Natan Sharansky

https://en.wikipedia.org/wiki/Natan_Sharansky

Natan Sharansky (Hebrew: נתן שרנסקי‎; Russian: Ната́н Щара́нский, Natan Shcharansky; born 20 January 1948) is a Soviet-born Israeli politician, human rights activist and author who spent nine years in Soviet prisons for allegedly spying for the American Defense Intelligence Agency (DIA). Natan Sharansky has served as Chairman of the Executive of the Jewish Agency since June 2009.[1]

Contents [show] Biography[edit] Anatoly Borisovich Shcharansky (Russian: Анато́лий Бори́сович Щара́нский) (later Natan Sharansky) was born in Donetsk (then called Stalino), Soviet Union on 20 January 1948 to a Jewish family. He graduated with a degree in applied mathematics from Moscow Institute of Physics and Technology. As a child, he was a chess prodigy. He performed in simultaneous and blindfold displays, usually against adults. At the age of 15, he won the championship in his native Donetsk.[2] When incarcerated in solitary confinement, he claims to have maintained his sanity by playing chess against himself in his mind. Sharansky beat the world chess champion Garry Kasparov in a simultaneous exhibition in Israel in 1996.[2]

He was given the current name in 1986 by the Israeli ambassador to West Germany, after he was freed from the Soviet incarceration as part of prisoner exchange.[3]

Natan Sharansky is married to Avital Sharansky and has two daughters, Rachel and Hannah.[4] In the Soviet Union, his marriage application to Avital was denied by the authorities. They were married in a Moscow synagogue in a ceremony not recognized by the government, as the USSR only recognized civil marriage and not religious marriage.

Activism[edit] Sharansky was denied an exit visa to Israel in 1973. The reason given for denial of the visa was that he had been given access, at some point in his career, to information vital to Soviet national security and could not now be allowed to leave. After becoming a refusenik, Sharansky became a human rights activist, working as a translator for dissident and nuclear physicist Andrei Sakharov, and spokesperson for the Moscow Helsinki Group and a leader for the rights of refuseniks.

Arrest and imprisonment[edit] On 15 March 1977 Sharansky was arrested on multiple charges including high treason and spying for an American agency (Defense Intelligence Agency). The accusation stipulated that he passed to the West lists of over 1,300 refuseniks, many of which were denied exit visas because of their knowledge of state secrets, which resulted in a publication by Robert C. Toth, "Russ Indirectly Reveal 'State Secrets': Clues in Denials of Jewish Visas".[5][6] High treason carried the death penalty. The following year, in 1978, he was sentenced to 13 years of forced labor.

Sharansky spent time in the Lefortovo Prison in Moscow, followed by Vladimir and Chistopol prisons, where for part of the time he was placed in solitary confinement. His health deteriorated, to the point of endangering his life. Later he was detained in Perm 35, a post-Stalin-Gulag-type so-called "strict regimen colony" in Perm Oblast.[citation needed] He kept himself sane during solitary confinement by playing chess with himself, in his head.[7]

Sharansky appeared in a March 1990 edition of National Geographic magazine. The article, "Last Days of the Gulag" by Mike Edwards, profiles through photographs and text one of the few remaining Soviet prison labor camps. The article featured a photo of Natan Sharansky and his wife Avital in their home in Israel viewing photos of the same Gulag where he had been imprisoned, but as it appeared in 1990. Sharansky remarked in the article that after viewing images of the prisoner's faces he could discern that the protocol of oppression was still at work. The author also showed Sharansky a photo of the cold isolation cell where he had himself been confined. Sharansky commented with irony that conditions had improved slightly—the stark cell now featured a thin bench bolted to the middle of the floor. He said that if that bench had existed when he was there he could have utilized it to sleep, albeit uncomfortably.

Release from detention[edit]

Sharansky's wife Avital at the Sharansky tribunal in Amsterdam, 12 May 1980 As a result of an international campaign led by his wife, Avital Sharansky (including assistance from East German lawyer Wolfgang Vogel, New York Congressman Benjamin Gilman and Rabbi Ronald Greenwald), Sharansky was released on 11 February 1986 as part of a larger exchange of detainees. He was the first political prisoner released by Mikhail Gorbachev due to intense political pressure from Ronald Reagan.[citation needed]

Sharansky and three low-level Western spies (Czech citizen Jaroslav Javorský and West German citizens Wolf-Georg Frohn and Dietrich Nistroy) were exchanged for Czech spies Karl Koecher and Hana Koecher held in the USA, Soviet spy Yevgeni Zemlyakov, Polish spy Marian Zacharski and East German spy Detlef Scharfenorth (the latter three held in West Germany). The exchange took place on the Glienicke Bridge between East and West Berlin, which had been used before for this purpose.[8][9]

Aftermath[edit] Sharansky immediately immigrated to Israel, adopting the Hebrew name Natan and eventually simplifying his surname to Sharansky. His wife had become religiously observant during his detention, but he did not follow her on this path.

Due to his age and poor health, he was exempted from the standard mandatory three years' military service, but had to undergo three weeks of military training and do a stint in the Civil Guard.[10]

In 1988, he wrote Fear No Evil, his memoirs of his time as a prisoner, and founded the Zionist Forum, an organization of Soviet immigrant Jewish activists dedicated to helping new Israelis and educating the public about integration issues, known in Israel as klita (lit. "absorption"). Sharansky also served as a contributing editor to The Jerusalem Report and as a Board member of Peace Watch.

Freedom fighter awards[edit] In 1986, the United States Congress granted him the Congressional Gold Medal.[11]

In 1987, Hadassah Women's Zionist Organization of America Sharansky received the Henrietta Szold Award from National President Ruth Popkin.[12]

In 2006 US President George W. Bush awarded him the Presidential Medal of Freedom,.[13]

On 17 September 2008, the Ronald Reagan Presidential Foundation awarded Sharansky its 2008 Ronald Reagan Freedom Award.[14]

Israeli political career[edit]

Sharansky and Ronald Reagan, December 1986 In 1995 Sharansky and Yoel Edelstein founded the Yisrael BaAliyah party (a play of words, since "aliya" means both Jewish emigration to Israel, and "rise", thus the party name means "(People of) Israel immigrating (to the State of Israel)", as well as "Israel on the rise"), promoting the absorption of the Soviet Jews into Israeli society. The party won seven Knesset seats in 1996.[15] It won 6 seats in the Israeli legislative election, 1999, gaining two ministerial posts, but left the government on 11 July 2000 in response to suggestions that Prime Minister Ehud Barak's negotiations with the Palestinians would result in a division of Jerusalem. After Ariel Sharon won a special election for Prime Minister in 2001, the party joined his new government, and was again given two ministerial posts.[16]

In the January 2003 elections the party was reduced to just two seats. Sharansky resigned from the Knesset, and was replaced by Edelstein. However, he remained party chairman, and decided to merge it into Likud (which had won the election with 38 seats). The merger went through on 10 March 2003,[17] and Sharansky was appointed Minister of Jerusalem Affairs.

From March 2003 – May 2005, he was Israel's Minister without Portfolio, responsible for Jerusalem, social and Jewish diaspora affairs. Under this position Sharansky chaired a secret committee that approved the confiscation of East Jerusalem property of West Bank Palestinians. This decision was reversed after an outcry from the Israeli left and the international community.[18]

Previously he served as the Deputy Prime Minister of Israel, Minister of Housing and Construction since March 2001, Interior Minister of Israel (July 1999 – resigned in July 2000), Minister of Industry and Trade (1996–1999).

He resigned from the cabinet in April 2005 to protest plans to withdraw Israeli settlements from the Gaza Strip and northern West Bank.

He was re-elected to the Knesset in March 2006 as a member of the Likud Party. On 20 November 2006, he resigned from the Knesset.

NGO work and other activities[edit] His resignation was meant to allow him to form the right-leaning Adelson Institute for Strategic Studies. The funding came from American billionaire Sheldon Adelson.

Since 2007, Sharansky has been Chairman of the Board of Beit Hatefutsot, the Jewish diaspora museum,[19]

In June 2009 Sharansky was elected to the Chair of the Executive of the Jewish Agency for Israel by the Jewish Agency Board of Governors.[20] In September 2009 Sharansky secured $6 million from the Genesis Philanthropy Group for educational activities in the former Soviet Union.[21]

He is a Founding Member of One Jerusalem.

Media recognition and awards[edit] In 2005, Sharansky participated in They Chose Freedom, a four-part television documentary on the history of the Soviet dissident movement, and in 2008 he was featured in Laura Bialis' documentary Refusenik. In 2014 he took part in Natella Boltyanskaya's documentary Parallels, Events, People. He was number eleven on the list of Time magazine's 100 most influential people of 2005 in the "Scientists and thinkers" category.[22]

Published works[edit] Sharansky is the author of three books. The first is the autobiographical Fear No Evil, which dealt with his trial and imprisonment.

His second book, The Case for Democracy: The Power of Freedom to Overcome Tyranny and Terror was co-written with Ron Dermer. George W. Bush offered praise for the book:

If you want a glimpse of how I think about foreign policy, read Natan Sharansky's book, The Case for Democracy. ... For government, particularly – for opinion makers, I would put it on your recommended reading list. It's short and it's good. This guy is a heroic figure, as you know. It's a great book.[23][24]

His book Defending Identity: Its Indispensable Role in Protecting Democracy, is a defense of the value of national and religious identity in building democracy.[25]

Political views[edit]

Sharansky and Vladimir Putin in the Kremlin, 19 September 2000 Sharansky has argued that there can never be peace between Israel and the Palestinians until there is "the building of real democratic institutions in the fledgling Palestinian society, no matter how tempting a 'solution' without them may be."[26] In a Haaretz interview, he maintained the following:

Jews came here 3,000 years ago and this is the cradle of Jewish civilization. Jews are the only people in history who kept their loyalty to their identity and their land throughout the 2,000 years of exile, and no doubt that they have the right to have their place among nations—not only historically but also geographically. As to the Palestinians, who are the descendants of those Arabs who migrated in the last 200 years, they have the right, if they want, to have their own state ... but not at the expense of the state of Israel.[3]

In the wake of the Arab uprisings of 2011, he told Moment Magazine, "To sign an agreement you must have a partner who is dependent on the well-being of his people, which is what democracy means."[27]

Criticism[edit] Sharansky has been accused of double standards for not granting the Palestinians the same human rights he has claimed for himself and fellow Jewish and non-Jewish Soviet citizens.[3]

נתן שרנסקי

''''''(ברוסית: Анато́лий Щаранский, "אנטולי שְׁצָ'רָנסקי"; נולד ב-20 בינואר 1948) הוא פוליטיקאי, סופר, מתמטיקאי, ופעיל זכויות אדם, אשר כיהן בעבר כיושב ראש הסוכנות היהודית חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. לפני עלייתו ארצה נודע בעיקר בשל היותו אסיר ציון ומסורב עלייה סובייטי. שרנסקי הוא חתן פרס ישראל בקליטת עלייה לשנת תשע"ח.[1]

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 כאסיר ציון 1.2 שחרורו ועלייתו לישראל 1.3 בפוליטיקה הישראלית 1.4 פעילות ציבורית 2 דעותיו וספריו 2.1 על הסכסוך עם הפלסטינים 2.2 על להיות ישראלי 2.3 על הדמוקרטיה בעולם 2.4 על העם היהודי 3 חיים אישיים 4 לקריאה נוספת 4.1 מחיבוריו 4.2 עליו 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים ביוגרפיה נולד בשם אנטולי בוריסוביץ' שרנסקי (Анато́лий Бори́сович Щара́нский) בדונצק שבאוקראינה (אז בברית המועצות) למשפחה יהודית. הוא גילה כישרון במדעים מדויקים ובשחמט וסיים תואר במתמטיקה שימושית במכון הטכנולוגי של מוסקבה. שרנסקי היה ציוני נלהב ועודד יהודים לעלות למדינת ישראל.

כאסיר ציון בשנת 1973, אחרי שבקשתו לקבל ויזת יציאה לישראל נדחתה בגלל סיבות שהוגדרו "ביטחוניות", החל שרנסקי לעבוד כמתרגם עבור הפיזיקאי הנודע אנדריי סחרוב. בשנת 1974 נשא לאישה את אביטל (נטליה) שטיגליץ בבית הכנסת במוסקבה. בני הזוג לא קיבלו אישור עלייה, ואביטל עלתה לישראל לבדה מיד אחרי נישואיהם בתקווה שבעלה יקבל אישור לעלות בהמשך. שרנסקי הצטרף לארגון זכויות האדם קבוצת הלסינקי בראשותו של יורי אורלוב. הארגון שהוקם בשנת 1976 נועד לפקח על יישום ולדווח על הפרות של הסכמי הלסינקי עליו חתמה ברית המועצות ב-1975 ובו סעיף המחייב על שמירת זכויות אדם. באותה העת, שרנסקי גם הפך לדובר העיקרי עבור אסירי ציון ומסורבי העלייה היהודיים.

במרץ 1977 נעצר והוגש נגדו כתב אישום לפיו העביר למערב רשימה של 1300 שמות של מסורבי עלייה, שחלקם סורבו בשל החזקה בסודות מדינה, כפי שפורסם בניו יורק טיימס ב-1976. ביולי 1978 הרשיע אותו בית המשפט בבגידה, ריגול למען ארצות הברית, הסתה ותעמולה אנטי-סובייטית וגזר עליו 13 שנות מאסר. הוא ריצה 16 חודשים בכלא לֶפוֹרְטוֹבוֹ. על פי ספרו האוטוביוגרפי על התקופה "לא אירא רע", הצליח שרנסקי לשרוד את מחנות המעצר כיוון שבזכות דבקותו בזהותו היהודית ותשוקתו לעלות לישראל נשאר חופשי בנפשו. מסופר על כך שפעם ישב עם מספר סוהרים בחדר ואמר להם שהם כולם עבדים והוא היחיד באותו חדר שהוא אדם חופשי. שכן, כל הסוהרים נתונים לפקודותיהם של מפקדם ואין להם רצון חופשי כלל. ואילו לו יש חירות נפשית ומחשבתית. הוא יהודי ובנפשו הוא לא משועבד לאף אחד.

את שנות הישיבה בכלא העביר בין השאר באמצעות משחק ואימונים בשחמט, גם ללא לוח שחמט.

גם במאסר הוא לא הפסיק למחות, ונוספה לזה מחאה על תנאי מאסרו הקשים. הוא שבת רעב, במצטבר, כ-200 ימים.

במהלך שנותיו בכלא הפך שרנסקי לסמל המאבק על זכויות האדם בברית המועצות ומאבקה של היהדות שם.

שחרורו ועלייתו לישראל

נתן שרנסקי נועד עם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן 1986

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש ושרנסקי בטקס קבלת מדליית החירות הנשיאותית, 2006 כבר בשנת 1978 התפרסמו ידיעות על כוונה להחליף את שרנסקי במרגלים סובייטיים,[2] אך הדבר לא יצא אל הפועל.

בעקבות המאבק לשחרורו בראשות אשתו אביטל, ולחץ דיפלומטי כבד מצד המערב במהלכו החליטה הכנסת לתבוע את שחרורו.[3] ב-11 בפברואר 1986, לאחר שישב במאסר תשע שנים, שוחרר לבסוף שרנסקי במסגרת עסקה שבה נמסרו לברית המועצות חמישה מרגלים תמורת שלושה מרגלים מערביים, ביניהם שרנסקי. הסובייטים שיפרו מאוד את תנאי מאסרו בתקופה שלפני השחרור. הוא הבין לבד שהוא עומד להשתחרר כשלראשונה, נתנו לו פירות טריים. רונלד רייגן, נשיא ארצות הברית דאז, דרש ששרנסקי ישוחרר שעה אחת לפני 2 המרגלים האחרים בעסקה כדי להבדיל ביניהם, שהרי שרנסקי הואשם לשווא בריגול. דרישתו התקבלה, ושרנסקי שוחרר ראשון. החילופים בוצעו בגשר גליניקה שקישר בין גרמניה המזרחית למערבית. אפילו שם, שרנסקי התעקש לזלזל בברית המועצות ובניגוד להוראה שקיבל מהחייל ששחררו, לצעוד ישר - הוא חצה את הגשר בעקלתון. מיד לאחר חציית הגשר העניק לו שגריר ישראל בגרמניה את דרכונו הישראלי. בנמל התעופה בן-גוריון זכה לקבלת פנים נלהבת בהשתתפות ראש הממשלה שמעון פרס ושר החוץ יצחק שמיר. בהגיעו לישראל ביקש שרנסקי להימנע מלקרוא לו אנטולי, אלא לכנותו בשמו העברי נתן, בו הקפיד להשתמש בשנותיו הארוכות בכלא. במאי 1986 נסע שרנסקי עם אשתו לארצות הברית שם הוענקה לשניהם מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור השני בחשיבותו בארצות-הברית כהוקרה על מאבקם למען זכויות האדם. ב-15 בדצמבר 2006 קיבל שרנסקי את מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית מידי ג'ורג' בוש, והיה לישראלי הראשון (לפני שמעון פרס) ולאדם הלא-אמריקני הרביעי (אחרי נלסון מנדלה, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והאם תרזה) שקיבל את שני העיטורים האמריקניים החשובים ביותר של הנשיא והקונגרס - מדליית הזהב של הקונגרס ומדליית החירות הנשיאותית.

בשנת 1988 נבחר לעמוד בראש "הפורום הציוני", ארגון גג של מסורבי עלייה מברית המועצות. כמו כן, היה חבר מועצה של ארגון Peace Watch וכן עורך בג'רוזלם ריפורט.

בפוליטיקה הישראלית בעקבות העלייה הרוסית הגדולה בשנות ה-90 של המאה ה-20, הקים שרנסקי את מפלגת ישראל בעלייה שמטרתה הייתה לתת ביטוי לצורכיהם ומצוקותיהם של ציבור העולים מברית המועצות לשעבר. בבחירות לכנסת ה-14 (1996) התמודדה מפלגתו לראשונה, זכתה בשבעה מנדטים ושרנסקי כיהן כשר התעשייה והמסחר. במסגרת תפקידו, חייב לסמן את מחיר המוצרים על ידי הדבקת מחיר עליהם. התקנה באה לבטל פטור שניתן לבתי עסק שלפיו מוצרים רבים היו פטורים מחובת הסימון. הצו שתוקן ביולי 1998 ביטל את רוב הפטורים.

בבחירות לכנסת ה-15 (1999) החליטה מפלגתו להתמקד בנושא משרד הפנים שהיה בשליטת מפלגת ש"ס ומפריע ביותר לציבור העולים (בשל בעיות של נישואים והכרה ביהדותם של עולים חדשים). הססמה שנבחרה "מ.וו.ד. פאד ש"ס קונטרול - ניאט. מ.וו.ד. פאד נאש קונטרול" שתרגומה לעברית הוא "משרד הפנים בשליטת ש"ס? לא. משרד הפנים בשליטתנו". סיסמה זו (שקוצרה לרוב ל"נאש קונטרול") הייתה סיסמת הבחירות המובילה של המפלגה וזכתה להדים רבים. בבחירות זכתה ישראל בעליה בשישה מנדטים ושרנסקי הצטרף לממשלת ברק כשר הפנים. הוא התפטר ביולי 2000 לפני ועידת קמפ דייוויד. בעקבות הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בהן נבחר אריאל שרון, הוא הצטרף לממשלתו וכיהן כסגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון.

בבחירות לכנסת ה-16 (2003) זכתה ישראל בעלייה בשני מנדטים בלבד (שרנסקי ויולי אדלשטיין). בעקבות הכישלון בבחירות (ירידה מ-6–7 מנדטים ל-2 בלבד) וקשיים כלכליים התמזגה המפלגה בתוך הליכוד. שרנסקי התפטר מהרשימה עוד בטרם הושבעה הכנסת ומונה לשר לענייני ירושלים, התפוצות והמאבק באנטישמיות. ב-2 במאי 2005 התפטר מן הממשלה במחאה על תוכנית ההתנתקות.[4]

בבחירות לכנסת ה-17 (2006) התמודד ברשימת הליכוד, בה הוצב במקום ה-11 לאחר הבחירות הפנימיות במרכז הליכוד, ונכנס לכנסת. ב-11 באוקטובר 2006 הודיע על כוונה לפרוש מהחיים הפוליטיים.[5] התפטרותו מהכנסת נכנסה לתוקף ב-21 בנובמבר 2006 בשעה 16:00, לאחר טקס פרידה בהשתתפות ראש הממשלה אהוד אולמרט.

פעילות ציבורית לאחר התפטרותו מהכנסת, עמד שרנסקי בראש מכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים שבמרכז שלם בירושלים.

שימש כעמית במכון לאסטרטגיה ציונית וכחבר בפורום האסטרטגי בו.

ב-25 ביוני 2009 נבחר שרנסקי ליושב ראש הסוכנות היהודית כמועמד של ראש הממשלה בנימין נתניהו. שרנסקי כיהן כראש הסוכנות היהודית במשך 9 שנים, מיולי 2009 ועד אוגוסט 2018.

בשנת 2019 זכה בפרס שומר ציון.

דעותיו וספריו על הסכסוך עם הפלסטינים שרנסקי תומך במתן מדינה לפלסטינים על חלק משטחי יהודה, שומרון ועזה, אך רק בתנאי שהמדינה שיקימו תהיה מדינה חופשית עם שלטון דמוקרטי שתפסיק את ההסתה כנגד ישראל ותפרק את ארגוני הטרור. להסכמי אוסלו, שלטענתו נתנו לרשות הפלסטינית וליאסר ערפאת סמכויות ושטחים בלי לדרוש מהם מחויבות לדמוקרטיה, מלחמה בטרור ושמירה על זכויות אדם, הוא קרא "בגידה בעקרונות הדמוקרטיה".

לטענתו, לא יהיה שלום אמיתי עם מדינות ערב כי כל עוד כל עוד מדינות ערב הן דיקטטורות, יוכלו לעשות איתן שלום רק על בסיס של כוח.[6]

בשנת 2010 פרסם נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון, את דעתו על המכשולים להסדר בישראל, ובראשם: העולים מברית המועצות. הסיבה לכך נעוצה בשיחה שקיים עם שרנסקי בשנת 2000, בזמן השיחות בקמפ דייוויד, שבה הוא שאל אותו מדוע הוא היה השר היחיד שהתנגד להסכם, ושרנסקי ענה: "אני לא יכול לתמוך בזה. אני רוסי. הגעתי מאחת המדינות הגדולות בעולם לאחת מהקטנות ביותר. אתה רוצה שאני אחלק אותה לשתיים? לא תודה!"[7]

על להיות ישראלי שרנסקי אמר פעם: "קשה לי לדבר לא רק בגלל העברית שלי... אלא משום שיש בחיי אדם רגעים של התרגשות שלא ניתן להעביר בשום שפה... מה שמאחד את כולנו זו ארצנו החזקה והעצמאית. אין לנו, פעילי העלייה ברוסיה, שום דבר נגד המשטר הסובייטי, אבל יש לנו קשר רוחני עם ארץ המולדת שלנו"

על הדמוקרטיה בעולם שרנסקי פרסם שלושה ספרים פרי עטו:

"לא אירא רע", בהוצאת ספריית מעריב. ספר אוטוביוגרפי זה מתאר את מאבקו ושנותיו בברית המועצות. "The Case for Democracy: The Power of Freedom to Overcome Tyranny and Terror" (טיעון בזכות הדמוקרטיה: כוחה של החירות לגבור על עריצות וטרור). "Defending Identity: Its Indispensable Role in Protecting Democracy" (ביחד עם שירה וולוסקי) - פורסם ביוני 2008 ועוסק בחשיבותן של זהויות לאומיות, דתיות ואתניות לשמירת אופיין הדמוקרטי של מדינות, בתקופה בה ישנה נטייה גוברת במערב לראות בזהות כמכשול לשלום ודו-קיום. תורגם לעברית בידי שאול לוין וראה אור תחת הכותר "בזכות הזהות: תפקידה החיוני בהגנה על הדמוקרטיה", בהוצאת מרכז שלם בשנת 2011. בספרו השני "טיעון בזכות הדמוקרטיה: כוחה של החירות לגבור על עריצות וטרור", שכתב עם רון דרמר ויצא ב-2004, מנסח שרנסקי את האידאולוגיה שלו בדבר חיוניותה של הדמוקרטיה לרווחתה, התקדמותה ושגשוגה של האנושות ואת הכרחיותה ליציבות, ביטחון וחירות ברחבי העולם. שרנסקי מחלק את העולם לחברות חופשיות ("free societies") וחברות-פחד ("fear societies"). בחברות חופשיות, (בתקופתנו - מדינות חופשיות) האדם חופשי ליזום ולבטא את היצירתיות שלו, ובכך משיגות שגשוג כלכלי והתקדמות טכנולוגית, כמו כן - החירות מבטיחה שמירה על זכויות האדם, מניעת דיכוי ובקרה עצמית. לעומת זאת, בחברות הפחד, האזרחים מפחדים להביע את דעתם ומבצעים את מצוות השלטון בחוסר רצון, דבר הגורם להתפתחות איטית של הכלכלה, עוני ונחשלות טכנולוגית. משטר הפחד מפני השלטון מדכא יוזמה חופשית וביקורת על השלטון, ובכך נותן פתח למעשי עריצות ושחיתות שמרקיבים את מנגנון המדינה.

כדי להבדיל בין חברת-פחד לבין חברה-חופשית שרנסקי מציע את "מבחן כיכר העיר"- אם אדם יכול לצעוד לאמצע כיכר העיר, ולבטא את דעותיו בלי שיחשוש ממעצר, מאסר או פגיעה, הרי אדם זה חי בחברה חופשית, לא בחברת פחד.[8]

שרנסקי מסרב להגביל את הדמוקרטיה רק למערב וטוען שהיא חייבת להיות מנת חלקם של כל אומות העולם. לטענתו, הערבים, הסינים, הקובנים והאפריקנים ראויים לדמוקרטיה לא פחות מאשר אמריקנים, צרפתים ובריטים. שרנסקי טוען שיציבות בעולם תתאפשר רק כאשר כל אומות העולם יחיו במדינות חופשיות ולא בדיקטטורות עריצות. לכן שרנסקי תומך בקו תקיף כנגד מדינות טוטליטריות שמטרתו הפלת העריצים והענקת חירות לעמים המדוכאים על ידי הקמת משטרים דמוקרטיים המחויבים לחירות ושמירה על זכויות אדם.

הספר זכה לתגובות נלהבות מבכירים בממשל האמריקני, ביניהם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש. אחת מעמדותיו של שרנסקי, כי על הרשות הפלסטינית להיהפך לדמוקרטיה קודם הישיבה איתה למשא ומתן, אומצה על ידי מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליזה רייס כעמדתו הרשמית של הממשל. ג'ורג' בוש הזמינו לפגישה בת שעה בבית הלבן,[9] ואף המליץ בריאיון ל-CNN לכל אמריקני לקרוא את הספר:[10]

"אם ברצונך להציץ לאופן המחשבה שלי בנושאי מדיניות חוץ, קרא את ספרו של שרנסקי 'טיעון בעד דמוקרטיה'. הייתי שם את הספר ברשימת המומלצים עבור אנשי ממשל, ובמיוחד עבור הוגי דעות. הספר תמציתי וטוב. הבחור הוא דמות הירואית, אתה יודע? זה ספר מצוין."

על העם היהודי פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. לאחר סיום תפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית, הביע שרנסקי את עמדתו על הצורך לייסד את "מועצת העם היהודי" - שתורכב תחילה מח"כים לצד נציגי התפוצות, ושתהיה "וולונטרית באופיה וייעוצית בפעילותה, ורוחה תהיה רוח של ברית".[11]

חיים אישיים בני הזוג שרנסקי מתגוררים כיום בירושלים. לזוג שתי בנות, רחל וחנה ושבעה נכדים.

אחיה של אביטל שרנסקי, אל"ם מיכאל שטיגליץ שימש כנספח צה"ל ברוסיה בין השנים 1992–1996.

הפקיד את ארכיונו האישי בספרייה הלאומית.[12]

לקריאה נוספת מחיבוריו נתן שרנסקי עם רון דרמר, יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור, ירושלים, הוצאת שלם, 2005.[13] (הספר בקטלוג ULI) נתן שרנסקי, מדינת היהודים: היובל הבא. תכלת 6, חורף ה'תשנ"ט/ 1999. שרנסקי, נתן (2004). מקורות האנטישמיות החדשה: הרהורים על השנאה שמסרבת לדעוך, בתוך תכלת 17, קיץ ה'תשס"ד. להיות ישראלי, 70 לישראל, ידיעות ספרים, עמ' 249 עליו מרטין גילברט, שצ'רנסקי: סיפורו של ניצחון, תרגם אביעזר גולן, הוצאת עידנים, תשמ"ז/ 1987. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: נתן שרנסקי ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נתן שרנסקי Emblem of Israel.svg נתן שרנסקי , באתר הכנסת נתן שרנסקי , באתר כנסת פתוחה נתן שרנסקי באתר משרד החוץ ביוגרפיה של נתן שרנסקי נתן שרנסקי , באתר פרס ישראל ריאיון עם נתן שרנסקי על תקופת מאסרו בגולאג עדי גרסיאל, ‏"השלום יחכה עד שהערבים יהיו דמוקרטיים" , באתר בשבע - ערוץ 7, 11 בספטמבר 2003 שלמה אבינרי, "בזכות הזהות: תפקידה החיוני בהגנה על דמוקרטיה" מאת נתן שרנסקי, המדינה ואני , באתר הארץ, 7 בספטמבר 2011 יורי ילון, ‏"בכלא, שיחקתי בראשי אלפי משחקי שחמט" , באתר ישראל היום, 28 בינואר 2016 סרטונים אהרן ברנע מראיין את נתן שרנסקי

בתוכנית "היו ימים" של ערוץ הכנסת, באתר YouTube, ‏6 ביולי 2016 סרטונים חיים שכאלה עם נתן שרנסקי , הערוץ הראשון, 1997 סרטונים שיחות עם שרנסקי , בהפקת ההסתדרות הציונית העולמית, ארכיון שפילברג, 1986 נתי גבאי, ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי , באתר הספרייה הלאומית, פברואר 2018 אריק בנדר, ‏"32 שנה שאני בגן עדן": נתן שרנסקי בשיחה על ציונות והזכייה בפרס ישראל , באתר מעריב אונליין, 20 במרץ 2018 צביקה קליין, ‏נתן שרנסקי: "מדינת ישראל צריכה להוכיח שהיא בית לכל יהודי" , בעיתון מקור ראשון, 31 במרץ 2018 אריאל בולשטיין, ‏"לאנשים יש רצון לשייכות ולחופש; ישראל מממשת עבורם את שניהם" , באתר ישראל היום, 4 באפריל 2018 פרס ישראל תשע"ח - נתן שרנסקי , ערוץ הכנסת, 19 באפריל 2018 קובץ וידאו קריקטורה של אסיר ציון המשוחרר נתן שרנסקי ורעייתו אביטל יום לאחר הנחיתה בארץ , אתר חינוך בספרייה הלאומית. כיכר גלובל, ‏נתן שרנסקי מגולל את סיפורו: כך ניצלתי מהק.ג.ב. ברוסיה , באתר כיכר השבת, 6 במאי 2020 רן פוני, ‏נתן שרנסקי: "בקורונה נפתחו יותר תיקי עלייה. אנשים נזכרו בחשיבות המשפחה והבית, וישראל היא הכתובת לכך" , באתר ישראל היום, 24 בדצמבר 2020 נתן שרנסקי , באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית) מכּתביו:

הפסיפס של הרצל , תכלת 20, קיץ התשס"ה רק בצינוק הגולג, נתן שרנסקי הרגיש חופש , באתר הארץ, 13 באוקטובר 2008 אלה לא פעילי זכויות אדם , באתר הארץ, 30 בינואר 2016 הערות שוליים

יעל אודם, ‏פרס ישראל לעלייה לנתן שרנסקי , באתר ‏מאקו‏‏, ‏18 במרץ 2018‏

בון חוזרת: לא נסכים לחילופי גויים – שצ'ראנסקי , מעריב, 3 באוגוסט 1978

יובל לישראל מאת חיים יבין, 12 ינואר 1983

אטילה שומפלבי, השר שרנסקי התפטר מהממשלה בגלל ההתנתקות , באתר ynet, 2 במאי 2005

אלי ברדנשטיין, מעריב, סוף עידן שרנסקי בכנסת , באתר nrg‏, 11 באוקטובר 2006

בשבע 59: "השלום יחכה עד שהערבים יהיו דמוקרטיים" - בגליון השבוע , ערוץ 7 חדשות, פוליטיקה, תרבות, יהדות ועוד

ynet, ביל קלינטון: העולים מרוסיה - מכשול לשלום , באתר ynet, 22 בספטמבר 2010

יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור , הוצאת שלם

Honoring Democracy , מאמר על פגישת בוש-שרנסקי בשנת 2005(הקישור אינו פעיל, 24.5.2020)

מה קורא הנשיא בוש , כתבה ב-CNN משנת 2005

דוד וינברג, ‏"אז מה לעשות? לדבר" , השילוח 11, ספטמבר 2018

ארכיון נתן שרנסקי (ARC. 4* 2030) , באתר הספרייה הלאומית.

אלי אייל, אם העולם היה פשוט כמו שמציג שרנסקי, הדיפלומטיה היתה מדע ולא אמנות , באתר הארץ, 25 בספטמבר 2005

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%A9%D7%A8%D7%A0...

Анатолий Борисович Щаранский Родился 20.01.1948, УССР, Донецк; еврей; высшее, в 1971 окончил факультет вычислительной техники Московского физико–технологического института; инженер-программист, До 1975 работал младшим научным сотрудником во ВНИИ нефти и газа. Проживал: Московская обл., Истра.

Арестован 15 марта 1977 г.

Приговорен: Верховным судом РСФСР 14 июля 1978 г., обв.: ст.70 ч.1 УК РСФСР, 64-а УК РСФСР.

Приговор: 13 л., из них первые 3 года тюремного заключения. Срок отбывал во Владимирской и Чистопольской тюрьмах, Пермских лагерях. 10.02.86 лишен советского гражданства и выслан из СССР. Реабилитирован 18 октября 1991 г.

~ Источник: НИПЦ "Мемориал", Москва

~ Жертвы политического террора в СССР, 4-ое издание

Был министром в израильском правительства.