתמודד אתה. כל אחד ואחד שותף לקדוש השם של זמננו".

חיבוריו • בתו, ד"ר מרים גיליס-קרליבך, הכינה רשימה הכוללת 347 (!) ספרים, חוברות ומאמרים בגרמנית.

מקורות אלה אזכרה (חלק א). באומל יהודית, קול בכיות, עמ' 125-115. גיליס מרים, חינוך ואמונה - משנתו החינוכית של הרב יוסף צבי קרליבך, הוצאת מורשת; בתוך הספר: לוח ביוגרפי, בעמ' 18-15. כהן ד"ר יונה, "המאבק האחרון על ניהול הכשרות במוסדות קהילות אה"ו בתקופת השואה", בתוך: המעיין, כרך יג גליון ג, ניסן תשל"ג. קרליבך הרב שלמה, "הרב יוסף צבי קרליבך זצוק"ל הי"ד", בתוך: משפחות יואל-אדלר-קרליבך, בהוצאת המשפחות, תשנ"ז.

מקור הערך: אתר "זכור" של מכללה ירושלים

עיין במאמר: המאבק האחרון על ניהול הכשרות במוסדות קהילת אה"ו בתקופת השואה

המפורסם שבין בניו של רבי שלמה קרליבך, היה הגאון רבי יוסף צבי קרליבך, נולד בשנת כ"ב שבט תרמ"ג בליבעק, בצעירותו למד בסמינר לרבנים אצל הגאון רבי דוד צבי הופמן, לאחר מכן, שהה תקופת מה בירושלים בסוף שנות התר"ס, כמורה בבית הספר של למל, זכרונותיו מהתקופה ההיא מרתקים, ומלמדים במידת מה על מורכבותה של העיר. במלחמת העולם הראשונה היה בקובנה כקצין לעניני דת בצבא הגרמני, ובהיותו שם, פעל רבות לחיזוק הדת בקרב החיילים ובני העיר, ולהעמדת הישיבות על תילם, והעיד עליו רבי ראובן גרוזובסקי, שאלמלא הוא, היו השלטונות הצבאיים את שערי הישיבות בליטא. בשנת תרע"ט, נישא בברלין למרת שארלוט [%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%91%D7%A2 חנה] בת הד"ר פרויס. לימים בשנת תרפ"ו נבחר לשבת על כסא הרבנות הנכבד דק"ק אלטונא, ומשם נבחר לעיר הגדולה המבורג, כסאות עליהם ישבו גדולי הדורות לאורך השנים, ברבות הימים נתמנה כרב הכולל של חרדי גרמניה. בימות המלחמה הנוראה, אף שהיתה בידו האפשרות לא עזב את קהל עדתו, וגורש עמם לריגא, חמשה מילדיו נסעו לאנגליה בעת המלחמה וכך ניצלו ועלו לארץ הקודש, אך הוא עם רעייתו וכמה מילדיו נעקד"ה בריגא על ידי הגרמנים הנאצים ימ"ש. לזכרו נדפסו כמה ספרים, מהם, 'יוסף קרליבך ודורו' (אנגלית), ניו יורק תשי"ט. 'איש יהודי', ניו יורק תשס"ח. מאמר מסכם לתולדותיו, נדפס ב'אלה אזכרה', על קדושי השואה.

ראה