Yosef Joseph Gedaliah Klausner

Joseph Gedaliah Klausner (יוסף גדליה קלוזנר) (1874–1958), was a Jewish historian and professor of Hebrew Literature. He was the chief redactor of The Hebrew Encyclopedia.

Klausner was born in Olkeniki, Lithuania in 1874. At the turn of the 20th century, his family left Lithuania due to growing antisemitism and settled in Odessa, where Klausner was educated. He frequented scientific, literary, and Zionist circles. Klausner was a committed Zionist, and knew Theodore Herzl personally.

In 1912, he visited Palestine for the first time, and moved there in 1919. In 1925, he became a professor of Hebrew literature at the University of Jerusalem. He embarked upon research on the history of the Second Temple period. According to his great-nephew, Amos Oz, his private library contained 25,000 volumes. Later in his career, he was given a chair in Jewish history.

His house in Talpiot was virtually destroyed in the 1929 Palestine riots. Amos Oz wrote about his great uncle in his autobiography, "A Tale of Love and Darkness".

Although not an Orthodox Jew, he observed Sabbath and the dietary laws. He had a wide grasp of the Talmud and Midrashic literature.

Klausner earned his Ph.D. in Germany. One of his most influential books was about Jesus. The book Jesus of Nazareth, and its sequel, From Jesus to Paul, gained him some celebrity. In it, Klausner described how Jesus was best understood as a Jew and Israelite who was trying to reform the religion, and he died as a devout Jew. He was attacked about this issue as much by Christians as by Jews. The book was considered to be so informative by Herbert Danby, an Anglican priest, that he translated the work from Hebrew into English so that English scholars might avail themselves of the information contained within this book. A number of clergymen were so incensed at Danby for translating this controversial work that they demanded his recall from Jerusalem.[citation needed]

He was an ardent Zionist, but had numerous disagreements with Chaim Weizmann. The two were candidates in the presidential election of 1949; Weizmann was declared the first President of Israel.

Awards and honours

• In both 1941 and 1949, Klausner was awarded the Bialik Prize for Jewish thought.
• In 1958, he was awarded the Israel Prize in Jewish studies.
• In 1982, in recognition of his scholarly achievements, the State of Israel issued a stamp with his picture on it.

יוסף גדליה קלַוְזְנֶר

' (נהגה "קלאוזנר"; 20 באוגוסט 1874 ז' באלול תרל"ד – 27 באוקטובר 1958 י"ג בחשוון תשי"ט), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי.

תוכן עניינים 1 תולדות חייו 2 יצירתו 3 דמותו של קלוזנר בספרות 4 תפיסתו את הסכסוך היהודי-ערבי 5 מספריו של יוסף קלוזנר 6 מאמרים עליו ועל יצירתו 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים תולדות חייו נולד באולקניקי שבליטא (אז באימפריה הרוסית), בנם של יהודה לייב קלוזנר וראשה-קיילה בת אלכסנדר זיסקינד ברא"ז (מצאצאי הרב אלכסנדר זיסקינד מהורודנה). בוגר אוניברסיטת היידלברג, ניהל את בית המדרש החדש למורים עבריים באודסה. עלה לארץ ישראל ב-1919 באונייה "רוסלאן" יחד עם אישים רבים שהשפיעו מאוחר יותר על החברה והתרבות העברית בארץ, ובהם רחל המשוררת.

עם עלותו ארצה החל בפעילות מדעית וספרותית ענפה בעיקר בתחום הספרות העברית ובנושא המשיחיות. נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ועם ייסודה, בשנת 1925, נכלל בסגל ההוראה הראשון שלה כראש החוג לספרות עברית, זאת על אף העדפתו את הוראת תולדות עם ישראל, זאת בעקבות הוצאת חיבורו האוהד על ישו.[1] בשנת 1944 עמד בראש הקתדרה לתולדות ימי בית שני, שמאוחר יותר אף נקראה על שמו.

ערך את העיתון "השילוח" בשנים 1903–1927. לקלוזנר היה תפקיד פעיל בתחיית הלשון העברית והוא אף אחראי לחידושן של כמה מילים כמו "עיפרון", "ירחון", "מגדלור", "קרנף" ו"חולצה".[2] שימש כעורך המדעי של ועד הלשון העברית וכיהן כנשיאו עד להקמת האקדמיה ללשון העברית, שבייסודה לקח חלק.

היה העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית מייסודה ועד שנת מותו (כרכים א'-ח'), ובמקביל שימש כאחראי על המדורים לתולדות הבית השני והספרות העברית החדשה בכרכים א'-ט'.

על אף שלא היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית, היה מקור השראה אידאולוגית לימין הציוני, ואף היה מועמד מטעם התנועה הרוויזיוניסטית לכהונת נשיא המדינה בבחירות לנשיאות ב-1949.

קלוזנר היה נשוי לציפורה (פאני-פייגה) בת אריה ויירניק,[3] והשניים היו חשוכי ילדים. בשנת 1958 קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות. נפטר באותה שנה בירושלים, ונקבר בהר המנוחות.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[4]

יצירתו קלוזנר פרסם ספרים רבים. ספרו החשוב הוא "המשיחיות בישראל" בו הוא סוקר את גלגול המשיחיות מאז המקרא ועד הנצרות. כן כתב סדרת ספרים על תקופת הבית השני.

ספרו על ישו הקנה לו שם עולמי ובו תיאר את ישו באהדה רבה, כאיש מוסר המחויב לערכיה הנעלים של היהדות שנתקל במשטמת כוהני הדת וכי דרכו מסולפת בידי ממשיכיה-לכאורה.

נודע ככותב מסות ומחקרים פורה ביותר. עסק בביקורות ספרותיות ובתגובות על אירועים. נודע כמבקר חריף ביותר. סופר שחווה זאת על בשרו היה משה שמיר שבראשית דרכו כסופר, כשיצא ספרו "מלך בשר ודם" העוסק באלכסנדר ינאי, כתב קלוזנר ביקורת שכללה בין היתר את המילים הללו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?".

קלוזנר זכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתש"א על ספרו "ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה" ובתש"ט על ספרו "היסטוריה של בית שני".

דמותו של קלוזנר בספרות קלוזנר הפך בעצמו מושא לכתיבה. ברומן הלא גמור "שירה" (תחילת כתיבתו 1948) מצייר שכנו, ש"י עגנון, את דמותו של קלוזנר (כפרופסור בכלם) כאיש אקדמיה נרקיסיסט ונלעג.

הרבה שמח בכלם על הרבסט, אבל התאונן שכל איבריו לקויים ואין בכל העולם אדם חולה כמותו, שכל התחלואים שבעולם נתלכדו בו, אף על פי כן לא שכב בטל ולא התפנק במיטתו, ואפילו בשעת מחלתו הספיק לכתוב תריסר גליונות ומחצה, חוץ לזה הגיה ספר אחד מספריו שמוכן לדפוס והכין ספר אחר לדפוס ובדק כמה ספרי מחקר של תלמידיו ובהם ספר מקיף וכולל של חמש מאות דף, על נחום סוקולוב. סוקולוב עצמו אינו כדאי, אבל הספר שכתב תלמיד המחקר על סוקולוב יצירה היא ממדריגה ראשונה. אחר כך מנה בכלם לפני הרבסט שמות כל האנשים החשובים שבירושלים שבאו לבקרו, מלבד סתם בני אדם, שכל העם השוכן בציון חרד לשלומו. אחר כך הראה בכלם להרבסט את הפרחים שהביאו לו וקרא אותם בשם, שאחד ממעשיו המרובים של בכלם הוא שקבע שמות לכל מיני הפרחים שבארץ. יש פרחים שמצא להם שם במשנה ונשתכח השם וחזר הוא והחזירו ויש פרחים שמימיהם לא היה להם שם עברי ואלמלא הוא שנתן להם שם לא היה להם שם.

— שירה, ש"י עגנון, הוצאת שוקן עמ' 382 קלוזנר פעל בסוף שנות ה-40 יחד עם ארי אבן-זהב על מנת למנוע מעגנון את קבלת פרס נובל, פרס שהוענק לו לבסוף רק בשנת 1966.[5] הרחוב בו התגוררו קלוזנר ועגנון נקרא על שמו של קלוזנר אך ביתו לא שומר.

בן אחיינו (נכדו של אחיו) של קלוזנר, הסופר עמוס עוז (במקור: קלוזנר), מתייחס לדמותו בספרו "סיפור על אהבה וחושך" ומתארו כ"עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". בשילוב של חיבה ועוקצנות כתב כי "כמעט בכל עניין נהג הדוד יוסף לשרטט לעיני קהלו שני מחנות יריבים, בני אור ובני חושך, והיה מתאר כיצד היה הוא עצמו אחד הראשונים, אם לא הראשון ממש, שהבדיל בין חושך לאור, הוקיע את הראויים להוקעה ונלחם, יחיד מול רבים, את מלחמתם של הצודקים". עוז תיאר בהרחבה את חוג החברים שנהג להיפגש בביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות בצהרי שבתות ובו אישים כמו אורי צבי גרינברג ופרופ' בן ציון נתניהו. על יחסיו של קלוזנר עם אשתו, ציפורה, כתב עוז: "הוא נוהג בה כבת זקונים והיא בו כתינוק שעשועיה וכבבת עינה". עוז אף כתב על חוויותיו מבית "הדוד יוסף", וציין את הנאומים הרבים והארוכים שנשא קלוזנר במסגרת אותו חוג החברים.

תפיסתו את הסכסוך היהודי-ערבי יוסף גורני מתאר את תפיסתו של קלוזנר כהשקפה אדנותית-בדלנית, כלומר רצון התבדלות של מחדשי היישוב היהודי מן הערבים. בכתב העת השילוח כתב קלוזנר:

"אנו היהודים, שזה אלפיים שנים ויותר יושבים אנו בין עמים קולטוריים [=%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D], אי-אפשר לנו – וגם אינו רצוי לנו – שנרד עוד פעם אל מדרגת הקולטורה של עמים פראיים-למחצה, וחוץ מזה הרי כל תקוותנו, שבזמן מן הזמנים נהיה אדוני הארץ, אינה מיוסדת לא על החרב ולא על האגרוף אלא על היתרון הקולטורי שיש לנו על הערביים והטורקיים, שעל-ידו תגדל השפעתנו מעט מעט."[6] קלוזנר, כרוויזיוניסט, היה בר פלוגתא חריף של תנועת ברית שלום ועל כך שילם במחיר היותו "מנודה ומוקצה באוניברסיטה העברית בשנות השלושים של המאה ה-20", למרות היותו בר סמכא בתחומו - ימי הבית השני.[7] במאמר שהתפרסם ב'הארץ' ב-1929[8] כינה את חברי 'ברית שלום' "רוצחי-אידיאל", שכוונתו לאידיאל הלאומי היהודי, בשל תמיכתם בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל.

מספריו של יוסף קלוזנר למעלה מ-200 פריטי ספר של קלוזנר רשומים בקטלוג של בית הספרים הלאומי. כאן יובאו רק מעטים.

במה נתחיל: לשאלת יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, אודסה, תרע"ג 1913. ישו הנוצרי: זמנו חייו ותורתו, ירושלים, תרפ"ב 1922. ארץ ישראל בימי בית שני, ירושלים, תרפ"ז 1927. היסטוריה של הספרות העברית החדשה, אחיאסף, ירושלים, שישה כרכים, 1936-1950.[9] דוד שמעוני - (שמעונוביץ) - המשורר והוגה הדעות, בצירוף רשימה ביבליוגרפית מאת ברוך שוחטמן וביוגראפיה קצרה, הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1948. היסטוריה של הבית השני בחמישה כרכים, אחיאסף, ירושלים, תשי"ט. בימי בית שני : מחקרים בהיסטוריה של הבית השני, ירושלים 1954. יהדות ואנושיות : קובץ מאמרים, ירושלים, 1955. מאפלטון ועד שפינוזה, ירושלים, 1955. מאמרים עליו ועל יצירתו מבט יהודי על ישו: סטיבן וייז, יוסף קלוזנר והדיון על ישו היהודי בין שתי מלחמות העולם, מאת מתיו מרק סילבר, נדפס בציון, ע', א', תשס"ה 2005. "יוסף קלוזנר: הפרופסור שלנו", בתוך: "עין הקורא, סופרים וספרים, עיתונים ועיתונאים", מאת אב"א אחימאיר, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, תל אביב, תשס"ג, ע"ע 241–250 יוסף קלוזנר, אבי האידאולוגיה של הימין בציונות ומראשיה, מאת ורדה פילובסקי בר-שלום, נדפס בגלי עיון ומחקר, 9, תש"ס 2000. יוסף קלוזנר וראשית ההוראה והמחקר של הספרות העברית החדשה באוניברסיטה העברית, מאת שמואל ורסס, נדפס בתולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז 1997. כתביו הפובליציסטיים של יוסף קלוזנר, תרצ"ז-תשי"ט (עם השלמות), ביבליוגרפיה, מאת יהושע ברזילי (פולמן), נדפס בהציונות, יא, תשמ"ו 1986. יהדות ואירופאיות בביקורת הספרות של קלוזנר, מאת איריס פרוש, נדפס בנקודות מפנה בספרות העברית, תשנ"ג 1993. קלוזנר, על העברית של טשרניחובסקי, מאת ראובן מירקין, נדפס בלשוננו לעם, ב, תשל"ט 1979. דוגמת החיים של הפרופסור יוסף קלוזנר, מאת י. רמבה (אייזיק רמבה), נדפס בהדאר, מח, תשכ"ט, 1969. מהות היהדות במשנתו של יוסף קלוזנר, מאת משה זאב סולה, נדפס בתמורות, ד'-ה', תשכ"ט 1969. פגישות ושיחות [%D7%A2%D7%9D יוסף קלוזנר], מאת אברהם ברוידס, נדפס במאזנים, כ'ח, תשכ"ט 1969. (המאמר זמין לצפייה

במאגר JSTOR לאחר הרשמה) פרסומיו של יוסף קלוזנר, תרצ"ז-תשי"ט : רשימה ביבליוגרפית נבחרת, ביבליוגרפיה, מאת יהושע ברזלי (פולמן), נדפס בקריית ספר, מא, תשכ"ו 1966. עוד הקדשה של ח"נ ביאליק ליוסף קלוזנר, מאת יהודה אריה קלוזנר, נדפס בקריית ספר, מה, תש"ל 1970. "פרופסור יוסף קלוזנר", בתוך: "כפי שהיכרתים, בני דורו של ז'בוטינסקי", מאת אייזיק רמבה, הוצאת תנועת החרות רמת-גן, תשי"ט, ע"ע 51–70. יצחק גולדשלג, אזכרה: מחברים שנפטרו בשנת תשי"ט; יוסף קלוזנר, בתוך: ארשת: ספר שנה לחקר הספר העברי, כרך ב, עמ' 422–424. פרופסור יוסף קלוזנר בגבורות , ברוך קרוא, הבוקר, 27.8.1954 ספר יובל לכבודו: נ.ה. טורטשינר, א.א. קבק, א.צ'ריקובר, ב. שוחטמן (עורכים), ספר קלוזנר, תל אביב: ועד היובל, תרצ"ז 1937. קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוסף קלוזנר בוויקישיתוף רשימת המאמרים של יוסף קלוזנר

באתר רמב"י יוסף קלוזנר , ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" יוסף קלוזנר, ליד מצבת הזכרון של דב גרונר , חרות, 28 במאי 1954 קלוזנר נגד ברנר , באתר הספרייה הלאומית, יולי 2017 עדי ערמון, קלוזנר, מחקר , באתר הארץ, 25 בספטמבר 2017 הערות שוליים

מגן ברושי, מי שמע על נצרות בלי ישו , באתר הארץ, 9 במאי 2007

מילים נוספות שחידש (לפי עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך"): קרחון, מטען, צנים, חדגוני/ רבגוני, חממה, מנוף, חושני.

עליה ראו דוד תדהר (עורך), "צפורה (פאני-פייגה) קלוזנר ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 611

ארכיון יוסף קלוזנר

באתר הספרייה הלאומית

מקור: איתמר לוי מחפש הספרים

ו"חיי עגנון" - ביוגרפיה מאת פרופסור דן לאור, ירושלים, 1998.

גורני, יוסף, השאלה הערבית והבעיה היהודית: זרמים מדיניים-אידאולוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ ישראל בשנים 1882–1948, עם עובד, תל אביב, תשמ"ו 1985

עדי ערמון, אדוני היה בשבילי אבי השני , באתר הארץ, 25 בספטמבר 2017

יוסף קלוזנר, רוצחי אידיאל , הארץ, 23 בדצמבר 1929

יוחנן פוגרבינסקי, "היסטוריה של הספרות העברית", כרך רביעי , חרות, 4 בדצמבר 1953. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%A7%D7%9C...